הפוגה
לפני שלושה ימים חזרתי מחופשה בת חמישה ימים בים הדרומי. אילת מבחינתי תמיד היתה ועודנה אחת הערים המסעירות ביותר בישראל, נכס ואוצר טבע ממשי שרבים מהישראלים לוקחים אותו כמובן מאליו, אינם מעריכים אותו או רוחשים לו את הכבוד הראוי, וגרוע מכך - מזלזלים בו. מה שמאד תמוה בעיני, כי מבחינת כל מה שיש לה להציע – אילת אינה נופלת מערים תאומות לה ויזואלית בדמיון מפתיע באירופה, בסגנון הריביירות הצרפתית והאיטלקית דוגמת ניס, מונקו, קאן וישנן עיירות חוף נוספות רבות באירופה שהיא מזכירה אותן חזותית במשאבי הטבע שלה : הטיילת לאורך רצועת החוף, הלגונות הכחולות , היאכטות העוגנות במפרצי הנמל, הים המרהיב בטורקיז המוקף הרים , אשר טומן בחובו עולם פנימי שלם של סודות, מרחבים של דממה, שלל אלמוגים ויצורים חיים במעמקים, הנוף המדברי המשגע מסביב, האקלים הייחודי, האוירה הפרובינציאלית בעלת הניחוחות העזים של חופש, אותו קסם כחול עמוק ומוכר שניחנות בו עיירות נופש קטנות הממוקמות על שפת הים.
יתרה מכך, בארץ רמת בתי המלון גבוהה משמעותית ביחס לבתי המלון באירופה, אצלנו דירוג של ארבעה וחמישה כוכבים מצביע על רמת איכות המלון גבוהה בהרבה לעומת מלון באותן דרגות תיירות באירופה, ומי שהסתובב קצת בחו"ל יודע בדיוק למה אני מתכוונת ומכיר את הפער הזה : ישראלים רבים מתאכזבים לגלות שהמלון שהזמינו באינטרנט או אצל סוכן הנסיעות ברמה של ארבעה או אפילו חמישה כוכבים באירופה נופל ממה שמוכר להם בהשוואה למלונות המפנקים שלנו בישראל, התמורה שהם מקבלים שם בעבור שהות במלון ארבעה כוכבים - בקושי מקבילה למלונות שניים או "מגרדת" שלושה כוכבים אצלנו בישראל, כך שאני מאמינה שמניסיון אישי – רבים יסכימו איתי בנקודה הזו שלאילת יש יתרון ברור בסוגיה, כי בתי המלון בה מעולים.
לעומת ילידי הארץ - תיירים מחו"ל מאד אוהדים אותה ופוקדים אותה בשמחה, כי הם יודעים להעריך את ערכה, על כן מפתיע אותי בכל פעם מחדש ומעורר את פליאתי מדוע התדמית של אילת אינה סקסית ואף בעייתית בעבור רבים מהישראלים, כי מבחינתי מדובר בפנינה תיירותית ממשית ושווה, מה גם שיש לי קשר נוסטלגי עמוק לעיר הזו : כשהייתי בת עשרים עבדתי ב"מועדון הים התיכון" (Club Med - קלאב מד, רשת צרפתית בינלאומית של בתי בלון – למי שלא מכיר ) בתור G.O , כלומר שימשתי בתפקיד צוות הבידור של המלון, כך שיש לי זיכרונות מתוקים מהתקופה היפה שלי בימים ההם.
מלבד זאת, בתור פעילת סביבה, אני גם מאד בעד עידוד וקידום התעשייה והתיירות המקומית - אני מאמינה שיש בכך ערך אקולוגי חשוב לתרום לצמיחה כלכלית בארץ שלנו, ולא רק לזו שבחו"ל. חשוב לתת את הדעת לכך, שיש לכך משמעות שכולנו יוצאים ממנה נשכרים – כסף שאנחנו מבזבזים ומשאירים בישראל הוא רווח נקי של המדינה שבה בחרנו לחיות. כשאנחנו מטיילים בחוצלארץ, אנחנו משאירים הרבה מאד ממון שמעשיר ומגדיל את רווחי המדינות בהן אנו מתארחים (הכספים שלנו בעבור לינה, מזון, קניות ושירותי תיירות נוספים), וזה בסדר גמור, כי ככה זה, אבל אל לנו להזניח את ארצנו : יש טעם בתיירות פנים, היא חשובה ואף קריטית לא פחות מתיירות חוץ. זה חלק אינטגרלי מהמושג השלם הכולל שקרוי - "קיימות".
