כותרות TheMarker >
    ';

    החיים יפים


    בצידו האפל של הירח,
    חיים אנשי הצללים בדממה.
    איש קולם אינו שומע,
    מושפלים עד אדמה.

    אך בלילות של ירח מלא,
    בין חושך לחמה,
    זאב בודד בשמם קורא,
    זועק אל..
    השממה.
    ***
    כול הטקסטים, השירים והסיפורים בבלוג מקוריים
    ***
    כוכבים, יש רק בשמיים...
    ***
    אשמח לתגובות

    כול הזכויות שמורות
    צוריאל צור

    0

    עפיפון ברוח

    28 תגובות   יום רביעי, 6/3/13, 19:56

    ''

     

    זיכרון ילדות,


     שבת אביבית יפה, תחילת שנות ה-70 , אני ילד קטן כבן 6, אבא מודיע לי שהולכים להעיף את העפיפון שקנה לי.

    הולכים ברגל, ידי בכף ידו החמה של אבא ובידו השנייה, עפיפון ניילון כחול מחובר לחבילת חוט.

    צעדנו כעשרים דקות אל שטח פתוח במתחם תחנת הרכבת של דרום ת"א איפה שכיום יוצאים מקיבוץ גלויות אל כביש 1 לירושלים.

    הגענו ליעד שנראה לי בעיני ילד קטן, רחוק כמו הרי החושך.

    שדות זהב של שיבולים, השתרעו עד קצה האופק, כשנחל איילון עובר לרוחבם מדרום לצפון.

    ישבנו על רכס מוגבה והשקפנו על הנוף, גשר ביילי מברזל גישר בין שני הגדות ושימש הן למעבר רכבים והן להולכי רגל .

    אף נפש חיה לא נראתה בסביבה מלבד להקות ציפורים שחלפו מדי פעם בשמיים.

    בילינו שם כמה שעות בניסיונות ללמד אותי להעיף עפיפון, מדי פעם צלח הדבר בידי והייתי מאושר, אך רוב הפעמים הייתה לעפיפון נטייה מוזרה לנטות על צידו ולצלול אל הקרקע בחבטה אדירה.

    הצלחתי או לא, מה שחשוב זה החווית ילדות הראשונה שלי בהעפת עפיפון.

    ****


    שנים אחרי  אותו ניסיון ראשון שלי בהעפת עפיפון, כבר הייתי מיומן בנושא.

    עפיפון היה כינוי בוז למוצר קנוי, שהיה עלוב ונחות לעומת עפיפון בנוי בעבודת יד שהתהדר בשם: "טיארה" (מטוס בערבית ).


    לילדים באותה תקופה, לא היה מושג מה זה מחשב, אינטרנט, אייפד, או סמרטפון.

    אבל לכולם היה מושג רב באווירודינמיקה ותכנון הנדסי מדויק של טיארות ענק מפלצתיות עטורות זנב ארוך כבד ומרשים ויכולת גם לגרום לדבר הכבד הזה להמריא לשחקים בקלות.

    לכול ילד היה מחבוא סודי משלו, שם צמחו ה"בוסים" ( סוג של במבוק ) הכי גדולים וחזקים שמהם הכנו את השלד של הטיארה.

     

    כל הילדים התחרו ביניהם מי יבנה טיארה הכי גדולה וחלקן היו כה גדולות עד שבטוח היו יכולים להיכנס לספר השיאים של גינס באותם ימים.

    לשם הפרחתם של אותם מוטציות ענקיות, נדרשו 3 ילדים.

    אחד, המעיף- מחזיק בחבל.

    שני, מחזיק מתחת לגוף העפיפון.

    שלישי, מחזיק בקצה הזנב, מותח אותו כמו שושבין המחזיק בשולי שמלת כלה.

    תפקיד שני האחרונים, היה גם לתזמן את הראשון מתי להתחיל לרוץ.

