רוחשת
רגועה למראית עין.
בתוכי הכל רוחש,
עולה על גדותיו.
פוסטים פופולאריים
-
רצח מאדום לשחור
24/8/15 | 53600 צפיות
-
יחסים
27/1/12 | 8250 צפיות
-
I'm Not The Only Dreamer
28/2/15 | 2034 צפיות
-
בעד עונש מוות
28/7/15 | 6631 צפיות
-
אונס המריונטות
12/2/16 | 4692 צפיות
-
chatroulette | צ'אט רולט
21/2/10 | 97067 צפיות
-
אבות ובנים
16/6/12 | 3171 צפיות
-
טירונות בנות
18/4/14 | 3100 צפיות
-
הכביש כמשל
28/12/11 | 1960 צפיות
-
מובינג
17/12/14 | 2479 צפיות
-
נערת קריאה
10/1/14 | 4730 צפיות
-
עיניים
5/7/09 | 213 צפיות
-
על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
15/3/16 | 2247 צפיות
-
הפעם האחרונה
22/12/09 | 2270 צפיות
-
פסק זמן
21/3/15 | 2539 צפיות
-
אלגרו
19/12/09 | 5034 צפיות
-
מהר.לפני שיגמר.
15/11/09 | 2067 צפיות
-
יפה, רק אחרת.
15/7/09 | 1234 צפיות
פוסטים אחרונים
- על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7" 15/3/16
- אונס המריונטות 12/2/16
- חזרתי מברלין 22/1/16
- Работа (*רבוטה) 23/10/15
- חנוך והנערה 14/9/15
- רצח מאדום לשחור 24/8/15
- דרך נמיר 20/8/15
- קניות באתרי אינטרנט 17/8/15
- מה לא עשית אף פעם ? 11/8/15
- Same Same - but Different 8/8/15
- בעד עונש מוות 28/7/15
- ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת 25/7/15
- הפונדק 13/6/15
- בגיל 444 תגיעי לירח 6/6/15
- קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה 23/5/15
- בית 15/5/15
- הזכות למות 2/5/15
- הטבעת 11/4/15
הפוגה
לפני שלושה ימים חזרתי מחופשה בת חמישה ימים בים הדרומי. אילת מבחינתי תמיד היתה ועודנה אחת הערים המסעירות ביותר בישראל, נכס ואוצר טבע ממשי שרבים מהישראלים לוקחים אותו כמובן מאליו, אינם מעריכים אותו או רוחשים לו את הכבוד הראוי, וגרוע מכך - מזלזלים בו. מה שמאד תמוה בעיני, כי מבחינת כל מה שיש לה להציע – אילת אינה נופלת מערים תאומות לה ויזואלית בדמיון מפתיע באירופה, בסגנון הריביירות הצרפתית והאיטלקית דוגמת ניס, מונקו, קאן וישנן עיירות חוף נוספות רבות באירופה שהיא מזכירה אותן חזותית במשאבי הטבע שלה : הטיילת לאורך רצועת החוף, הלגונות הכחולות , היאכטות העוגנות במפרצי הנמל, הים המרהיב בטורקיז המוקף הרים , אשר טומן בחובו עולם פנימי שלם של סודות, מרחבים של דממה, שלל אלמוגים ויצורים חיים במעמקים, הנוף המדברי המשגע מסביב, האקלים הייחודי, האוירה הפרובינציאלית בעלת הניחוחות העזים של חופש, אותו קסם כחול עמוק ומוכר שניחנות בו עיירות נופש קטנות הממוקמות על שפת הים.
יתרה מכך, בארץ רמת בתי המלון גבוהה משמעותית ביחס לבתי המלון באירופה, אצלנו דירוג של ארבעה וחמישה כוכבים מצביע על רמת איכות המלון גבוהה בהרבה לעומת מלון באותן דרגות תיירות באירופה, ומי שהסתובב קצת בחו"ל יודע בדיוק למה אני מתכוונת ומכיר את הפער הזה : ישראלים רבים מתאכזבים לגלות שהמלון שהזמינו באינטרנט או אצל סוכן הנסיעות ברמה של ארבעה או אפילו חמישה כוכבים באירופה נופל ממה שמוכר להם בהשוואה למלונות המפנקים שלנו בישראל, התמורה שהם מקבלים שם בעבור שהות במלון ארבעה כוכבים - בקושי מקבילה למלונות שניים או "מגרדת" שלושה כוכבים אצלנו בישראל, כך שאני מאמינה שמניסיון אישי – רבים יסכימו איתי בנקודה הזו שלאילת יש יתרון ברור בסוגיה, כי בתי המלון בה מעולים.
לעומת ילידי הארץ - תיירים מחו"ל מאד אוהדים אותה ופוקדים אותה בשמחה, כי הם יודעים להעריך את ערכה, על כן מפתיע אותי בכל פעם מחדש ומעורר את פליאתי מדוע התדמית של אילת אינה סקסית ואף בעייתית בעבור רבים מהישראלים, כי מבחינתי מדובר בפנינה תיירותית ממשית ושווה, מה גם שיש לי קשר נוסטלגי עמוק לעיר הזו : כשהייתי בת עשרים עבדתי ב"מועדון הים התיכון" (Club Med - קלאב מד, רשת צרפתית בינלאומית של בתי בלון – למי שלא מכיר ) בתור G.O , כלומר שימשתי בתפקיד צוות הבידור של המלון, כך שיש לי זיכרונות מתוקים מהתקופה היפה שלי בימים ההם.
מלבד זאת, בתור פעילת סביבה, אני גם מאד בעד עידוד וקידום התעשייה והתיירות המקומית - אני מאמינה שיש בכך ערך אקולוגי חשוב לתרום לצמיחה כלכלית בארץ שלנו, ולא רק לזו שבחו"ל. חשוב לתת את הדעת לכך, שיש לכך משמעות שכולנו יוצאים ממנה נשכרים – כסף שאנחנו מבזבזים ומשאירים בישראל הוא רווח נקי של המדינה שבה בחרנו לחיות. כשאנחנו מטיילים בחוצלארץ, אנחנו משאירים הרבה מאד ממון שמעשיר ומגדיל את רווחי המדינות בהן אנו מתארחים (הכספים שלנו בעבור לינה, מזון, קניות ושירותי תיירות נוספים), וזה בסדר גמור, כי ככה זה, אבל אל לנו להזניח את ארצנו : יש טעם בתיירות פנים, היא חשובה ואף קריטית לא פחות מתיירות חוץ. זה חלק אינטגרלי מהמושג השלם הכולל שקרוי - "קיימות".
החיסרון היחיד שמציק לי באופן אישי הוא שאין חנות טבע בטיילת, וצריך לנסוע במיוחד לאזור התעשייה. מאד חבל. לטעמי מדובר בטעות עסקית ממדרגה ראשונה להתעלם מצרכני ושוחרי הבריאות – ישנם הרבה תיירים מחו"ל בעלי מודעות בריאותית לתזונה נכונה ולמוצרי צריכה נוספים ידידותיים לסביבה שניתן להשיגם בחנויות הטבע בלבד, כי זו נישה ספציפית, והם מחפשים את המוצרים הללו גם כאשר הם בחופשה, וזה שאין אופציה נגישה – זה הפסד כלכלי פוטנציאלי. אני ממליצה לתקן את העוולה הזו בהקדם ולפתוח בית עסק שישרת את הקהל הרב שחולף ברצועת החוף לאורך בתי המסחר בטיילת של איזור המלונות, או באחד ממרכזי הקניות. זה חורה לי כי לא נוח לי לנסוע במיוחד לאזור התעשייה המרוחק והנידח שלהם, מה גם שהעובדה שבאילת יש פטור ממע"מ מגדילה את הכדאיות הכלכלית לבצע קנייה מרוכזת של מוצרים שהם לרוב יקרים יותר בשאר חלקי הארץ, וזו הזדמנות כלכלית ופוטנציאל עסקי שאינו ממומש לרווחים נאים. אז קדימה, אני קוראת וממליצה לאיש עסקים כזה או אחר להרים את הכפפה ליוזמה בכיוון.
