עניין של זמן
שבת אחר הצהריים. לא הזמן האופטימי ביותר שלי במהלך השבוע. עברתי על העיתונים, והם עברו עליי, ליידי. לא היה ביכולתי להתרכז, הייתי מכונס בתוך עולם של שאלות לא פתורות. החיים ללא מטרה אינם חיים, מצאתי את עצמי במהלך השנה וחצי שחלפו מציב מטרות ומשיג את כולן, בהחלט נחת לאגו ותחושת העצמה אישית, סיפוק. המטרות הושגו בזו אחר זו, כבשתי אחת ומיד זינקתי אל עבר הבאה בתור. השבוע זה קרה שוב. מטרה שהצבתי, מטרה גדולה, מטרה אשר חלמתי עליה לא מעט הושגה. אממה, מיד לאחר מכן הגיעו החרדות, הפחדים והחששות. אני יורה לעצמי כדור ברגל. זורק את המטרה שהושגה לפח ופצע הזהות נפתח לו מחדש.
תקופה לא קצרה מתחדדת בי התחושה שעולם התקשורת הוא עולמי שלי, הוא הבית. המקום בו אוכל לדבר אחרי שנות שתיקה רבות.
הרומן שלי עם עולם התקשורת ידע עליות ומורדות... לפעמים אני מרגיש את זה בעוצמות חזקות ולפעמים אני מרגיש כילד האוחז את ידה של אמו בלב ההמולה ומפחד ללכת לאיבוד. אולי סיפור התקשורת הוא עטיפה לכל דבר, עוד שקר עצמי שנועד למסגר את תעלומת חיי. אני חולם בגדול, לא מתפשר, אני רואה את עצמי במקומות הגבוהים ביותר, פסגות הנושקות לשמים. "ג'וק" התקשורת מצוי בי לא מעט שנים, כשניסיתי להבין היכן הוא החל את דרכו קיבלתי מספר תשובות. זה החל באמי שהייתה סטטיסטית בסרט אמריקאי שצולם בסדום (טרנד מהאייטיז' שחלף מן העולם.) הייתי בן חמש בימים ההם, אחורי הקלעים והצילומים אל תוך הלילה הקסימו אותי, נצרבו בי לנצח. אחותי הגדולה ליאת כותבת בחסד, אני עפר לרגליה בכתיבה. ליאור אחי גם כן כותב, כנות מוחלטת שנשפכת על נייר פשוט, גאון של מילים. יצירתי בכל התחומים, משחק, כתיבה ומוזיקה. בורך וקולל באחת. ליאור היה אדם יצירתי, אמנם כרגע זה לא תקף בעקבות מחלת הסכיזופרניה הארורה, ספק אם היצירתיות תשוב אליו אי פעם, הוא הופך אפאטי משנה לשנה. בתחילת שנות העשרים שלו הוא הלך ללמוד משחק, זה היה צפוי. לכל אחד נפש משלו והוא מתעל אותה לכיוון האומנותי שלו, האחד ייקח את זה לכתיבה, האחר ייבחר במוזיקה והשלישי יבחר בתחום אחר לגמרי. האומנות מכילה את כולם. ליאור מכיל את כולם גם יחד, יש שיאמרו חוסר מיקוד ואני אומר גאונות לכל דבר. על פני הציר הרחב הזה ולאחר שגדלתי בצילם ולאורם של אנשים אלו אני שב ומחפש את מקומי בעולם האומנות. יש לי מקום בכלל? אמרתי שהאומנות מכילה את כולם, יש ביכולתה להכיל אותי? אני כותב אמנם אבל אני לא מחזיק מעצמי כיצירתי, אני פורק את אשר על ליבי דרך המילים, זה לא מספיק בשביל להיחשב לאומנות, צר לי. הלכתי ללמוד עיתונאות, חשבתי ששם אמצא את מקומי, אני אוהב אקטואליה, אני די בקיא בנושא, על הכתיבה ניתן לעבוד וחשבתי שמצאתי את שאהבה נפשי. במהלך שנת הלימודים למדתי המון על עולם התקשורת בכלל ועל עצמי בפרט. עם הזמן הספקות החלו לצוף, תחושת שקריות התחדדה לה נוכח האירועים. מצאתי את עצמי שואל את עצמי איפה אני? לאן אני הולך? מצאתי את עצמי מתוסכל ומרגיש נטע זר לכל דבר. פגשתי כותבים נעלים, אנשים יצירתיים ממני. ההרגשה נבעה משתי סיבות עיקריות, האחת: חלקם באמת יוצרים וכותבים מוכשרים, הסיבה השניה לא לגיטימית בעליל וראוי לטפל בה, אותו דימוי עצמי נמוך וארור אשר גורם לי להרגיש קטן אל מול כולם ללא יוצא מן הכלל. אם אתנתק לרגע ממנו (אני מיד שב) ואסתכל למציאות הסובייקטיבית בעיניים אווכח לדעת שיש בי הרבה יותר מחלקם הגדול של האנשים אשר "קטונתי" מהם.
