כַּפָּרָה עַלָּי
נִסְעַרְתִּי וְלֹא זָכַרְתִּי לָמָה. הָיָה זֶה סוֹף כְּאִלּוּ - לֹא הָיָה חֲלוֹם וְלֹא הֵקֵצ הָיָה. עַד אֵין קֵץ הִשְׁתּוֹמַמְתִּי. לִבִּי עַל-סַף עָלַץ - רָקַד כְּאֵילִים וְכִבְנֵי צֹאן - וּבַחֲדָרָיו אֲפֵלָה תֹּהוּ וַדֹּכִי. וְהֵם הָיוּ הַסָּאוּנְד יוֹרֵד וְעוֹלֶה וְזַעֲקַת הַשֶּׁבֶר.
וְלֹא אֵימָה הָיָה, לֹא זוֹמְבִּי מֻטְרָד מִקֶבֶר, לֹא עַרְפָּד וְלֹא רוֹצֵחַ קַנִיבָּל. רֵאַלִיזְם פַנְטַסְטִי - אֲבִי שָׁט בַּבִּיּוּב גֻּלְגָּלוֹת גֻּלְגָּלוֹת.
זָכַרְתִּי לֹא - יוֹתֵר מִכֵּן, נֶחְרֶדֶת: קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה וּבַמֶּרְכָּז כִּנּוֹר תַּחַת יָד רוֹעֶדֶת הִתְיַפֵּחַ. וַאֲנִי - נֶאֱמָנָה עַד כְּלוֹת, רוּחַ וּרְפָאִים סוֹבְבוּנִי וַאֲנִי עַל מִשְׁמַרְתִּי, לֹא מְוַתֶּרֶת - תָּרָה אַַחַר סִמָּן וְעוֹד הֵכֵּר כַּפָּרָה עַלָּי. יוֹם טוֹב הָיָה. יוֹם חַג מִקְרָא קֹדֶשׁ.
לָמָה הֵבֵאתְּ אֵלַי עַכְשָׁו אֶת בִּתֵּךְ הַגְּזוּלָה, מַה לְסִפּוּרַיִּךְ וְלִי, קְדֵשָׁה מְסֻחְרֶרֶת יַקִּירָתִי? הֲרֵי אִשָּׁה בְּלִי מִקְלַחַת מְאַבֶּדֶת אֶת הַבִּטָּחוֹן - אַתְּ אוֹמֶרֶת.
©שושי שמיר, 9 במארס 2013, קסבה |
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כַּפָּרָה עַלָּי
נִסְעַרְתִּי
וְלֹא זָכַרְתִּי לָמָה. הָיָה זֶה
סוֹף
כְּאִלּוּ - לֹא הָיָה חֲלוֹם וְלֹא הֵקֵצ הָיָה.
עַד
אֵין קֵץ הִשְׁתּוֹמַמְתִּי. לִבִּי עַל-סַף עָלַץ –
הניגודים
בשיר משכו את תשומת לבי סערה"
"נִסְעַרְתִּי וְלֹא זָכַרְתִּי לָמָה" לבי
עלץ. הלב מואנש כרקדן מקצועי
"רָקַד כְּאֵילִים וְכִבְנֵי צֹאן - וּבַחֲדָרָיו אֲפֵלָה"
ונשאלת השאלה איך הלב ששמח כל כך הפך לקודר ואפל? מי התהום ורעש הגלים הפכו להיות הצליל היורד ועולה ומהדהד כזעקת שבר.
תֹּהוּ
וַדֹּכִי. וְהֵם הָיוּ הַסָּאוּנְד
יוֹרֵד
וְעוֹלֶה וְזַעֲקַת הַשֶּׁבֶר.
וְלֹא
אֵימָה הָיָה, לֹא זוֹמְבִּי מֻטְרָד מִקֶבֶר,
לֹא
עַרְפָּד וְלֹא רוֹצֵחַ קַנִיבָּל. רֵאַלִיזְם פַנְטַסְטִי -
אֲבִי
שָׁט בַּבִּיּוּב גֻּלְגָּלוֹת גֻּלְגָּלוֹת. הצליל
המהדהד לא היה צליל אימתני, תיאור נוקב של אב שאיננו בחיי הדוברת. הזיכרון בן
לוויה שנוטה להשכיח ונוטה להזכיר. לעתים הוא הפכפך ותמונה מחדדת את הגעגוע
ב"קוֹל
דְּמָמָה דַּקָּה וּבַמֶּרְכָּז
כִּנּוֹר
תַּחַת יָד רוֹעֶדֶת הִתְיַפֵּחַ. " קולו המתנגן של הכינור הוא כקולו של צליל
הלב הבוכה במסתרים. מה שהצלחתי להבין שאביה של הדוברת עבר לעולם שכולו טוב ביום
חג.
"יוֹם
טוֹב הָיָה. יוֹם חַג מִקְרָא קֹדֶשׁ." לא הצלחתי להבין במה עוסקות שתי השורות הבאות: מי היא הבת
הגזולה?
לָמָה
הֵבֵאתְּ אֵלַי עַכְשָׁו אֶת בִּתֵּךְ הַגְּזוּלָה,
מַה
לְסִפּוּרַיִּךְ וְלִי, קְדֵשָׁה מְסֻחְרֶרֶת יַקִּירָתִי?
מי זו
הקדשה –הזונה שפוקדת את מחשבותיה של הדוברת?
חזרתי לקרוא ואני רואה את השאלה שלך.
השאלה איננה רלוונטית בכלל. אנחנו אוכלים כל מיני דברים בחיים שלנו. חלקם קלים לעיכול וחלקם לא. אבל האם ניתן להיזון רק מחלב ניגר, למשל? (מעבר לדעות החלוקות באשר לטיבו התזונתי) ברור שצריך גם ללעוס ולהתמודד עם אוכל קשה. לשם כך יש לנו שיניים, לא?
מורכב קשה אך מעניין.
תודה על התשובה שלך, יקרה. ואני גם שמחה שחזרת לקרוא, כי זה באמת מראה שהשיר "נחוץ".
שושי,
אני יכולה לענות לך רק מהמקום שלי.
ובמקרה הגעתי ראשונה.
בטח שכן. לפרסם.
שיר לא צריך. ושוב לדעתי,
להיות נעים ונינוח ועדין,
אצלי לפחות, מה שעובר לי מעל הראש.
עובר לי מעל הראש...
ומה שנכנס לבטן עושה כמה סיבובים.
לא סתם חזרתי עכשיו לקרוא עוד פעם.
...
תודה על קריאתך אחאב
עיני צדה את השורה:
אֲבִי שָׁט בַּבִּיּוּב גֻּלְגָּלוֹת גֻּלְגָּלוֹת.
ונזכרתי בסיפור הגולגולת בנהר.(על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון)
וצמרמורת קרה מלווה אותי משם.
רוּחַ וּרְפָאִים סוֹבְבוּנִי וַאֲנִי עַל מִשְׁמַרְתִּי, לֹא מְוַתֶּרֶת -
תָּרָה אַַחַר סִמָּן וְעוֹד הֵכֵּר כַּפָּרָה עַלָּי.
יוֹם טוֹב הָיָה. יוֹם חַג מִקְרָא קֹדֶשׁ.
שורות קשות ומצמיתות. וגם השם מצמית.