החיסרון היחיד שמציק לי באופן אישי הוא שאין חנות טבע בטיילת, וצריך לנסוע במיוחד לאזור התעשייה. מאד חבל. לטעמי מדובר בטעות עסקית ממדרגה ראשונה להתעלם מצרכני ושוחרי הבריאות – ישנם הרבה תיירים מחו"ל בעלי מודעות בריאותית לתזונה נכונה ולמוצרי צריכה נוספים ידידותיים לסביבה שניתן להשיגם בחנויות הטבע בלבד, כי זו נישה ספציפית, והם מחפשים את המוצרים הללו גם כאשר הם בחופשה, וזה שאין אופציה נגישה – זה הפסד כלכלי פוטנציאלי. אני ממליצה לתקן את העוולה הזו בהקדם ולפתוח בית עסק שישרת את הקהל הרב שחולף ברצועת החוף לאורך בתי המסחר בטיילת של איזור המלונות, או באחד ממרכזי הקניות. זה חורה לי כי לא נוח לי לנסוע במיוחד לאזור התעשייה המרוחק והנידח שלהם, מה גם שהעובדה שבאילת יש פטור ממע"מ מגדילה את הכדאיות הכלכלית לבצע קנייה מרוכזת של מוצרים שהם לרוב יקרים יותר בשאר חלקי הארץ, וזו הזדמנות כלכלית ופוטנציאל עסקי שאינו ממומש לרווחים נאים. אז קדימה, אני קוראת וממליצה לאיש עסקים כזה או אחר להרים את הכפפה ליוזמה בכיוון.
מהחדר שלנו בבית המלון נשקף נוף עוצר נשימה ומרהיב של מרחבי ים זוהר מפואר, ממשיך עד אל האופק, מתאחד עם קו הרקיע התכלת, המרפסת הענקית שלנו ניצבת מעל מפרץ יפהפה של לגונה משגעת. " הסתכלו בשמיים ותראו, הסתכלו עמוק במים, ותראו - - - וכשאפתח את הדלת, ואסתכל על הכל, מה שיותר עמוק – יותר כחול " >>> המחשבה הראשונה שחולפת בי כשאני פותחת את החלונות הגדולים בחדווה אל הקסם שנגלה אלי - היא השורה האלמותית מהשיר שחיבר שלום חנוך עבור להקת תמוז – " מה שיותר עמוק יותר כחול" – אחת הקלאסיקות הענקיות שלנו , (תשע דקות של יצירת מופת מכשפת – מוזמנים להאזין, מצורף לעיל. ממליצה לשכב פרקדן על המיטה, לעצום עיניים, להגביר ווליום ולהתמסר לצלילים). איזה מושלם, אני חושבת בעודי מעבירה את עיני בסקרנות וסוקרת בתשומת לב את המעגן הקטן של היאכטות שחונות בשלווה זו לצד זו במים השקטים – ומיד נזכרת משום מה באסוציאציה חופשית בדקסטר. מי יודע , ייתכן שגם כאן מסתובב לו איזה רוצח סדרתי תושב אילת שמשליך מאחת היאכטות את גופות הנרצחים המבותרים בלב תהומות מי האוקיינוס במיקום קבוע כמו דקסטר, אולי שאב השראה ממנו.. ואז מתנערת מהזיותיי ומבטלת באחת את המחשבה הטיפשית הזו – תנוחי, חן , את לא במפרץ מיאמי ביץ', את כולה באילת. מרוב שאני מכורה לסדרה הזו וכוססת ציפורניים בציפייה חסרת סבלנות לעונה החדשה - הדקסטר הזה משתלט לי על המחשבות יותר מידי, אני אומרת לכם, – זה מוגזם, מוטב שאפסיק עם השטויות שלי ואשוב להתמקד ביפי מחזה הבריאה שלפניי במקום לחשוד ביאכטות כשרות ותמימות ובבעליהן האילתים. או אז, שואפת לריאות את האויר הנקי, שוטפת את עיני בטבע ההררי המופלא הזה שמקיף את הכחול העמוק הזה במלוא הדרו - ונרגעת.