מהחדר שלנו בבית המלון נשקף נוף עוצר נשימה ומרהיב של מרחבי ים זוהר מפואר, ממשיך עד אל האופק, מתאחד עם קו הרקיע התכלת, המרפסת הענקית שלנו ניצבת מעל מפרץ יפהפה של לגונה משגעת. " הסתכלו בשמיים ותראו, הסתכלו עמוק במים, ותראו - - - וכשאפתח את הדלת, ואסתכל על הכל, מה שיותר עמוק – יותר כחול " >>> המחשבה הראשונה שחולפת בי כשאני פותחת את החלונות הגדולים בחדווה אל הקסם שנגלה אלי - היא השורה האלמותית מהשיר שחיבר שלום חנוך עבור להקת תמוז – " מה שיותר עמוק יותר כחול" – אחת הקלאסיקות הענקיות שלנו , (תשע דקות של יצירת מופת מכשפת – מוזמנים להאזין, מצורף לעיל. ממליצה לשכב פרקדן על המיטה, לעצום עיניים, להגביר ווליום ולהתמסר לצלילים). איזה מושלם, אני חושבת בעודי מעבירה את עיני בסקרנות וסוקרת בתשומת לב את המעגן הקטן של היאכטות שחונות בשלווה זו לצד זו במים השקטים – ומיד נזכרת משום מה באסוציאציה חופשית בדקסטר. מי יודע , ייתכן שגם כאן מסתובב לו איזה רוצח סדרתי תושב אילת שמשליך מאחת היאכטות את גופות הנרצחים המבותרים בלב תהומות מי האוקיינוס במיקום קבוע כמו דקסטר, אולי שאב השראה ממנו.. ואז מתנערת מהזיותיי ומבטלת באחת את המחשבה הטיפשית הזו – תנוחי, חן , את לא במפרץ מיאמי ביץ', את כולה באילת. מרוב שאני מכורה לסדרה הזו וכוססת ציפורניים בציפייה חסרת סבלנות לעונה החדשה - הדקסטר הזה משתלט לי על המחשבות יותר מידי, אני אומרת לכם, – זה מוגזם, מוטב שאפסיק עם השטויות שלי ואשוב להתמקד ביפי מחזה הבריאה שלפניי במקום לחשוד ביאכטות כשרות ותמימות ובבעליהן האילתים. או אז, שואפת לריאות את האויר הנקי, שוטפת את עיני בטבע ההררי המופלא הזה שמקיף את הכחול העמוק הזה במלוא הדרו - ונרגעת.
לא תתפסו אותי באילת בשיא עונת התיירות – אני טיפוס של אוף סיזן , גם כי אני סולדת מהמוניות של בני אדם ותורים בכל מקום, ובעיקר משום שאני מאד סובלת כשחם לי, ומרגישה שאני עולה בלהבות אש לוהטות או מינימום נקלית על גחלים לוחשות. ואכן, כצפוי ל-לואו סיזן, אילת לא איכזבה אותי – המלון היה בתפוסה חלקית לא מאיימת, הטיילת היתה פתוחה וכמעט פרטית, רצועות החופים לא מוצפות עד אפס מקום בבני אנוש, מתחם הבריכה שומם ברובו, פה ושם תיירים בהירי עיניים ושיער מצפון אירופה , מותירים אחריהם שובל של בליל צלילי שפה זרה, והכי חשוב : מזג האויר היה מושלם. מו – ש – לם. קיתונות של שמש בהירה מאירה, אבל בלי להעיק בחום כבד, אויר יבש נטול לחות, שכידוע עושה נפלאות לפריזורה, רוחות מנשבות מהים, לעיתים חזקות וסוערות ( LIKE ! ) לעיתים משבים עדינים יותר, מלטפים, מבדרים את השיער להתנפנף ברומנטיות, והכל מואר, מואר, מואר, קרני שמש נעימה, לא אלימה ולא תוקפת, לא שורפת, שולחת זרועות מלטפות בחמימות עוטפת בנוכחות שקטה ומחבקת, תומכת, מייצבת. בערבים הרוח נושבת קרירה, ובד בבד כזו שעדיין מאפשרת לבוש קל, צעיף ונעליים קיציות פתוחות, נטולות גרביים.
האאאא, איזה אושר.
איזו הפוגה.
אחרי שהתמקמנו במלון, ירדתי לבדי לטיול רגלי בטיילת בשעת בין ערביים. בין השאר גם נכנסתי לחנות ספרים ורכשתי את אסופת האסונות שחיבר שי גולדן בספרו האחרון. האמת שאני כבר איזה שבועיים מחפשת אותו בחנויות הספרים : בפעם הראשונה ששאלתי עליו אמרה לי המוכרת (זה היה בחנות גדולה בקניון עזריאלי) שהיא לא שמעה על הספר הזה. השבתי לה שהוא חדש וטרי מבית הדפוס וביקשתי שתבדוק במחשב. בדקה וענתה ש - "טרם חולק והופץ לחנויות הרשת". בפעם השנייה ששאלתי בחנות ספרים נוספת כמה ימים לאחר מכן - דיווחה לי הזבנית שהספר אמור להגיע אליהם מחר, וכך יצא שבסוף רכשתי אותו באילת, במחיר קטלוגי מלא מינוס 17% מע"מ : שמונים ₪ במקום תשעים וארבעה ₪ . (בכוונה נמנעתי מלקחת ספר נוסף במבצע כפי שהיא הציעה לי, כי רציתי לפרגן למחבר, מתוך תקווה אולי ככה הוא ירוויח יותר מהקנייה שביצעתי).
