0
ביום ששי בצהריים בירושלים הזמן מאט את זרימתו והרעש מתפזר כערפל מעל אדמה שיכורה. שניים חיכו בתחנת האוטובוס בעמק רפאים- היא ואני. לא הבטתי בה אבל שמעתי את קולה. את כל הדיאלוג שמעתי. השיח של ה"היא" בנייד עם ההוא השקט מהצד האחר. "אבא לפני שאתה הולך לאימא תעבור אצלי,טוב?" .רגליה היו כבדות מעומס החיים. לפי הקול שיערתי שהיא בת ארבעים עד חמישים . בעלי אמצעים לא משמשים באמצעי תחבורה ציבוריים. האני שלהם בא לידי ביטוי ברכב הפרטי. בצד השני נשמע אי שקט . "אני רוצה לתת לך חמשת אלפים שקל",המשיכה וציפתה לתגובה או שלא והטקס מוכר אך צריך לחיותו מחדש. בצד השני השקט רטן . "אבא, אתה כבר לא עובד. אין לך כסף לשכר דירה ". קול השקט נצבע באין אונים ונמשך שניות ארוכות והיא לא הגבילה אותו כדי שמחאתו תגסוס בכבוד. "אז תעבור, בסדר?" .השקט נכנע .היא סגרה את השיחה. האוטובוס הגיע והיא עלתה עם שלל מהשוק. אני המתנתי לקו שלי. שערתי שהאבא בדרכו לבקר את אשתו המאושפזת במחלקה סיעודית בבית אבות. אלצהיימר או משהו דומה. כנראה שהיא לא מתקשרת עם העולם במילים. כך הסקתי מהעובדה שהאבא לא התבקש למסור לה דרישת שלום , וגם מהקול המנוכר שבה ביטאה הבת את המילה "אימא". כאילו מדובר במי שמתעקש להיות למרות שאיננו . הוא הולך אליה לבד. כי מי מלבדו יראה בגוף חי נטול רוח ודומם -אהוב?
קמתי ליישר את רגלי .זה שהגיע ועמד לצידי כמעט לא השמיע קול .כה חרישי היה מצעדו. הוא שאל אותי אם קו 21 עובר בתחנה זו. הצבעתי אל השלט הצהוב. הנה. אמרתי, זה כתוב. הוא אמר סליחה אבל הוא לא רואה. משקפי השמש שהרכיב הטעו אותי. היכן המקל?שאלתי. אני עוד לא זקן,צחק והסביר -אני רואה עדיין צללים ושוב טרח להסביר-זה בגלל מחלה. רק לאחרונה זה קרה. איש טרוף נפש הזדמן לתחנה והחל לצעוק ולכוון את תנועת האוטובוסים כאילו היה שוטר על אי תנועה באמצע כיכר בקהיר. הוא האמין שיש לו כוח לכוון את המציאות כרצונו. תופעות כאלה מעלות אצלנו חיוך אוטומטי .זו תמיהה על הקלות שבה תחמנו את גבולות המקובל והמוזר. אל סבתי היה בא איש אחד בהחלט אחר, חופשי מנטל הנורמליות עם פנים סתומים,שמצא מדי פעם מנוחה בשכיבה על הספה המתפרקת בחצר. סבתי קיבלה אותו בלי גינונים מיותרים. מים,פרוסה של עוגה ורכינה שקטה לעברו כאומרת שלום .גם אתה שייך לעולמי. ידידנו רץ הלוך ושוב וקרא בקול שבר את מספרי האוטובוסים הנכנסים לתחנה. הכול היו מסתערים על הפתח המובטח ודוחקים חזרה את המבקשים לרדת,הם היו מסתבכים זה בזה כמו עצבי המוח של חולי אלצהיימר. ורק לידידנו לא דחק הזמן. משהו משובש אצלו באגף העליון אמרתי לעיוור. הוא חייך -ואז הגיע הקו שלי. מצטער אמרתי,רציתי לעזור. אל תדאג אמר. אסתדר והצביע לכיוון הקול המכוון. |