לא תתפסו אותי באילת בשיא עונת התיירות – אני טיפוס של אוף סיזן , גם כי אני סולדת מהמוניות של בני אדם ותורים בכל מקום, ובעיקר משום שאני מאד סובלת כשחם לי, ומרגישה שאני עולה בלהבות אש לוהטות או מינימום נקלית על גחלים לוחשות. ואכן, כצפוי ל-לואו סיזן, אילת לא איכזבה אותי – המלון היה בתפוסה חלקית לא מאיימת, הטיילת היתה פתוחה וכמעט פרטית, רצועות החופים לא מוצפות עד אפס מקום בבני אנוש, מתחם הבריכה שומם ברובו, פה ושם תיירים בהירי עיניים ושיער מצפון אירופה , מותירים אחריהם שובל של בליל צלילי שפה זרה, והכי חשוב : מזג האויר היה מושלם. מו – ש – לם. קיתונות של שמש בהירה מאירה, אבל בלי להעיק בחום כבד, אויר יבש נטול לחות, שכידוע עושה נפלאות לפריזורה, רוחות מנשבות מהים, לעיתים חזקות וסוערות ( LIKE ! ) לעיתים משבים עדינים יותר, מלטפים, מבדרים את השיער להתנפנף ברומנטיות, והכל מואר, מואר, מואר, קרני שמש נעימה, לא אלימה ולא תוקפת, לא שורפת, שולחת זרועות מלטפות בחמימות עוטפת בנוכחות שקטה ומחבקת, תומכת, מייצבת. בערבים הרוח נושבת קרירה, ובד בבד כזו שעדיין מאפשרת לבוש קל, צעיף ונעליים קיציות פתוחות, נטולות גרביים.
האאאא, איזה אושר.
איזו הפוגה.
אחרי שהתמקמנו במלון, ירדתי לבדי לטיול רגלי בטיילת בשעת בין ערביים. בין השאר גם נכנסתי לחנות ספרים ורכשתי את אסופת האסונות שחיבר שי גולדן בספרו האחרון. האמת שאני כבר איזה שבועיים מחפשת אותו בחנויות הספרים : בפעם הראשונה ששאלתי עליו אמרה לי המוכרת (זה היה בחנות גדולה בקניון עזריאלי) שהיא לא שמעה על הספר הזה. השבתי לה שהוא חדש וטרי מבית הדפוס וביקשתי שתבדוק במחשב. בדקה וענתה ש - "טרם חולק והופץ לחנויות הרשת". בפעם השנייה ששאלתי בחנות ספרים נוספת כמה ימים לאחר מכן - דיווחה לי הזבנית שהספר אמור להגיע אליהם מחר, וכך יצא שבסוף רכשתי אותו באילת, במחיר קטלוגי מלא מינוס 17% מע"מ : שמונים ₪ במקום תשעים וארבעה ₪ . (בכוונה נמנעתי מלקחת ספר נוסף במבצע כפי שהיא הציעה לי, כי רציתי לפרגן למחבר, מתוך תקווה אולי ככה הוא ירוויח יותר מהקנייה שביצעתי).