את האסונות של גולדן קראתי בשטף בתוך פחות מיממה. מדובר בקובץ של שמונה עשר סיפורים קצרים (ח"י ? כפי הנראה מכוון) שהמשותף ביניהם הוא האסונות שפוקדים את גיבוריו. הספר מאד קריא – חוויית הקריאה היתה קולחת וזורמת. אחרי הכל, "מלים הן כמו מים" (ציטוט של המחבר). את הסיפור הראשון קראתי כבר בחנות עצמה כי לא היתה לי סבלנות – דחיית סיפוקים אינה הצד החזק שלי, וכך מצאתי את עצמי פשוט מתיישבת על דרגש קטן. מחצית ראשונה מהספר קראתי על החוף למחרת בבוקר, בין סיפור לסיפור נחה קלות, נושמת אויר העולה מן הים ונושאת מבטי אל ההרים שבאופק (מימין הרי מדיין ומשמאל הרי אדום במקרה הזה). את המחצית האחרונה קראתי במתחם הבריכה של המלון, מול הרי אילת. אני אומרת לכם, לקרא במהלך חופשה זה משדרג ומעצים את חוויית הקריאה פלאים, ביג טיים, באופן ניכר ומשמעותי, לשקוע ככה בקריאה כשברקע הנופים האלה מסביב - - - עכשיו לנצח הספר הזה יתקשר אצלי אוטומטית לחופשה המושלמת הזו באילת, לרחשי הגלים, להרים, לגווני הגלים התכולים, לשמש המאירה השקרנית ( אני מאוהבת בך, שמש שקרנית שלי ! ) ולרוחות המדבריות הזורמות מכיוון הים הדרומי. תענוג. ואל תטעו, שקיעה באסונות של גולדן היא ניגוד מוחלט לכל הדרם של איתני הטבע, וניגודים אני אוהבת במיוחד. חבל שאין אופציה לקרא באוירה כזו את כל הספרים, זו פריבילגיה שהייתי מאמצת בשמחה ללא היסוס. בדיעבד, היה לי מזל שלא הצלחתי להניח את ידי על הספר הזה קודם לכן בתל אביב, בטרם החופשה באילת, כי אין לוקשיין יותר מושלם שיכולתי לאחל לעצמי לקרא אותו בו. הייתי מסכמת אותו כ- " ספר קטן ". מכירים את הביטוי " סרט קטן " , שאומרים לעיתים על סרטים עצמאיים ואישיים שצופים בהם בקולנוע ? אז ככה בדיוק אפשר להגדיר את "הפוגה בין אסונות" של שי גולדן. ספר אישי, פרטי, או "ספר קטן" בהתאמה, וזה לא נאמר לשלילה או ככינוי גנאי חלילה, כי אם להיפך – לחיוב, בתור מחמאה. שני הסיפורים שהיו בלתי נשכחים עבורי ונשארו איתי גם בתום הקריאה היו ללא ספק " לישון " (רעיון מקורי, יוצא דופן, מטריד ומכאיב) ו-" אל המגדלור", שהותיר בי את הרושם העז ביותר ללא ספק, בעיקר בשורות הסיום המטלטלות שלו שהעלו דמעות בעיני. הדמויות הללו אותן היטיב לתאר ולברוא המחבר, קרמו עור וגידים ממשיים בדמיוני ולא הניחו לי, עד עכשיו אני זוכרת היטב את איפיונם של שני הגיבורים המתוארים בו, את פרטי הסיפור במלואם , כמו גם את הטקסט שלו, את בחירת המלים של הגיבור, את המחשבות, את הפעולות. הכל. יותר מכל היתר. גם " החיים הם נס " ו" שלום עולם, ולא להתראות " בלטו והיו זכירים (מלשון - לזכור) לעומת הסיפורים האחרים. הדובדבן שבקצפת מבחינתי היה ההפתעה של הכריכה הקשה ! היום כבר כמעט שלא מוציאים לאור ספרים בכריכה קשה, אולי כי זה יקר יותר ומחפשים דרך להוזיל. אני אישית מעדיפה אותם על הרכה. משהו בתחושה כשמחזיקים את הספר או מלטפים אותו, ומעבר לכך - זה גם שומר על הספר ומעניק לו יוקרה כלשהי. (יש לי גם ביקורת פחות חיובית על הספר, אבל זה לא המקום והזמן לכך - נשמור אותה להזדמנות אחרת.)
כשהגענו לאילת ביום ראשון ושמענו על מכת הארבה שמאיימת לנחות באילת מכיוון מצריים השכנה, נזכרתי בסצנה מהסרט "מגנוליה" – גשם כבד של צפרדעים (או שמא קרפדות ?) שנוחת על הארץ מהשמיים, (יש גם את סצינת הציפורים הנודעת מהסרט של היצ'קוק, אבל זה מפחיד יותר) ובאותו האופן ראיתי בעיני רוחי את הארבה הזה שממטיר עלינו את עצמו בהתאבדות המונית וטובע בים האילתי, אבל בסוף לא היו דברים מעולם, הארבה העדיף לפסוח על הים הדרומי, ולדלג ישירות להשחתת שדות חקלאיים בישובי הנגב.
 הדובים שצילמתי בכניסה ל"פארק הקרח"
אז מה עוד חדש באילת ? נפתח לאחרונה "פארק הקרח", משטח החלקה ענק במרכזו, ומסביב לו בתי מסחר במעגל, מזכיר מאד את העיצוב של הדיוטי פרי בשדה התעופה בן גוריון ברוטנדה – אני מניחה שלא במקרה, וזאת על מנת ליצור אסוציאציה דומה של קניות ללא מכס (באילת - ללא מע"מ) , כך שעושה רושם כי הדימיון העיצובי הויזואלי מכוון. אטרקציה חביבה ביותר, שווה ביקור. אחת המוכרות שיתפה אותי שבשיא העונה רבים מחליקים על הקרח, והקהל בהמוניו מצטופף להתבונן מסביב מכל קומה לעבר הזירה. אני מניחה שבעיצומו של הקיץ – זו אופציה מצננת ובריחה יעילה ושימושית מהחום המכביד כך שהרעיון ליוזמה של קרח באילת מוצלח, נכוו, מוצדק וראוי. זוג הדובים שקידמו את פני בכניסה למתחם שימחו אותי עד מאד, (החיה הענקית והמרשימה הזו היא ללא ספק אחת מהמועדפות עלי, במיוחד דובי הקוטב הלבנים), כך שמיהרתי לשלוף מצלמה ולהנציחם. משום מה עיצבו אותם צנומים משהו ;-)) אני מעדיפה את הדובים שלי שמנמנים כמו שברא אותם הטבע, דשנים ועבי בשר, הצ'אביות הולמת אותם.
(בתמונה : אור, אחת מגיבורות הסדרה התיעודית "הים הדרומי")
בין השאר, חיפשתי בשיטוטיי בעיר את אור פוקסי, אחת הגיבורות במיני-סדרת הדוקו "הים הדרומי" ששודרה לפני שנה בערוץ שמונה בשלושה חלקים, זוכרים את הילדה הזו ? ממש התחשק לי לפגוש אותה ככה, במקרה, מטיילת לבדה על החוף. השתוקקתי להתבונן בה מקרוב, ואולי אם זה יתאים לרגע - אפילו לפתוח איתה בשיחה. גם בשנה שעברה כשנפשתי באילת במסגרת "נופש חברה" מטעם העבודה, קיוויתי להיתקל בה איכשהו, אחרי הכל אילת היא עיר קטנטונת ומשפחתית כמעט כמו יישוב קהילתי, ככה שזה לא מופרך לייחל למפגש אקראי עם תושבים מקומיים. ואולם, בעת ההיא לצערי, במקום לפגוש אותה נתקלתי דווקא באילן פיפסון, דמות אחרת מהסדרה. הוא בדיוק יצא מאיזו מסעדה עם חבר ומבטינו הצטלבו לשבריר שנייה. מיהרתי להסיט את עיני משלו והמשכתי הלאה מעודדת, ורק חשבתי לעצמי באותו רגע, הנה, העובדה שראיתי את פיפסון מחזקת את אמונתי שאין סיבה שלא אראה גם אותה. אבל זה לא קרה. לא בשנה שעברה ולא השנה. תהיינה עוד חופשות, אז אולי בפעם הבאה.
(הפרומו לסדרה "הים הדרומי")
לקחנו גם טיול ג'יפים מהנה של כמה שעות להרי אילת, היתה אפילו צמחייה על אף האקלים המדברי, בזכות העובדה שהשנה ירדו באילת גשמים בממוצע של 50 מ"מ (!!) לעומת 5 מ"מ בשנים קודמות, שיא ראוי לציון חגיגי של ממש, אם כי הדבר גרם לכך שלצערנו לא ראינו בעלי חיים כגון יעלים במסלול, כי בד"כ הם מסתובבים בחיפושים למי שתייה, והשנה לחיות הבר והטרף לא היה צורך לרדת עד למטה, מפני שהגשמים הותירו להם די והותר מקורות מים עליונים שטרם יבשו. מזל בשבילם אבל קצת חבל בשבילנו שלא זכינו להתבונן בהן מקרוב, הצטערתי כי מאד קיוויתי לפגוש איזו יעלה עדינה (לפחות אחת) על אם הדרך, או מינימום איזו שועלה תועה ומפוחדת.. וכלום.
" אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה " >>> במהלך הנופים המתחלפים מבעד לחלונות הג'יפ , המלים של ערן צור עלו בי אוטומטית למול מראות חולות המדבר בצבעי האדמה החומה שבלבו שהינו.
טרם הספיקותי לבקר ב"עיר המלכים", על אף המלצתה החמה של אחותי ומשפחתה - הם היו שם יום שלם לפני כמה שנים והתלהבו מאד. מאמינה שעוד אכבוש גם את היעד הזה מתישהו בחופשות העתידות לבוא. במרבית זמן המנוחה שלי במהלך הנופש, התמקמתי על מיטת השיזוף הסמוכה ביותר לרמקול אשר במתחם הבריכה שבמלון, מאחר שהשמיעו מוסיקה מצויינת ברקע :
תמונות טריות שלי שצולמו שם לפני ימים אחדים, קלוז אפים לאור השמש הבהיר .
קוראים לזה "שמש שקרנית", ולראייה – הצעיף העוטף את צווארי להגנה מפני הרוח.
חזרתי מהחופשה רגועה, מאושרת, חופשייה ומשוחררת. כמו חדשה. |
פרופיל
תגובות אחרונות
-
לירוןקורל
בתגובה על שירותים ציבוריים
-
77777777
בתגובה על על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
-
goodyear2016
בתגובה על ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת
-
goodyear2016
בתגובה על תראו משהו מדליק :)
-
--()--
בתגובה על אונס המריונטות
תגובות (36)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תגובה ל - Lexis :
דבר ראשון, אחרי ההשוואה שערכתי בינך לבין חברתי אלקסיס, הניו - יורקרית האנרגטית , נדמה לי שמתבקש לצרף כאן איזו תמונה או שתיים כדי לחבר בין השם לפנים, אז הנה היא :
אני קוראת לה "בלונדי" בתור כינוי חיבה, היא מתה על זה. את יודעת שאלקסיס זו הגרסה האמריקאית לשמות הרוסיים - אלכסנדרה/אלכס/אלכסה ? כן, כן, זה המקור, וכשההורים שלה היגרו מרוסיה לאמריקה (יהודים, כאמור) הם חיפשו שם אמריקאי עם זיקה לשורשים שלהם, בכל זאת רצו צליל דומה למה שהם מכירים, וככה הם החליטו על אלקסיס. מאד התעניינתי למה היא נקראת בשם המיוחד הזה - וזו התשובה שקיבלתי :) היא כזו מצחיקה, מלאת אהבה ואור, רחבת לב וגם נדיבה באופן חריג, בחיי, לא הרשתה לי לשלם על כלום כשהתארחתי אצלה, אפילו על מונית היא שילמה עלי, שלא לדבר על בילויים. לדעתי זה עניין תרבותי : גם הגברים האמריקאים מאד לארג'ים, (בשונה מאד מהגברים הישראלים) לא נותנים לך צ'אנס אפילו להוציא שקל מהכיס, גם אם רק הרגע פגשו אותך. . והיא גם שחקנית POOL מעולה, לקחה אותי לבר-מועדון סנוקר והפליאה שם בכישרון (אני גרועה בזה, אז רק התבוננתי מהצד וצילמתי אותה..) ממש חיה את החיים שלה במנהטן בסטייל הסדרה "סקס והעיר הגדולה", עם סיבובי הברים וכל הג'ז הזה, טורפת את החיים בלי פחד.
טוב, אני עוברת למענה לשאלתך עם מי הייתי באילת, - קחי בחשבון שזה יהיה ארוך ומפורט.. ראי הוזהרת - אבל היי, את ביקשת את זה, אז אל תבואי להתלונן אח"כ שאני חפרנית מדופלמת, כי אני מתחילה ברקע מקדים :
אמא שלי היא גימלאית של בנק כלשהו, היא עבדה כל חיה כבנקאית, מאחר שהיא טיפוס יציב ומתמיד (בדיוק כמו אבא שלי - שני ההורים שלי הם אנשי עמל מסורים שאוהבים ונהנים מעבודה קשה), היא החלה בתפקיד זוטר כפקידה ועם השנים התקדמה לסגנית מנהל סניף עד שעברה לתפקיד בהנהלה הראשית במחוז תל אביב, במחלקת פיקוח. בקיצור, בתור גימלאית בכירה ומוערכת בבנק היא מצטרפת בקביעות לטיולים שהבנק עורך עבור גמלאיו, בד"כ עם אבא שלי. עכשיו שני אלה הם הפכים : היא נהנתנית והוא סגפן. היא מתה על טיולים בעולם והוא כמו אריק איינשטיין - רק תני לו להיות בבית ולקרא ספרים כל היום - והוא מאושר בחלקו. יש להם הסכם של פעם בשנה טיול ארוך בחו"ל - בשנה שעברה היא סחבה אותו לדרום אמריקה, והשנה לקנדה ולארה"ב, והוא לא מוכן לחרוג מפעם בשנה, כי זה ההסכם וגם ככה טיול שנתי אחד זה יותר מדי עבורו והוא מתפשר רק למען שלום בית.
בקיצור, כמו שבטח כבר הבנת - אני הצטרפתי לנופש קבוצתי של 250 גמלאים של הבנק כבת זוגה של אימי במקום אבא שלי, תארי לך ! משערת שהפתעתי אותך כהוגן :)
ראשית, זו היתה התנסות אנתרופולוגית מרתקת להתערות ביניהם, הייתי הבחורה הצעירה היחידה מתחת לגיל שישים, הגיל הממוצע היה שבעים, והיו גם יותר קשישים. בשבילם אני ינוקא אז זכיתי ליחס מועדף ולפינוקים מפה ועד להודעה חדשה, הם גם הרעיפו מחמאות על אמא שלי בפניי - שבחים מפה לפה איזו עובדת מצטיינת היא היתה שאין לי מושג בכלל, היה תענוג לשמוע.
שנית, אני מאד אוהבת אנשים מבוגרים - ידוע שאנשים מבוגרים אוהבים לדבר שעות על עצמם וידוע שאני אוהבת להקשיב ללא הגבלה - ככה שזה יוצא מושלם, WIN -WIN לשני הצדדים. הם בידרו אותי והיו מקסימים, ההתאהבות היתה מופלאה והדדית, אני אומרת לך. יש המון בסיפורי רכילות עסיסיים (איך לא ? זו קבוצה הרי) על ההוא ממחלקת אשראי ועל ההיא שבגדה עם מנהל המחוז ההוא, זה כנראה לא עובר באף גיל, גם לא כשהופכים לגימלאים, מסתבר.