    כשהיו מרגישים במשב רוח וכולם מוכנים בעמדות, כשהטיארה מורמת בזוית הנכונה, היו צועקים לראשון : "ח-לה!"  (קיצור של התחלה ) ומעיף הטיארה היה רץ מהר תוך שחרור חבל ותופס את הרוח כמו גולש גלים מיומן שרוכב על הגל בהצלחה.


    אתגר נוסף היה מי יגיע עם הטיארה שלו כמה שיותר גבוה  בשמיים.

    החוט הכי נחשב נקרא חוט שפגט , סוג של חבל פשתן חום דק וחזק שבא בחבילות של כמה עשרות מטרים.

    היינו מלפפים אותו על מוט עץ קצר במרכזו כך שנשאר מקום פנוי מימינו ושמאלו כמו ידיות לידיים.

    הגדולים היו מחברים שני חבילות יחד ומשחררים את כל החוט, עד שהטיארה נראתה זערורית רחוק בשמיים.

    לגדולים שבחבורה היה משחק נוסף עם הטיארות, היו מצמידים סכיני גילוח לראש הטיארה ומנהלים קרבות אויר כשהמטרה הייתה למי שיותר מיומן לחתוך את החבל של היריב.

    העיסוק הזה היה יכול להמשך שעות ואנו הקטנים היינו מרותקים למחזה. 

     

     

    הפעם הבאה בה יצא לי להעיף עפיפון, הייתה שנים אחר כך, בעת טיולי במזרח הרחוק, נקלעתי לפסטיבל עפיפונים בבנגקוק בירת תאילנד, סמוך למתחם ארמון המלך.

    היה שם ילד תאילנדי קטן, חמוד ושתום עין שניסה נואשות להפריח עפיפון קטן.

    משלא עלה הדבר בידו, החל לבכות.

    ''

    נגשתי אליו והצעתי לו את עזרתי, הוא כמובן שמח מאוד והתרגש כשגרמתי לעפיפון שלו להמריא ולהישאר באוויר.

    *****


    כיום את גשר ביילי, החליף מחלף קיבוץ גלויות המפלצתי,

    ובשדות החיטה, נסללו נתיבי איילון.

    תחנת הרכבת הושבתה והוזנחה, מספר קרונות ישנים עדיין נחים את מנוחתם האחרונה על מסילה חלודה, ובמתחם פועל בית ספר למקצועות הרכבת.

    הרבה מים זרמו מאז באיילון והרבה דברים השתנו, אבל הדבר היחיד שלא השתנה מאז ועד היום הוא ההנאה של ילדים להעיף עפיפון.

    *****

    עפיפון ברוח, קשור בחוט,

    זנב מתוח, סרטים לקישוט.

    וילד קטן, אחוז התרגשות,

    מחזיק בחבל בנחישות.

     

    אבא מביט מהצד מודאג,

    הרוח חזק, החבל הוא דק.

    הילד מבסוט, החזה נפוח,

    משחרר עוד חבל, לרצות את הרוח.

     

    אבל הרוח, שובב בן שובב,

    מושך לעפיפון, חזק בזנב.

    מושך חזק, מושך בנחישות,

    עד שלבסוף, נקרע החוט.

     

    הילד עצוב, העפיפון בשמיים,

    החוט ביד ודמעות בעיניים.

    לא נורא, מבטיח אבא לילד הנרגש:

    "מחר נבנה עפיפון חדש ! "

     

    *מוקדש באהבה לכול ילדי קריית שלום של שנות ה-70.

    שהתעופפו עם הרוח אל כול קצוות תבל.

