"אז תכתוב גם עלי?" "אין צאנס". מבט גדול וארוך "למה?" "לכתוב, פרושו לאהוב, לאהוב, פרושו לכאוב וכבר, כאבתי מספיק" "אבל..." "מה אבל? ובכלל, מה החיוך הזה שלך? "מותר לחייך, לא?" "מותר" "אתה בטח שואל למה?" "שואל?" "כוון שכבר.... כתבת, לא?" ........... "כן, כתבתי" "כתבת עלי שיר? ההה ואני אפילו לא... ביקשתי, רק שאלתי שאלתי את עצמי בלילה במיטה בבית.. לא הייתי לידך" .... "אני יודע אבל ראיתי את עינייך השואלות ואת דמותך היושבת ברגלים יחפות מקופלות וחיות בתוך כסא פלסטיק לבן ומת ב"עיצוב תעשייתי" של "כתר" ואת ה.....שקט הזה, השקט הזה... עכשיו ...................... ותמונת הציור שציירת בגופך "בצבעי גואש" אמרת לא יצאה מראשי לא יצאה מראשי ל א י צ א ה מ ר א ש י פאק..." |
תגובות (28)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
".......
"אני יודע
אבל ראיתי את עינייך השואלות
ואת דמותך היושבת
ברגלים יחפות מקופלות וחיות
בתוך כסא פלסטיק לבן ומת
ב"עיצוב תעשייתי" של "כתר"
ואת ה.....שקט הזה, השקט הזה... עכשיו.."
תאור נהדר, כל כך מוחשי ויפה. תודה לך אהוד יקירי
................
תודה, לא ממש נהנה מהכאב, אבל מסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. וכי לכמה אנשים בעולם סביבי, יש את המותרות, להתאהב, להביע ,לדמוע ולחייך. וגם לכתוב על זה שירה חיה ותוססת לעולמים. בסך הכל אנחנו כולנו כאן אורחים לרגע. צריך ללמוד להנות כשאפשר מכל דבר.
כאבת מספיק ....?
אך נראה לי שאתה אוהב את הכאב הזה ....
דואט של אהבה וכאב נרקמים במילים...
אהוד, אהבתי את שירך .
"לכתוב פרושו לאהוב,
לאהוב פרושו לכאוב
וכבר, כאבתי מספיק"
אקסיומות של החיים הנולדות בכאב ומנציחות אותו לעד.
לא חייבים...
:-)
השיר הזה,
יותר מכל,
מבטא כמיהה לאהבה,
מצידה ומצידך.
והלוואי שתתגשם.