בטיול הג'יפים מיהרתי לתפוס את המקום הכי טוב ליד הנהג, ואז הבחנתי דרך המראה שמאחור יושב גבר הדומה שתי טיפות מים לסופר אלי עמיר, ומיד שאלתי אותו בסקרנות אם זה הוא, והוא חייך והשיב שהוא אחיו, והיתה לנו שיחה מעניינת על סיפרות. ובכלל היו שיחות מאלפות וחכמות עם האוכלוסיה המבוגרת שם - את יודעת, יש להם ניסיון חיים, רובם אנשים עשירים בשאר רוח על אף היותם בעל ראש אנליטי וכלכלי ולמרות הבדיחות מעולם המספרים, כי כנראה שכשאתה בדרגה ניהולית אז מעניינים אותך עוד תחומים מלבד שוק ההון, ניירות ערך ומדד המעוף :)
זו היתה התנסות מעניינת ובלתי נשכחת, אני אומרת לך, הופתעתי לטובה, אולי כי לא ציפיתי, חשבתי על זה שאני אהיה עם אמא שלי ואנוח, וזה הספיק לי, אבל בסוף זה היה בלתי נשכח הרבה בזכות הגמלאים של הבנק.. חברה של אמא שלי גם כן השאירה את בעלה בבית ולקחה את אחותה, אישה קשישה, אולי בת שמונים. אנחנו ממש התקרבנו במהלך הטיול הזה, היא ואני, נקרא לה שולמית (שם בדוי כמובן). השולמית הזו היא גימלאית של חברת החשמל - היא עבדה שם בתפקיד ניהולי בכיר, אישה אצילית שנראית מצויין על אף גילה המתקדם. מטופחת, אלגנטית, שמה לב לגזרות בתפירת עילית, היא מבינה בביגוד ובאופנה, ישר ראיתי את זה עליה, והתחלנו לדבר על תפירה, כך הסתבר שהיא גם יודעת לתפור, ובדיוק משום כך היא מתמצאת. היו לנו הרבה שיחות - היא אישה מרתקת - קשוחה אבל זיהיתי את העדינות מתחת למסיכה. ובכלל, זה ידוע שרבים מהאנשים הכי קשוחים כלפי חוץ הם חמאה רכה בתוך תוכם, צריך רק להתבונן היטב על מנת להבחין בכך.
היא חוותה טרגדיה קשה לאחרונה : בעלה התאבד בקפיצה מגג ביתם לפני שנה, מקומה חמישית. התרסק ומת מידית. לא השאיר מכתב, לא כלום, נותרה אלמנה מבלי לדעת אפילו למה. אמא שלי מספרת שהוא היה איש מאד חביב.. מהנדס בתעשייה האווירית בעברו, שניהם היו אנשים מבוססים כלכלית בלשון המעטה. לא דיברנו על זה בכלל, על ההתאבדות, היא ואני, זה עדין טרי ורגיש, אני מניחה, ואם היא לא העלתה את הנושא - אני מניחה שהיא לא היתה רוצה שאזום. כשחזרנו הביתה ונחתנו בנתב"ג, בדרך משדה התעופה אמרתי לאמא שלי שאין לי כלום בבית, אפילו לא ביצים וחלב, המקרר שלי ריק. ואז שולמית אמרה בואי אלי, קחי כמה ביצים שאת רוצה. אח"כ שוב , לפני שנפרדנו, הזמינה אותי לאכול אצלה מתי שאני רוצה, רק שאבוא. אולי באמת אלך יום אחד. הבדידות הזו של קשישים היא שוברת לב.
אז לקסה, לא היתה רומנטיקה מהסוג שפינטזת עליו באילת. מי שישן לצידי במיטה הזוגית היתה אימי היקרה. אין לנו עוד הרבה שנים ביחד, הן חולפות ביעף הרי, כך שאני שמחה שכעת יש לי את הזיכרון הזה מהחופשה המשותפת שלנו באילת.
חחחח מאיפה את יודעת שאני זה וזה וזה? הרי את יודעת, נראה לי שכתבת על זה, שהפרסונה הוירטואלית היא רק חלק מאוד מצומצם מהתמונה? בכלופן במקרה את צודקת (חחחח סתם).בעיקר בבלונדיות (חחחח ממש). לגבי החמימות, תכלס אם אני לא מכירה אותך ואין לי משהו טוב להגיד, אני בד"כ לא אכתוב כלום. בשביל מה לכתוב משהו פוגע. זה ככה בתור תו"ל כללי. מה שכתבתי התכוונתי לו, הפוסט היה נוגע.
ואם שאלתי זה כי יש לי עניין בתשובה :))
אני מניחה שאפשר לוותר על הפרטים האישיים, ממילא זה לא החלק הרכילותי שמעניין אותי (ואת יתר הקוראים), אלא להגיע ישר לסטטוס. מהתגובה שלך אני מסיקה שמדובר בגבר, ולא בבן משפחה. אם לא בא לך לכתוב תגובה ארוכה תעני לי בכן ולא. האם מדובר בחבר? ידיד? אקס? אקס מיתולוגי? קבוצה? מישהו מהם הוא אחד מאלה? היה אחד מאלה?
את לא חייבת לענות, קול.
אני משתעשעת.
חן, חן. מה יהיה? באתי לפרגן ויצאתי מפורגן.. חברטואל זה מוצלח למדי, ומבחינתי התואר הזה מתאים למישהו שמצליח לאתגר אותי וגורם לי, כמוך, "לצלוח" טקסטים ארוכים ומורכבים עם כמה רבדים, טוויטר זה לא פה, זה ברור. והנה, גם אם לוקח לי שבוע לקרוא ולפצח את הטקסטים שלך (כולל את התגובה האחרונה), אני עומד במשימה בגבורה.
זה בהחלט רעיון, להעלות משהו על האיחוד המרגש שלי עם אילת אחרי מיליון שנות פרידה, במיוחד באירוע משמח (או מוגזם, תלוי מאיזה צד של הסקאלה את מסתכלת על זה..) כמו אירועי גאווה. מצחיק שאת כותבת על הסרט של איתן פוקס, בדיוק לפני כמה ימים הלכנו אני והחבורה לראות את הסרט, די בטוח שהיינו הבנים היחידים באולם אבל אנחנו גם די בטוחים במיניות שלנו אז זה עבר בשלום :)). ממליץ, בעיקר בגלל העובדה שזה הסרט הראשון מזה המון זמן שלא הייתי צריך להשקיע בו טיפת מחשבה ועומק, שעה וחצי שעוברות בפאן טהור, עם עיצוב וצילום יפהפיים ויש גם בונוס: אלון ("זיגי") לוי, יורש העצר של החומוס- שימי לב...(עופר שכטר - ממש לא).
לא קראתי את צרויה שלו, אבל אנסה בהזדמנות, אני מניח שהיא נמצאת איפשהו מאובקת על מדף הספרים של אימא שלי בקיבוץ. וזה מצלצל לי כאמור מאוד מוכר, הפגישה החד-כיוונית שלך איתה. אולי גם היא קוראת אותך מדי פעם ופשוט לא זיהתה מהתמונות :)
מה שהכי קסם לי בסיפור מהקלאב מד , מעבר לשותפות בניחוח הנוסטלגי של האולטרסול (שיט, שוב פרסומת סמויה) הוא שטקסט שלי גרם לגלגלים שלך להסתובב ולפתוח דלתות של זכרון, זה בדיוק מה שאני מנסה להשיג פה במקום הזה, לגרום לאנשים לחשוב יחד איתי ולראות באיזה מקומות אנחנו חולקים זכרונות משותפים , גם אם בנפרד לחלוטין. יפה ששרדת את התפקיד הככ מחניק הזה, סביר להניח שאני הייתי קופץ מגג הקלאב מד כבר אחרי שבוע. וריח, יש לו כוח אסוציאטיבי מבחינתי לפחות באותה המידה כמו מוזיקה. שניהם זורקים אותי בשניה למקומות אחרים.
ו-וואלה, אם כבר שיזכרו בי דרך שיר כלשהו, ברור שאני מעדיף שזה יהיה השיר הזה. כדאי גם כל האלבום (Shields). מבטיח לעשות תמונות מחווה ממיטת השיזוף בסיבוב המתקרב שלי באילת.
