כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יש לי להגיד משו

    0

    סיפורים מאמריקה. פרק 7 ואחרון

    2 תגובות   יום שבת, 9/3/13, 11:38

    אחרי הארוחה דיוויד ירד למרתף וחזר משם עם כמה גזעי שריפה לאח שתיכף יחמם את הסלון. הוא משך את סבך הפלדה, פיזר את הגזעים וזרק כמה גפרורים. תוך דקות הוצף הסלון בחום נעים. העשן יצא דרך הארובה וג'ודית מיהרה להביא עוד יין אדום והציעה שנשתכר. שתינו מהיין והבטנו באש. בחוץ הגשם המשיך לרדת והקור המרושע כבר החל זוחל מבעד למרתף הבית, עוטף את הקירות והחדרים בצינה חסרת רחמים.

     

    הם סיפרו לנו על אמריקה שהגיעו אליה ב-65'. ג'ודית עבדה בסלון יופי מפורסם בשדרה החמישית, כזה שאפילו נשות משפחת קנדי ביקרו בו, ודיוויד בעל ידי הזהב ידע להפוך כל חדר משעמם לארמון מפואר. הוא התחיל לעבוד כצבע בעבודות דקורטיביות, ובינתיים ג'ודית הצליחה מאוד ושמה נודע בכל העיר.

     

    ב-82' דיוויד צבע חדר של איזו מיליונרית ובאו ממגזין אמריקאי ידוע לצלם. המיליונרית ביקשה שישימו מתחת לתמונה את הקרדיט שלו, ומאז הטלפון לא הפסיק לצלצל. בהמשך ג'ודית פתחה סלון יופי משלה, הם עברו לבית פרטי בהאריסון וחיו את החלום האמריקני. עם הרבה עבודה קשה, לימודי ערב באנגלית וקצת כסף, הם עשו אמריקה.

     

    הם חושבים באנגלית, משלמים בדולרים, וחולמים בהונגרית. אבל הלב תמיד בישראל. כל קיץ הגיעו לביקור אצל סבא וסבתא שלי והביאו איתם ריח של אמריקה. דיוויד וסבא שלי הכירו עשרות שנים, ותמיד נראו לי דומים. אותו חתך דיבור. אותו צחוק, ואפילו נעצו את קיסם השיניים אחרי הארוחה בדיוק באותה הזווית. כל זמן שהיינו אצלם לא יכולתי להפסיק לחשוב על סבא. שמתי לב שדיוויד נהג כמו סבא, עם רגל כבדה קצת על הגז, בלימות פתאומיות וסיבובים חדים.

     

    ***

     

    למחרת התעוררנו ועדיין לא היה חשמל, אצלנו ואצל עוד שמונים אלף בתים. הטמפרטורות המשיכו לרדת. הקור כבר חדר מבעד לקירות והתפשט כמו ערפל סמיך. כל מה שנגענו בו היה קר.

     

    בצהריים טסנו לאריזונה. זו הייתה טיסת קונקשן לדטרויט וממנה המשכנו לפיניקס, שם חיכה לנו איתן, חבר ילדות שהחליט להגשים חלום וללמוד טבחות. בדרך לשדה התעופה וייט פליינס בניו יורק, שם חיכתה לנו הטיסה לדטרויט, הגשם ירד חזק ומהר. דיוויד הסיע אותנו בסאאב, עלה על הכבישים הנכונים והנתיבים כאילו נפתחו מעצמם. היה קר מאוד. אחי קנה כמה מתנות לאיתן ולילדים שלו והוא רצה לוודא שהמתנות עולות למטוס ושהכל בסדר, כי זו טיסת קונקשן ולך תדע מה יהיה.

     

    ראיתי את המטוס מבעד לחלון. ירד מבול ורציתי כבר להיות על המטוס, לטוס לחום הנעים של אריזונה, לברוח קצת מהחורף הזה, הקר, האפור, החשוך. בבידוק הבטחוני אמרו לנו לחלוץ נעליים ולהסיר חגורות, עשיתי מה שאמרו אבל קצין הביטחון ניגש אלי וביקש שאבוא איתו לבירור.

     

    שלחתי מבט שואל לעבר אחי. עשית הכל מהר מדי, הפטיר, כנראה הפגנת לחץ וזה החשיד אותם. קצין ביטחון אחר ביקש ממני לפשק רגליים ולהרים ידיים. הוא מישש אותי וחיפש חומר נפץ.

     

    קצין נוסף שדמה למייקל ג'קסון בימיו הטובים פתח את התיק שנשאתי, לא לפני שלבש כפפות גומי כחולות. הוא הוציא לאט וביסודיות את כל הבגדים שארזתי. הניח את הארנק והוציא ממנו כל מיני ניירות. הצביע ללא מילים על תעודת המילואים. הסברתי. הביט ברישיון. אחר כך הצביע על כרטיס החיוג מחו"ל. הסברתי.

     

    אתה תמיד עצבני לפני טיסות? זו פעם ראשונה שלך במטוס? מהיכן אתה? בן כמה? מה אתה עושה בחיים? איך קוראים למקום העבודה שלך? אתה מרוצה שם? עמד לידו עוד איש ביטחון ווידא שהתחקיר נעשה כמו שצריך ושאני לא הולך לפוצץ את המקום קיבינימט.