השאלה הגדולה ביותר שהעסיקה אותי בזמנו היא האם עולם העיתונות הוא שלי או שמא זו אחיזת עיניים? תעתועי מוח חולה. אם הלכתי ללמוד משהו שנורא מעניין אותי איך זה ייתכן שהוא נראה לי כזר גמור עכשיו? הייתי מתוסכל, עצוב ועצור. מה יהיה עליי? ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- במהלך השנה ניסיתי לשקלל את כל תכונותיי ולמצוא את התחום המתאים לי ביותר, המקום בו אהיה מספר אחת. ניסית לבנות לעצמי מן פרופיל פסיכולגי שלי עצמי ודרכו להבין את מקומי. הבנתי שההליכה ללימודי היעתונאות הייתה לא נכונה כבחירת מקצוע לחיים אבל ללא ספק הייתה הכרחית במסע שלי. כאדם אני מרבה לנתח אנשים, מילדות אני מסתכל מהצד על הנעשה סביבי, בוחן ואוסף כל בדל מידע על האדם והתנהגותו. כולם משחקים במשחק החיים ואני יושב במרומי היציע, לאחרונה עברתי לספסל ואולי תכף אכנס לשחק, או שלא. בחנתי את התנהגות האדם על כל רבדיה הרבים, שפת גוף, מימיקה, דימוי עצמי, הכריזמה על כל סודותיה. אני קורא אנשים כמו ספר פתוח שהמילים זועקות ממנו, בתשעים וחמישה אחוזים מהמקרים אני מדייק, בחמשת האחוזים הנותרים אני שמח יותר, אני מתמלא צניעות נוכח זן חדש של אדם שטעיתי בו, מבין שאיני יודע דבר.
המשכתי בחיפוש העצמי... לאחר שאלות רבות הגיעו התשובות, חדות וברורות מאי פעם. עולם העיתונות לא לי. זה היה צינור הנועד לשמש לי כמקפצה בדרך.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- לאחר תהיות ושאלות גיליתי את עולם הליהוק, שוב הרגשתי בית. הרגשתי שמצאתי את המקצוע שייתן מענה ובמה לכל כישוריי. תרתי אחר המלהקים הטובים בארץ והתדפקתי על דלתם. חיכיתי בכיליון עיניים לרגע בו אקבל את הצ'אנס ואוכיח אחת ולתמיד את יכולותיי. הראשון לפנייתי היה מורן מרציאנו, מלהק בעל שם, יהיו שיאמרו הטוב ביותר. פניתי אליו במייל ראשון ושני, המטרה הייתה מאוד ברורה לי, פגישה עם הבחור. השגתי את מבוקשי. נפגשנו ובהיעדר פרוייקטים ליהוקיים לא הזדמן לי לעבוד איתו, ספק חוסר רצון מצידו ספק מחסור בעבודה. שתי הסיבות לגיטמיות באותה המידה. את מבוקשי השגתי כנגד כל הסיכויים. היו אלה ימים שהבלתי אפשרי הפך לפיקציה בעיניי.
סיימתי את לימודי העיתונאות וחזרתי לשגרת חיי, עבודה בפיצריה עם מינימום שאיפות ומטרות. משהו בתוכי אמר לי שזמני יגיע וזהו ודאי שאינו הזמן. סגרתי את חובותיי, התרכזתי בבניית הדימוי העצמי שלי, בתיקון תפיסתי שלי אל מול העולם. לאחרונה אני מוצא את עצמי שוב מוצא את עולם העיתונות כמקומי הטבעי ומנגד אני מבין, מבין שאני מכלול של כמה דברים יחד היוצרים בסופו של דבר אותי, רצונותיי, כישוריי, ושאיפותיי.