     

     

     

    שלמה ארצי - עפיפונים

    ''
     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/3/13 11:15:
      רודף העפיפונים....ספר ששווה קריאה - וזיכרון ילדות חקוק בלבנו לעד
        11/3/13 22:03:
      מרגש :)
        9/3/13 10:52:
      עפיפונים, גולות, פורפרות, 5 אבנים, אךךךך....ימים יפים!
        8/3/13 19:38:
      אני קצת לפנייך, אבל ידענו לשחק, לרוץ, לנשום אוויר שדות, לקטוף פרחים וגם פרות יער, אכלנו תותים מהעץ וקילפנו אגוזי לוז ירוקים. לא היינו שמנים, ולא נזקקנו לקניונים, בעיניי לכל קדמה יש מחיר והנה זה המחיר, עזיבת האדם את הטבע. חבל, שבת נהדרת:)
        7/3/13 17:05:

      צטט: שוש חזן גרינברג 2013-03-07 10:36:24

      בתור ילדה זה אף פעם לא הצליח לי. תמיד רצנו עם העפיפון, הוא עלה לשתי דקות ואז נפל.

      כן מכיר את זה , צריך לתפוס את הטכניקה ואז זה מצליח, לא נורא, העיקר החוויה :)

       

        7/3/13 17:03:

      צטט: בטי בלו 2013-03-07 07:04:56

      כייף לקרוא

       וכייף לכתוב, תודה !

        7/3/13 17:02:

      צטט: אוריתדוד 2013-03-07 06:27:13

      זכרונות נפלאים !!! ותזכורת בשבילי לצאת כבר עם הילדים והעפיפונים לרוח... תודה ! :) ויום מקסים.

       בהצלחה עם העפיפון והילדים,,תודה ויום נפלא גם לך !!

        7/3/13 16:59:

      צטט: perach1 2013-03-06 23:57:36

      העפיפון עף אל על ורק זיכרון ילדות מתוק נותר .. (: תודה על השיתוף והשיר היפה ..

       והוא שמור בקופסה מיוחדת בלב שנקראת -זכרונות מתוקים..

      בכייף :)

        7/3/13 16:56:

      צטט: באבא יאגה 2013-03-06 23:01:35

      יפה, תודה

       תודה לך !

        7/3/13 16:55:

      צטט: רק "רגע" 2013-03-06 22:03:23

      :)

      http://cafe.themarker.com/video/2813785/

       

      אוהב גם את הקאבר שעשו לזה נקמת הטרקטור , תודה.

        7/3/13 16:53:

      צטט: amii 2013-03-06 21:20:53

      אתה מזכיר נשכחות, תודה, היום יש שני חוטים וטאיארות משוכללות

       תודה לך, ועוצמת החויה של משחקי הילדות לא היתה פחותה פעם מעוצמת החויה המופקת כיום ממשחקים משוכללים.

        7/3/13 16:50:

      צטט: דוקטורלאה 2013-03-06 21:04:26

      יופי של רשומה(= פוסט),מזכירה לכל אחד מקומו בנושא הזה. מכיוון שהייתי גדולה בעשר שנים מאחי ז"ל (מלחמת ששת הימים) בעצם היה נתון לאחריותי, יחד בנינו עפיפונים והעפנו אותם, בשפת הים. לעתים רחוקות חזרנו הביתה עם עפיפון שלם, או ארעה לו תאונה, או מישהו ניסה לקחת אותו מאיתנו. מכיוון שגרנו על הגג, החלטנו להעיף שם עפיפונים. לא גנבו לנו אותם, הם עפו ולא חזרו יותר... כאשר נולדו בניי, היה בן-זוגי בונה וקונה העפיפונים, כולם הועפו על שפת הים וחזרו בשלום הבייתה. היום נכדיי מעיפים עפיפונים, ואנחנו רואים ונזכרים.

       

      לאה, צר לי לשמוע על אחיך, לפחות נשארו לך זכרונות משותפים נעימים.

      שמח שאהבת עפיפונים עוברת במשפחתך מדור לדור, שיהיו רק חויות וזכרונות טובים!

        7/3/13 16:46:

      צטט: ~בועז22~ 2013-03-06 21:03:15

      שני אחיי הגדולים (מבוגרים ממני ב-10

      וב-12 שנים) היו מעיפים את הטיארות שלהם

      בשדות שליד מקווה-ישראל, או בשטח שהיה

      מאחרי משרד הרישוי בחולון, כאשר בחורף

      הייתה שם שלולית ענק (והיינו תופסים שם

      ראשנים...).