הו, עמיר, איזו תגובה מושלמת ! זה ממש "עושה לי את זה" בשיגעון לקבל תגובות כאלה, אתה לא מבין אפילו כמה, חבל שלא ראית את החיוך האווילי שמרוח לי על הפנים, רחב כזה, רק מלשתות את המלים שלך בסיפוק. אני מסיקה ממנה שבאמת העמקת וקראת בתשומת לב את הטקסט, שהרגשת אותי דרך המלים, וידוע שחבר אידיאלי הוא אחד כזה שבאמת מתעניין, מבין וקשוב, ואין מספיק כאלה בנמצא, גם לא באינטרנט. תודה חברטואל יקר ומוערך שלי (מלה שרק הרגע נתקלתי בה לראשונה בפוסט של הנערה ואימצתי מיד), על הפירגון , המחמאות והאהבה שלך }{
מועדון המגיבים אצלי הוא אקסלוסיבי ומצומצם, אולי מפני שאני מסרבת להיכנע ולכתוב ב - 140 תווים, כי טוויטר זה לא כאן, תודה לאל, ואין הגבלה כמותית, ואני מניחה שייתכן שזו הסיבה שאני לא מאלה שזוכות להרבה תגובות, לכן כשכבר יש תגובה שמביעה עניין ממשי - אז מאד מרומם נפש עבורי ובוודאי לא מובן מאליו. (טוב, חפרתי מספיק. הלאה.)
למה שלא תעלה גם אתה פוסט על חוויותיך מהעיר הדרומית בשובך מאילת עם הקהילה העליזה שלך ? נדמה לי שמצעד גאווה אילתי זו סיבה מספיק ראויה לחבר בגינה טקסט רווי אג'נדה של מהפיכה חברתית - סתם זורקת רעיון :) אפרופו גאווה, מה זה מתחשק לי ללכת לצפות ב"בננות" - החדש של איתן פוקס, אנחנו צריכים גם סרטים כאלה בקולנוע הישראלי שלנו - עושה רושם שזה סרט שכולו באוירה של פאן מרענן, בטח כשעופר שכטר המדליק הוא הכוכב, אני ממש אוהבת אותו, רוחשת לו הערכה וכבוד, ובטוחה שהוא גונב את ההצגה בגדול עם האישיות הכריזמטית שלו. יצא לך כבר לצפות בו ? אם כן, ממליץ ? אני מהמרת שהוא יצליח מאד גם ברחבי העולם, יש לי הרגשה מאד חזקה בקשר לכך, מפני שיש בו תכנים אוניברסלים ובינלאומיים כאלה שקהל רחב יזדהה איתם, בכל מיני שפות.
בקשר למה שכתבת על אפרת בן צור, מבינה בדיוק איך הרגשת ומזדהה מאד עם האינטימיות הזו שיוצרת איזו מבוכה כי היא חד צדדית (הרי אתה זר גמור עבורה), וזה קורה לי מידי פעם עם יוצרים שאני מעריכה את עשייתם ופתאום רואה אותם פנים אל מול פנים במקרה. זכור לי במיוחד מפגש מקרי עם הסופרת צרויה שלו, לא בטוחה שאתה מכיר את כתביה כי הכתיבה שלה מאד נשית ואישית כזו, שחודרת מתחת לעור, היא מרבה לעסוק ביחסים , בין גברים לנשים בעיקר אבל לא רק, אז אני מנחשת שלא קראת אותה, אבל "בעל ואישה" ו - "תרה" היו ספרים רבי השפעה עבורי, ואז יום אחד ראיתי אותה באקראי בשדה התעופה בחנות הספרים בדיוטי פרי, היא היתה עם בעלה איל מגד, ואני ממש התרגשתי מהמעמד, כמו איזו אחרונת הגרופיות, וקרה לי מה שתיארת שנאלמתי והתביישתי על אף שהשתוקקתי לגשת ולומר לה כמה מלים חמות ולשתף אותה איך סערת הנפש שלה נוגעת בי עמוקות, להצהיר בפניה שאני אוהבת אותה (ככה בפשטות לבטא את שלוש המלים האלה: "אני אוהבת אותך, צרויה"), ולומר לה כמה שהיא חשובה ומשמעותית בעיני, אבל לא הייתי מסוגלת מרוב התרגשות עצומה ויראת כבוד להוציא הגה, בטח שלא להתקרב אליה, אז עקבתי והתבוננתי בה מרותקת מרחוק, במרחק סביר מה שנקרא, פחדתי להתקרב ממש. החלפנו לשנייה קלה מבטים, אולי היא הרגישה שאני בוחנת אותה, ואז הסטתי את המבט מיד מרוב מבוכה. לא חושבת שהייתי מרוגשת בעוצמה כזו מעודי במפגש ממשי עם יוצר/ת כמו שקרה לי איתה, זה היה לפני שנים ואני עדיין זוכרת היטב כל פרט.
רציתי גם לחשוף כאן איזה עניין פרטי שנוגע אליך בעקיפין בהשראת מה שכתבת, בפוסט האחרון שלך, (<< לינק מומלץ) אפרופו האסוציאציות שחלקנו ושיתפנו זה את זה פה, הקטע שכתבת בו באחת מפסקות הסיום על זיכרונות הילדות שלך , ועל זה שהייתם מתמרחים בגן הילדים בקיבוץ באולטרסול לפני היציאה המסורתית לפיקניק בבריכה לאכול סנדביץ עם חביתה, ואיך מאז בכל פעם שאתה מריח אולטרסול וחביתה אתה מיד מותנה על אוטומט להישטף בזיכרונות האלה מגיל ארבע, ובכל יתר הזיכרונות הקשים מפצע הלינה המשותפת, ובכלל הפסקה המרגשת עד דמעות (לפחות הדמעות שלי..) הזו שחיברת, ובעיקר האולטרסול (צריך להפסיק לפרסם את המותג של קרם ההגנה הזה בחינם פה ! זה לא בסדר :)) העלה אצלי גם כן זיכרון אסוציאטיבי חזק מאד של חוייה אישית מהתקופה שעבדתי בקלאב מד באילת, עת שימשתי בתפקיד G.O : כשהתחלתי לעבוד שם הם הציבו אותי במיני קלאב , כלומר בתור מדריכת ילדים, ונתנו לי להיות אחראית על איזה ארבעים ילדים בני ארבע עד שש, ילדים קטנים אירופאים בגיל הגן, יחד עם עוד שני מדריכים במשמרת, ולפני שיצאנו לפעילות איתם במועדון ( בחוץ, בשמש הקופחת חסרת הרחמים) היינו מורחים אותם על כל הגוף בשכבה עבה של קרם הגנה לבן כזה, הם היו נראים כמו סיד, מחופשים, והם התענגו על המגע שלי כשמרחתי אותם בעדינות על כל הגוף בסבלנות, בכל פינה חשופה לשמש, נהנו מכל רגע ולא רצו שיגמר, חייכו חיוך של סוטול כזה, עשיתי את זה ביסודיות, איזה עשר דקות כל ילד, והמדריכים התעצבנו עלי שאני איטית וביקשו שלא אשקיע ככה כי אין זמן לזה ואני מעכבת אותם, אבל לא היה איכפת לי כי ראיתי שהילדים מתענגים , הם נעמדו בשורה הכי ארוכה בכל משמרת דווקא אצלי ומולי יותר מאשר אצל שאר המדריכים האחרים , מפני שהם עשו את זה בחופזה רק לצאת ידי חובה, ואני השקעתי בהם מכל הלב. מעולם לא גיליתי לשאר המדריכים שבעצם האמת היא שגם אני נהנתי מזה, ולא רק הילדים, זו היתה הנאה משותפת, ללטף אותם ברכות ולמרוח אותם היטב היטב, לכסות כל פיסת עור על הפנים ועל הגוף, ומאז לעיתים אני נזכרת במריחות הנפלאות האלה, המשכרות, ברגעים הפרטיים שחלקנו, של הקירבה הגופנית האינטימית הזו בינם לביני, זו לגמרי התנייה פבלובית כשאני מריחה קרם הגנה, כמו אצלך. לריח יש כישוף רב עוצמה על הרגש, זה כל פעם מפעים אותי מחדש כמה שריחות נחרטים וטבועים עמוק בתודעה. אז היה לי דחוף פתאום לשתף אותך בזיכרון הפרטי הזה, לא סיפרתי את זה מעולם לאף אחד קודם, אבל אחרי שקראתי אצלך על הקרם והחביתה הבנתי בדיוק למה התכוונת והרגשתי שיש לנו משהו משותף בחויה הרגשית בקשר לקרם הזה, עלו לי דמעות ממש. אמנם אצלי מדובר בזיכרון חיובי ונעים ואצלך מן הסתם מכאיב, אבל העניין הוא שהזדהתי עד כלות כי הבנתי בדיוק את ההרגשה הפנימית של ריח וזיכרון מניסיון אישי. בשנייה החזרת אותי לשם כמו בקסם..