לפני כשלושה שבועות משהו התעורר בי שוב, נתקלתי במודעה המחפשת אחר מלהקים ללא ניסיון עם רעל בעיניים לעונה השניה של "דייט בחשכה" אחלה ספת'ח אמרתי לעצמי. הרגשתי בערה פנימית, פירצה קוראת לגנב, זהו הזמן. שלחתי מייל, לא קיבלתי תשובה בחזרה, הייתי כל כך בטוח בעצמי ששלחתי מייל נוסף. נענתי והמלהק ביקש את מספר הנייד שלי. שוב תחושת הסיפוק הייתה אדירה. מצד אחד באתי על סיפוקי, שוב העברתי מסר חד וברור דרך המילים ונוצר קשר ומנגד רציתי שלא יתקשר, יש לי עוד עבודה לעשות. יש לי עוד כמה חובות מינוריים לסגור, לבנות לעצמי בסיס כלכלי הולם שיאפשר מרחב תימרון רחב יותר, עוד מעט, חודשים ספורים. מצד שני יש את ההפרעה ממנה אני סובל, הפרעת אישיות גבולית בתמהיל חרדה חברתית אשר טרם סרו ממני לחלוטין. האם זהו הזמן הנכון לי? הבחור לא התקשר, למרות הרצון שלא יתקשר גיליתי עקשנות והפכתי לחוצפן מן המניין. רק כך אגיע אל המטרה. נכנסתי לעמוד הפייסבוק שלו ושלחתי הודעה, הוא השיב לי בסימן שאלה, לא הבין במי מדובר. הסברתי לו מה אני רוצה ופגישה נקבעה למחרת היום, שוב השגתי את שרציתי. הגעתי אל המשרדים, התמלאתי חיל ורעדה, אני בפנים. abot hameiri production אני שואף לטופ כבר אמרתי, חברה גדולה ובעלת שם, חברה אשר אמונה על הפקות בסדר גודל של "הישרדות" "היפה והחנון" ועוד רבים. הגעתי הביתה. נקבעה לי פגישה לארבע, הקדמתי, כהרגלי בקודש. פרצתי את הכלוב שעטף את מוחי, הוכחתי שוב שהבלתי אפשרי הוא פיקציה לכל דעה ועניין, חמקתי מההפרעה באישון לילה. הוא קיבל אותי כסקאוטר לעונה השנייה של "דייט בחשכה" הוא הציב לי רף, רף שהיה נראה לי כפסגת הר אשר רגלו של אדם לא דרכה שם מעולם. ירדתי מן הבניין ובמקום להתמלאות בשמחה הייתי נראה מבוהל, מבועת. במקום לקפוץ מאושר הייתי נראה כאדם אשר בישרו לו בזה הרגע על מותו של חבר קרוב. החרדות שבו, אובדן הזהות חזר.ראיתי שחור מול העיניים. אני אומנם ידוע לאבחן אנשים אבל איך אגש אליהם? בראשי ראיתי את עצמי ישוב על שולחן ובוחן ותוהה על קנקנם של אנשים, זה אני. סקאוטר הוא תפקיד שדורש הרבה יותר, הוא אומנם הבורג הקטן במערכת המשומנת ומנגד מקורות יודעי דבר אומרים שזו הדרך היחידה להתחיל, "תתעלה על עצמך הם אומרים"
במוחי כבר פרשתי, הרמתי ידיים. עוד באותו היום שקלתי לשלוח הודעה לאותו מלהק ולהכריז על פרישתי. נתתי לעצמי צ'אנס בסוף השבוע האחרון, רבים יבקרו את אשר החלטתי ואני הראשון. החלטתי לפרוש. עד לפני יום עוד העסיקה אותי השאלה איך אני אפרוש ואשאיר את הדלת פתוחה, השאלה הזו כבר לא מטרידה אותי. אני בטוח בעצמי וביכולותיי ואם הדלת הזו תיסגר אפתח אחרות. שוב, זהו לא הזמן שלי. שום עבודה שבעולם, נשגבת ככל שתהיה לא שווה לי דקת חרדה אחת. יהיו שיאמרו שאני מוותר לעצמי, שאני נכנע לחיים. לא, אני חושב אחרת. כשיגיע זמני השאלות כבר לא יהיו, יהיו רק תשובות. הלקאתי את עצמי רבות במהלך הימים האחרונים בסיפורי הויתור העצמי ולאן פניי מועדות, לא עוד, די. שקט. אני מניח שנושא הויתור העצמי יעלה שוב בראשי בימים הקרובים, בינתיים אני בוחר להיות מודע לחסרונותיי כרגע ולהבין את המוגבלויות שבי. מי שחושב שאני נכנע לחיים פשוט לא מכיר אותי, הוא מתיימר לשפוט ולהסיק מסקנות שאני די מסופק אם במצבי הוא היה נוהג אחרת או אולי גרוע יותר. אני שלם עם ההחלטה שקיבלתי, שקט מציף אותי. השקט נובע מהבריחה שבהתמודדות עם החרדה והחסמים, ומנגד אני מברך על ההכרה במוגבלות שלי וכרגע אני מוותר, אני לא נלחם. אז אתם יותר ממוזמנים לקרוא להחלטה שלי באיזה שם שרק תרצו, אני שלם עם ההחלטה, כניעה זה לא.
אני לא נכנע לחיים ולעולם לא אכנע.
גידי גוב - עניין של זמן
|
