לפעמים אני תוהה מהו עתיד מדינת ישראל ?איך יגיע השלום ?האם העתיד תלוי רק בהעמקת השויון ?

כל פעם שאני עוברת ליד ואד יערה וצופה בכפרים הדחוסים, בנוף הבנוי באויר שהוא 90 % פיח וליד הגיפ' שלי עומדים ילדים קטנים שבקושי מגיעים לשמשה ומתחננים לשקל שניים שלא יקבלו מכות בלילה .

אני חושבת איזה מסכנים הרי הם ילדים בדיוק כמו שלי גם להם שאיפות ,חלומות תקוות לעתיד שיכבו בגלל הסכסוך הבלתי פוסק .

וזה מכעיס אותי הם מהווים 16% מאיתנו ולרובם יכבו החלומות והשאיפות  . אבל לא כולם כאלה גם באוניברסיטה  הסטודנטים שלי הם ערבים ואני גאה ללמד אותם הם מביאים פן שונה משלנו ,אחר שאני לא הכרתי לפני . לפני כמה שנים הציגה בפני סטודנטית שלי את ספרו של אמיל חביבי בהתחלה זלזלתי אמרתי לעצמי בטח איזה שמאלני , אבל בין בדיקת העבודות פתאום נזכרתי והתחלתי לקרוא אותו בהתחלה בספקנות הוא נקרא האופסימיסט הוא מדבר על חיי היומיום של הערבים ושלנו ויש בו שילוב של ריאליזם פנטסטי שסוחף אותך לתוכו .קיימת בו מעין סטירה ואפילו הומור שחור, הספר הזה העניק לי ראיה על שני הצדדים .

ואז שוב חזרתי לילד ההוא שבחן אותי בעיניים שלו והיה מופתע מעצם זה שבכלל פתחתי לו את החלון ונתתי לו את הממתקים שהילדים שלי מזלזלים בהם ואומרים "שזה לא טעים ...."כן ,בטח לא טעים יש ילדים שיתחננו לקבל קצת ממה שיש לכם ואני מסבירה את זה ומגלה בתגובה מעין יהירות שקיימת בכולנו .

אז לדעתי השלום יגיע אם יעבור מידי הפוליטקאים שבין כנס לכנס לא רואים את המתרחש באמת . הם מפספסים את הילדים , הסטודנטים , הסופרים ואולי אם  יעביר ואת הדיאלוג הזה לידי אנשי רוח ,דת וספורט ויתנו להם לנהל אותו עם ראיה רב תחומית על המצב השלום באמת יגיע ...