יש לי עוד הרבה מה להתייחס ולהגיב על התגובה שלך, אבל הבעיה שאני יכולה להמשיך ללהג עוד ועוד לתוך הלילה עד מחר, כי אין לי גבולות , והגיע להזמן לרסן קצת, אז בצער רב אעצור כאן ואחתום בתודה על שהקדשת לי את השיר הנהדר sun in your eyes. לכבוד הוא לי להיות השראה שמעוררת אסוציאציה לשיר כזה. שיהיה לך ברור, עמיר, שכעת יצרת אצלי התנייה פבלובית למהדרין : מעתה בכל פעם שאשמע אותו - אוטומטית אזכר בך, בד בבד עם זיכרונות השמש שניבטת מתוך העיניים שלי בתמונות שצולמו על מיטת השיזוף במתחם בריכת המלון הקסומה }{
ברוכה השבה אל המרכז המפויח והרעשני! :) שמח לשמוע שהייתה לך חופשה מהנה וגם מאוד מגוונת. אני אמור להגיע גם לאילת, בזמן הקרוב- יותר נכון להיגרר לשם בידי חברים; אמנם לרגל נסיבות אחרות (מצעדי גאווה למיניהם), אבל אשמח אם יש לך עוד המלצות מהחופשה שלך.
אכן, אילת גם לדעתי היא underestimated בתדמית שלה בהוויה הישראלית. יש לנו רק אחת כמוה, ולמען האמת היא לגמרי לא רעה לסוגה. סתם עושים לה עוול. כל אחת מהפעמים שביקרתי שם (פעם אחרונה הייתה לפני 7 שנים בערך) לוותה באווירה נעימה, של חופש, עם מזגאויר ידידותי ולא נורא, כמו שתיארת את בעצמך כל כך יפה. וגם אהבתי את המשפט על התיירים הסקנדינבים שמשאירים אחריהם שובלי שפה זרה ! מטאפורה מצוינת.
אהבתי גם את כל האזכורים המוזיקליים, הספרותיים והטלוויזיונים שעלו לך, נשמע כאילו כל החופשה הזו הייתה בשבילך סוג של מחזמר קטן (אולי כמו "רוקדת באפלה", רק שמח יותר). מסכים עם הקביעה שספר משדרג חופשה. עד היום כל אחד מהספרים שקראתי בחופשות מהדהד מהן ונצמד אליהן בזיכרון, ואולי אפילו משדרג את הזכרונות (למשל, את "הדרך" של מקארתי קראתי בברלין האחרון, את "יונה ונער" בווינה שנה לפני כן, את "תולדות האהבה", "והיום אינו כלה" (!) ועוד כמה בטיול למונגוליה ושות'). הספר של גולדן נשמע כספר כלבבי, אוהב סרטים קטנים וגם ספרים קטנים כנראה. וממש הזדהיתי עם הפגישה עם האיש מהדוקו-דרמה (שלא ראיתי, ממליצה?), והשפלת המבט שלך ממבוכה (או התרגשות)- לפני כתיבת שורות אלה הייתי בסנטר ונתקלתי באפרת בן-צור שאת אלבומה האחרון שמעתי המון בשנה האחרונה עד כדי אינטימיות איתה, כשראיתי אותה פתאום נבהלתי והסטתי את המבט, מאוד התביישתי להגיד לה משהו אפילו בשם האינטימיות-לכאורה שנוצרה בינינו. אולי פעם הבאה.
לא ידעתי על הצד שלך שפעיל בטבע, תומך ב"קיימות" וכו'- יפה. מאמץ את הקריאה שלך, ומקוה שתוכלי אולי בעצמך פעם להקים שם איזה מרכז שכזה, שכל כך נחוץ, במיוחד שם. יש לנו רק אילת אחת וצריך לשים עליה עין :) .
אחלה פוסט. כל הכבוד על החשיפה בתמונות. ומה עם לצרף לינקים של השירים?
ואם כבר אזכורים תרבותיים, התמונות שלך עטופה בצעיף עם השמש המסנוורת בעיניים הזכירו לי שיר יפה עד כאב של גריזלי בר (עוד אסוציאציה, הפעם מהדובים הצנומים של פארק הקרח..), שנקרא Sun in your eyes.
תודה , מיכל :) אנימציע לך כאן נקודת מבט קצת אחרת : גם אם את לא אוהבת את העיר עצמה על תושביה (כלומר את האוכלוסיה והחתך הסוציו- דמוגרפי שלה) , מה זה קשור ? למה אינך יכולה להפריד ? אני שואלת ברצינות, כי את לא הראשונה שמצביעה על הפער הזה. ובאותו הקשר, את חושבת שבמדינות אחרות זה שונה ? כי אם כן - את טועה. ממש לא , אין הרבה הבדל גם בחו"ל. זה מזכיר לי שבקיץ שעבר נפשתי בדרום איטליה באחד הלוקיישנים היפים ביותר שקיימים, מוקפת בטבע מרהיב ורצועת חוף ים מושלמת. במרחק של רבע שעה נסיעה מגן העדן שבו הוקם כפר הנופש האגדי הזה, חשכו עיני כשנחשפה בפני זוועת עולם - למראה העוני המחפיר שחיים בו תושבי העיר, מבנים מכוערים ומוזנחים, תושבים איטלקים קשי יום בבגדים מרופטים, וכללית - מראה חזותי של עיר שדומה ל-עזה במקום לעיירת נופש איטלקית שמצוייה מטרים ספורים , לא הרחק ממרכז העיר. אז את רואה, זה כנראה עניין בינלאומי, מצער ככל שיהיה. לא שאני משווה בין העיר הדרומית של איטליה לאילת או רומזת להקבלה, כי שם זה באמת היה עגום ומדכא, ובאילת זה לא עד כדי כך. אני סתם מציינת את זה כדי להגיד משהו כללי יותר , כי מנקודת השקפתי - ראוי להבחין בין מתחם המלונות ורצועת החוף באילת לבין השאר, כי משאבי הטבע האילתיים והפוטנציאל שלה , בשילוב עם הרמה הגבוהה של בתי המלון (שעולה בכמה וכמה דרגות מעל לא מעט בתי מלון בדרגת תיירות זהה אירופים) - מפצים על כל היתר, לטעמי לפחות.