      אנחנו, הילדים הקטנים יותר, היינו מעיפים

      עפיפונים קטנים יותר, בעלי ראש משולש,

      מהגבעה של קן הצופים, בקרית-שלום.

      נחמד להיזכר!

      (-:

       עד היום יש שם בחורף שלולית ענק, ובשדות של מקווה ישראל, היינו עושים פעילויות של תנועת הנוער העובד.

        7/3/13 16:43:

      צטט: א ח א ב 2013-03-06 20:54:19

      מודה - עם כל אחד מילדי בניתי טיארה מקנים וניירות בצורת משושה. כיף של עשייה. ולהעיף לשמיים - יאו.

       אמת, חלק גדול מההנאה, הופק מעצם העשייה.

      ומשושה או מתומן, הכי נחשב.

        7/3/13 16:40:

      צטט: יעלי74 2013-03-06 20:41:17

      יפה :)

       תודה :)

        7/3/13 16:39:

      צטט: סערה בכוס ויסקי 2013-03-06 20:08:43

      פעם מאוד אהבתי עפיפונים......היום אני עוד יותר אוהב אותם...((:

      בכולנו חבוי ילד קטן שמגיח מדי פעם החוצה

       

      בתור ילדה זה אף פעם לא הצליח לי. תמיד רצנו עם העפיפון, הוא עלה לשתי דקות ואז נפל.
        7/3/13 07:04:
      כייף לקרוא
        7/3/13 06:27:
      זכרונות נפלאים !!! ותזכורת בשבילי לצאת כבר עם הילדים והעפיפונים לרוח... תודה ! :) ויום מקסים.
        6/3/13 23:57:
      העפיפון עף אל על ורק זיכרון ילדות מתוק נותר .. (: תודה על השיתוף והשיר היפה ..
        6/3/13 23:01:
      יפה, תודה
        6/3/13 22:03:

      :)

      http://cafe.themarker.com/video/2813785/

        6/3/13 21:20:
      אתה מזכיר נשכחות, תודה, היום יש שני חוטים וטאיארות משוכללות
        6/3/13 21:04:
      יופי של רשומה(= פוסט),מזכירה לכל אחד מקומו בנושא הזה. מכיוון שהייתי גדולה בעשר שנים מאחי ז"ל (מלחמת ששת הימים) בעצם היה נתון לאחריותי, יחד בנינו עפיפונים והעפנו אותם, בשפת הים. לעתים רחוקות חזרנו הביתה עם עפיפון שלם, או ארעה לו תאונה, או מישהו ניסה לקחת אותו מאיתנו. מכיוון שגרנו על הגג, החלטנו להעיף שם עפיפונים. לא גנבו לנו אותם, הם עפו ולא חזרו יותר... כאשר נולדו בניי, היה בן-זוגי בונה וקונה העפיפונים, כולם הועפו על שפת הים וחזרו בשלום הבייתה. היום נכדיי מעיפים עפיפונים, ואנחנו רואים ונזכרים.
        6/3/13 21:03:

      שני אחיי הגדולים (מבוגרים ממני ב-10

      וב-12 שנים) היו מעיפים את הטיארות שלהם

      בשדות שליד מקווה-ישראל, או בשטח שהיה

      מאחרי משרד הרישוי בחולון, כאשר בחורף

      הייתה שם שלולית ענק (והיינו תופסים שם

      ראשנים...).

      אנחנו, הילדים הקטנים יותר, היינו מעיפים

      עפיפונים קטנים יותר, בעלי ראש משולש,

      מהגבעה של קן הצופים, בקרית-שלום.

      נחמד להיזכר!

      (-:

        6/3/13 20:54:
      מודה - עם כל אחד מילדי בניתי טיארה מקנים וניירות בצורת משושה. כיף של עשייה. ולהעיף לשמיים - יאו.
        6/3/13 20:41:
      יפה :)
      פעם מאוד אהבתי עפיפונים......היום אני עוד יותר אוהב אותם...((: