בוקר אחד הגיע זבולון אל מוני, לאחר שנמנע מביקור במקום זמן רב. הוא המתין נרגש עד שיתאספו כולם, ואז פתח וסיפר: אתם זוכרים את העץ הקדוש על יד שיכון-וותיקים?

"העץ הזה", קטע אותו פרג'ון, "כרתו אותו כבר, לא?"

נכון, ענה זבולון, אבל, מאז שחזרתי בתשובה, אני מגיע לשם לעתים קרובות ומקשיב לאנשים. אתם יודעים שיש עדיין ענפים של העץ על יד. ויש עליהם את הסרטים הכחולים שאנשים

שמו שם, בשביל הסגולה. ופעם אחת הוצאתי תמונה של העץ מן התקופה שעמד  עדיין במלוא תפארתו, כמו שאומרים, ושתי גברות שהתפללו אותה שעה ליד שרידי העץ, היו מוכנות

לשלם לי בשביל התמונה. שלושה תלמידי-ישיבה, באו אלי וביקשו תצלום של העץ.

אבל, לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר על  אישה אחת, שהבן שלה ועץ המישאלות שינו את חייה:

   ביום שישי בצהריים, באתי אל המקום. בימי שישי וערבי חג מתקבצים אנשים ליד עץ המישאלות. בחניון היו שתי מכוניות, וליד השולחנות ראיתי משפחות עורכות פיקניק. סיימתי

להגיד פרק תהילים וחזרתי אל החניון. מונית הורידה שם  אישה קשישה עם מקל הליכה. על ראשה כובע-בארט שחור. הנהג אמר בקול שהוא חוזר לקחת אותה תוך חצי שעה.

 ראיתי שהאישה צולעת אל העץ, מוציאה מכיס המעיל ספר תהילים קטן, ועומדת ומתפללת. אחר כך לקחה מן התיק סרט בצבע תכלת וקשרה אותו, בין שאר הסרטים על הענפים

שזרוקים שם. שאלתי אותה מה זה העץ הזה ולמה מתפללים כאן.

  האישה הרימה ככה את הפנים, וראיתי שהיא בוכה. היא אמרה משהו כמו: "איבני כונת הון, ג'אב ללסאג'ארא איל שאכל. אממא מציבה כבירא לסאג'אראת-אל-מוקאדס... ולנאפסו"

(הבן שלי היה כאן, הביא צרות לעץ. איזו צרה גדולה לעץ המקודש..  ולעצמו).

"מי יודע", אמרה בעברית, ואחר כך המשיכה בערבית, "האדא ראח יג'יב עלינא נאכבה ג'דידה!", (זה עוד יביא עלינו אסון חדש!).

   אני לא חזק בערבית, לכן ביקשתי ממנה להסביר לי מה קרה. היא שאלה אם יש לי קצת מים, ואחרי שהבאתי לה בקבוק מן האוטו, ישבנו בצל העצים, ברעש המחריש אוזניים מן

הטייפ של הנופשים בקרבת מקום.

 האישה, כך מסתבר, מתגוררת בחולון. הבן, עליו היא מתלוננת, הוא הצעיר מתוך שישה ילדים שיש לה, ("ברוך השם, שיהיו בריאים!"). דווקא הילד הזה, הקטן, לא יצא מוצלח:

"חמותי אומרת שהוא יצא מביצה מקולקלת! עושה בעיות כבר משהיה תינוק. לא הלך ללמוד, לא הלך צבא. רק כסף הוא רוצה. ושהאבא שלו, זכרונו לברכה, מת, היה לי קשה לתת

לו. שאני, מה אני מרוויחה? מה הכסף שנותנים לאחת שעובדת ספונג'ה? אתה יודע? וגם אני לא יכולה להשגיח עליו!"

וכאן היא הראתה לי את כפות הידיים האדומות האכולות שלה.

"זה מהעבודה, מהקונומיקה", היא אומרת, "הכל בשביל הילד הזה, עיניים שלי! שהילדים האחרים מחותנים כבר, ברוך השם. רק הילד הזה, הולך עם פושעים. לא עובד. רק כסף

בראש שלו! ואני כבר הגיל שלי שישים ושש, אולי יותר ..!".

מה הבן שלך עשה, אני שואל.

אבל היא לא עונה. היא מוציאה תמונה של תינוק ערום.

"זה הבן שלי, בברית מילה!", היא מראה בגאווה.

אין לך תמונה מהיום? שאלתי.

"היום יש לו תמונות רק במשטרה, באלבום של הנרקומנים".

אני חוזר ושואל מה הוא עשה.

"אני הלכתי לבקש בשבילו בקבר רבי שמעון בר יוחאי, והייתי אצל הרבי הקדוש בנתיבות, ואיפה לא הייתי? וכל פעם שאני נוסעת לבקש בשבילו, הוא מתרגז עלי. אז ששמעתי בבית-כנסת

על העץ הקדוש הזה, באתי לכאן, ביום של המימונה, לבקש שיהיה לו מזל חדש. וכשהוא שאל איפה הייתי כל היום, סיפרתי לו. והוא התרגז נורא. ואחר כך אמרו לי ששברו את העץ.

ואמרו לי שדבר כזה מביא מזל רע מאוד. והנה, אחרי יום העצמאות הוא נהיה חולה. ולא יודעים מה יש לו. הוא רק שוכב ככה, במיטה, כל היום, ורק כל הזמן צועק שכואב לו הראש.

ולא עוזר שום דבר. מאריד! מוש דאווה (חולה! אין תרופה!). לא רופא ולא כדורים. ואני חושבת שאולי הוא עשה את זה לעץ הקדוש, בגלל העצבים שלו ובגלל החברים שלו, הפושעים-

הנרקומנים, ובשביל להרגיז אותי. שאני לא צריכה להתערב בחיים שלו. וככה אני בוכה כל הזמן, ואני באה לבקש סליחה מהרבי של העץ הזה.

המונית הגיעה וצפרה. האישה לא שמעה.

עוד שעה הדלקת נרות, אני אומר לה בשקט.

אחר כך החזקתי לה את המרפק והובלתי אותה אל המונית.

סע בזהירות, אמרתי לנהג.

כל זה קרה בשבוע של יום העצמאות.

בל"ג בעומר הייתי בדרכי אל המכללה. כשעברתי ליד העץ, ראיתי ליד עץ המישאלות אישה בוכה בכי קורע לב. זו הייתה האישה מחולון. היא לבשה שחורים. התקרבתי לאט. היא זיהתה אותי.

"הוא מת!", אמרה בבכי והידיים שלה שורטות את המצח.

ישבנו על הספסל, ליד העץ, ולא דיברנו. היה יום שישי, והגיעו עוד אנשים.

המונית הגיעה, כמו אז, עם בצפירות עצבניות.

סע בזהירות, אמרתי לנהג.

"הנרקומנים והסמים, זה הורס את הבן-אדם", אמרה לי מהחלון של המונית.

וויקטור שמע ועזב את המקום בצעדים חרישיים.