לגמרי, יניב, מכירה את ההרגשה. אבל הפעם זה לא המקרה : אני תיארתי את זה כי זה היה נראה לי חריג - ספר שאך יצא, שדפיו עדין מהבילים מבית הדפוס, בטח כאשר מדובר באיש תקשורת ידוע, בעברו עיתונאי בכיר גם בהארץ וגם במעריב, כוכב דוקו-ריאליטי בולט עם קורות חיים לא שיגרתיים, שלאחרונה הפך למגיש בתוכניות אקטואליה - אמור להיות מוצג על השולחנות, ( זה בסיסי, יחסי ציבור עושים את שלהם ומשפיעים על מכירות, ) ואם לא אז לפחות שהמוכרת תדע מי המחבר ואיך לאיית את שם המשפחה שלו כשאני מבקשת ממנה לבדוק במחשב.. ובכמה חנויות ספרים בתל אביב - לא היה למוכרות מושג מי האיש (שזה לא הספר הראשון שלו). הגדילה לעשות אחת מהן (הראשונה - זו שבעזריאלי) כששאלה אותי כמה פעמים שוב ושוב לשמו, וליד המחשב התחלתי לפרק את שם המשפחה שלו לאותיות אחת-אחת. WTF ?? מה זה הניתוק הזה ממה שקורה ? איפה הן חיות ? זה היה מוזר מדי.. מה גם שיש הרבה פוליטיקות מאחורי הקלעים שלא הרבה אנשים מודעים אליהם : הספר יצא לאור תחת הוצאת "זמורה ביתן" שבבעלות "צומת ספרים" ואם נניח אתה נכנס ל"סטימצקי" אז זה בעצם סוג של ניגוד אינטרסים לקדם ספר של המתחרה הכי גדול שלהם, כי טבעי שכל רשת מעוניינת למכור יותר מהוצאות הספרים שבבעלותה כדי להרוויח יותר. (באותו אופן, סטימצקי תיתן עדיפות לכותרים של "כתר", למשל), ולכן מאד הופתעתי שדווקא באילת אצל המתחרים מצאתי את הספר סוף סוף, ויתרה מכך - שהוא עוד היה על הבמות ובמבצע ! אני סקרנית להבין את שיתוף הפעולה הזה בין שתי הרשתות, כי זה דבר חדש, בעבר זה ממש לא היה ככה בין שתי היריבות הגדולות בשוק. (אני מתמצאת כי יש לי היסטוריה מקצועית מסויימת בתחום).
וכן, מאד מזדהה עם הרעיון המקסים שהבעת בתגובה שלך מניסיון אישי של כמה וכמה חיפושים מפרכים אחרי ספר כזה או אחר. זה מזכיר לי את הספר של יאיר גרבוז: " פריז- תל אביב : משם לכאן ומכאן לשם " - לא פרוזה אלא יותר סוג של חויות ורשמים שלו מהעיר, המלצות, הגיגים ואנקדוטות, ושמעתי עליו לראשונה באיחור-מה ממכר פרנקופילי כמוני, שטען בפניי שזה ספר חובה בשבילי ובעבור כל הפרנקופילים באשר הינם, ומרגע שהומלץ לי עליו - חיפשתי אותו באדיקות בכל מקום, הבעיה שאמרו לי שהספר אזל בהוצאה כי הוא כבר ישן יחסית, ולכן אפשר למצא אותו רק בחנויות שנשארו להם עותקים, כי אי אפשר כבר להזמין אותו - הרי להוצאה נגמרו.. לא התייאשתי בקלות אבל לשום חנות שנכנסתי אליה - לא נותרו עותקים. חיפשתי אפילו בחנויות יד שנייה, וכלום. יותר מאוחר כשגרתי בצרפת והיה לי בן זוג ישראלי (אגב, זה שכתבתי עליו גם בבלוג בפוסט שלי "דלת לא נעולה" ) , שיתפתי אותו על חיפושיי הנואשים שהעלו חרס. זמן קצר אחרי שהוא חזר לארץ (אני נשארתי לגור בפריז) הוא חיפש וגם מצא אותו !! הוא שלח לי אותו מישראל בדואר אויר (משלוח) בתור מתנת יום הולדת עם הקדשה מהסרטים. אתה לא מבין איזה אושר זה היה, כפול ומכופל, מושלם.
ותודה על התגובה, יניב, שמחה מאד לראות אותך כאן בצל קורתי
זו רוח שעלתה מים סוף ;-)
תודה אילן , חברי האהוב
, תענוג מיוחד שאתה כאן איתי.
הכי עלובה בארץ ? ? את בטוחה שאת חותמת על זה ? כי עולות לי בראש כמה ערים עלובות בהרבה ממנה.. תגידי, ענת, מתי היית שם לאחרונה בכלל ? אבל עזבי, אני לא נציגה של העיר ולא באה להיות סניגורית מטעמה, את הרי יודעת שעל טעם ועל ריח - וגו'..ואני מכירה את מפגן הבוז המזלזל הזה של ישראלים כלפי אילת, כפי שכבר ציינתי בטקסט לעיל.
עבורי אילת ממוקמת גבוה באחד המקומות הראשונים בישראל (הראשונה היא ירושלים. מספר אחת אצלי.)
תודה רבה על המחמאות, פנינה
ההפוגה היטיבה עימי כך שיכולתי להרפות. רוב הזמן אני לא פוטוגנטית ולפי דעתי אני יותר יפה במציאות, כך שאני זוקפת את העניין לזכותה המלא של אילת שיצאתי נורמלית בתמונות. מגיע לה קרדיט על כך.
צודק, זה באמת העיקר
תודה, סילבר }{
+++ ואגב, הערה קטנה למען הסר ספק : התמונות שאין אפשרות להקליק עליהן עם הסמן (סימן של כף יד להגדלה) מתוך אלה ששילבתי בתוך הטקסט או כמו אלו שצירפתי בתגובתי הקודמת לשי - נלקחו מהאינטרנט.
תודה על המשוב החם והמפרגן, שי ,
שימחת אותי
מצרפת פה נופי מדבר של הרי אילת :
אוי, איזו תגובה מקסימה, תודה יקירתי
האמת שבאמת השתזפתי קלות, וזה מעניין שהצלחת להבחין בכך מהתמונות, כי אני בד"כ יותר בהירת עור ורק מי שמכיר אותי יכול לראות את ההבדל. השתדלתי לשהות בצל מתחת לשמשייה בשעות השיא ומרחתי קרם הגנה כדי לשמור על עצמי (השמש מסרטנת וגורמת להזדקנות העור), אבל כל היום הייתי בחוץ, כך שבלתי נמנע היה להימלט משיזוף מרומז.
ים סוף מדהים. ההרים והמדבר שמסביב מדהימים. העיר אילת די מזעזעת. ערי קייט ונופש אחרות מצטיינות בהתאמה קצת יותר גבוהה בין הרמה הכללית של האזור לבין המרכז האורבני שמשרת את האיזור. התכנון העירוני של אילת גרוע ביותר, היא בעצם סוג של באר-שבע, וזה קצת גורע מהאיזור. אם הייתי סטאלין הייתי פשוט מוחק את אילת ומשאיר רק את הטיילת ובתי המלון. אבל אני לא. עדיין, יהיה טוב לנקות את הטיילת מכל דוכני הפלסטיק הנוראיים וגם לא יזיק להעיף לכל הרוחות את בסיסי חיל-הים וצינור הנפט כך שתהיה רצועת חוף רציפה בין הגבול עם ירדן לגבול עם מצרים.
עשית שנורקל? זה אוכל את נשיונל ג'אוגרפיק בלי מלח.
העיקר שנהנית :)
חזרתי מהחופשה רגועה, מאושרת, חופשייה ומשוחררת.
כמו חדשה.
באמת שמתי לב שנעדרת, וככה מדאיגים חברים.
אבל כתבת שחזרת מאושרת חופשיה ומשוחרררת,
אז איפה החיוך בתמונות, למה עטית כזו רצינות על פניך
טוב לבטח זה בגלל השמש