     

    אמרתי שאאחר לטיסה. אתה לא. אל תדאג. בינתיים הם הרגיעו את אחי ואמרו שזו בדיקה שגרתית, שהכל בסדר, ושאין מה לדאוג. אחיך נראה קצת לחוץ, זה הכל. התחקיר נגמר. הבגדים שלי קופלו חזרה לתיק בסבלנות ובמסירות, הטרמינל כבר היה ריק ומהחלון ראיתי את המטוס מונע. רצנו באמוק, מסרנו את הכרטיסים, ירדנו במדרגות אל רחבת ההיסעים ובגשם מיהרנו אל המטוס שחיכה רק לנו. אחי כמעט החליק ובנס לא נפל.

     

    כשנכנסנו כולם הביטו בנו במבט של "עכשיו באים"? חלקם המשיכו לבהות במסכים של מחשבים ניידים. אנחנו עיכבנו אותם. זה כמו לעלות לאוטובוס באיחור של טיול שנתי, אבל הפעם אין אוטובוס ומאחורה אין צחוקים. פה כולם בדרך לאנשהו, עושים משהו, כולם נורא חשובים או לפחות מנסים להיות כאלה. זהו, אפשר לטוס.

     

    ***

     

    בפיניקס ראינו את איתן מחכה לנו עם החיוך המפורסם. לא פגשתי אותו יותר מעשור, והנה הוא כאן, עושה אמריקה וחי את החלום עם איליין היפהפייה שלמדה איתו טבחות ויחד פתחו מסעדה מוצלחת. כל כך מוצלחת, עד שבוקר אחד הגיעו למסעדה וראו תור ארוך של אנשים מחכה בחוץ.

     

    כששאלו מישהו מה קרה פה, הוא נפנף מולם עם ניו יורק טיימס ואמר, ממליצים פה על המסעדה הזו, כנראה שהיא טובה. אחר כך הוא יספר לנו שניו יורק טיימס עושים ביקורות מיוחדות, שהם שולחים ארבעה מבקרים במשך כמה חודשים וכדי שהביקורת תהיה אמיתית ובלי פברוקים המבקרים לא מכירים זה את זה.

     

    מזג האוויר באריזונה היה נפלא. מקור אימים ניו יורקי נחתנו אל חמימות אביבית, בניינים נמוכים ואווירה מדברית נטולת אבק. נראה כאילו המדבר לקח זריקת מרץ ונברא מחדש עם תשתיות מודרניות, נתיבים מהירים ואוויר חמים בטמפרטורה דיגיטלית מבוקרת. נסענו בטויוטה ואן של איתן ובדרך עצרנו בתחנת דלק לשתות משהו.

     

    בדרך סיפר לנו על הצרות עם אובמה, שהוא הולך להעלות את המיסים ושזה ממש לא טוב. אתם מבינים, אמר תוך שיוט מהיר בין כבישים נוצצים בלילה בהיר וחם, אני משלם כל חודש עשרים אלף דולר הוצאות על העסק. זה מטורף. בעוד שנה נסיים את השכירות של כל הציוד שקנינו למסעדה ונחסוך שלושת אלפים דולר בשנה. אבל אנחנו חיים בסדר. הנה, היום למשל היה מצוין. הצלחנו לעשות המון כסף.

     

    משחק בייסבול בסורפרייז, אריזונה

     

    ''

     

    ''

    © כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/3/13 16:56:

      צטט: Dror Ben-Ya'akov 2013-03-11 12:00:46

      תודה על הכתיבה שלך. אולי זה אני ומה שאיתי, אבל בעיקר התמלאתי תוגה. כאילו ללא קשר אבל בעצם עם, נזכרתי בשיר של רחל. "ולו" ולו ילדים, ילדים קטנים - ברוך משכיחנו עקת השנים. עוד רב לפנינו הדרך - להיות גדולים ונוגים וזוכרי זכרונות. ולו ילדים ורודי נשמה, קוטפי ששונות כפרחים בקמה. ידם לא תיעף, אוצרם עוד לא תם ושמש צוחקת ברסיס דמעתם.

      דרור,
      תודה גדולה על התגובה המרגשת ועל שבחרת לשלב מילים חזקות כשל רחל. ובכל מקרה, עזוב - אין כמו יפו ותל אביב :)
        11/3/13 12:00:
      תודה על הכתיבה שלך. אולי זה אני ומה שאיתי, אבל בעיקר התמלאתי תוגה. כאילו ללא קשר אבל בעצם עם, נזכרתי בשיר של רחל. "ולו" ולו ילדים, ילדים קטנים - ברוך משכיחנו עקת השנים. עוד רב לפנינו הדרך - להיות גדולים ונוגים וזוכרי זכרונות. ולו ילדים ורודי נשמה, קוטפי ששונות כפרחים בקמה. ידם לא תיעף, אוצרם עוד לא תם ושמש צוחקת ברסיס דמעתם.