את האסונות של גולדן קראתי בשטף בתוך פחות מיממה. מדובר בקובץ של שמונה עשר סיפורים קצרים (ח"י ? כפי הנראה מכוון) שהמשותף ביניהם הוא האסונות שפוקדים את גיבוריו. הספר מאד קריא – חוויית הקריאה היתה קולחת וזורמת. אחרי הכל, "מלים הן כמו מים" (ציטוט של המחבר). את הסיפור הראשון קראתי כבר בחנות עצמה כי לא היתה לי סבלנות – דחיית סיפוקים אינה הצד החזק שלי, וכך מצאתי את עצמי פשוט מתיישבת על דרגש קטן. מחצית ראשונה מהספר קראתי על החוף למחרת בבוקר, בין סיפור לסיפור נחה קלות, נושמת אויר העולה מן הים ונושאת מבטי אל ההרים שבאופק (מימין הרי מדיין ומשמאל הרי אדום במקרה הזה). את המחצית האחרונה קראתי במתחם הבריכה של המלון, מול הרי אילת. אני אומרת לכם, לקרא במהלך חופשה זה משדרג ומעצים את חוויית הקריאה פלאים, ביג טיים, באופן ניכר ומשמעותי, לשקוע ככה בקריאה כשברקע הנופים האלה מסביב - - - עכשיו לנצח הספר הזה יתקשר אצלי אוטומטית לחופשה המושלמת הזו באילת, לרחשי הגלים, להרים, לגווני הגלים התכולים, לשמש המאירה השקרנית ( אני מאוהבת בך, שמש שקרנית שלי ! ) ולרוחות המדבריות הזורמות מכיוון הים הדרומי. תענוג. ואל תטעו, שקיעה באסונות של גולדן היא ניגוד מוחלט לכל הדרם של איתני הטבע, וניגודים אני אוהבת במיוחד. חבל שאין אופציה לקרא באוירה כזו את כל הספרים, זו פריבילגיה שהייתי מאמצת בשמחה ללא היסוס. בדיעבד, היה לי מזל שלא הצלחתי להניח את ידי על הספר הזה קודם לכן בתל אביב, בטרם החופשה באילת, כי אין לוקשיין יותר מושלם שיכולתי לאחל לעצמי לקרא אותו בו. הייתי מסכמת אותו כ- " ספר קטן ". מכירים את הביטוי " סרט קטן " , שאומרים לעיתים על סרטים עצמאיים ואישיים שצופים בהם בקולנוע ? אז ככה בדיוק אפשר להגדיר את "הפוגה בין אסונות" של שי גולדן. ספר אישי, פרטי, או "ספר קטן" בהתאמה, וזה לא נאמר לשלילה או ככינוי גנאי חלילה, כי אם להיפך – לחיוב, בתור מחמאה. שני הסיפורים שהיו בלתי נשכחים עבורי ונשארו איתי גם בתום הקריאה היו ללא ספק " לישון " (רעיון מקורי, יוצא דופן, מטריד ומכאיב) ו-" אל המגדלור", שהותיר בי את הרושם העז ביותר ללא ספק, בעיקר בשורות הסיום המטלטלות שלו שהעלו דמעות בעיני. הדמויות הללו אותן היטיב לתאר ולברוא המחבר, קרמו עור וגידים ממשיים בדמיוני ולא הניחו לי, עד עכשיו אני זוכרת היטב את איפיונם של שני הגיבורים המתוארים בו, את פרטי הסיפור במלואם , כמו גם את הטקסט שלו, את בחירת המלים של הגיבור, את המחשבות, את הפעולות. הכל. יותר מכל היתר. גם " החיים הם נס " ו" שלום עולם, ולא להתראות " בלטו והיו זכירים (מלשון - לזכור) לעומת הסיפורים האחרים. הדובדבן שבקצפת מבחינתי היה ההפתעה של הכריכה הקשה ! היום כבר כמעט שלא מוציאים לאור ספרים בכריכה קשה, אולי כי זה יקר יותר ומחפשים דרך להוזיל. אני אישית מעדיפה אותם על הרכה. משהו בתחושה כשמחזיקים את הספר או מלטפים אותו, ומעבר לכך - זה גם שומר על הספר ומעניק לו יוקרה כלשהי. (יש לי גם ביקורת פחות חיובית על הספר, אבל זה לא המקום והזמן לכך - נשמור אותה להזדמנות אחרת.)
כשהגענו לאילת ביום ראשון ושמענו על מכת הארבה שמאיימת לנחות באילת מכיוון מצריים השכנה, נזכרתי בסצנה מהסרט "מגנוליה" – גשם כבד של צפרדעים (או שמא קרפדות ?) שנוחת על הארץ מהשמיים, (יש גם את סצינת הציפורים הנודעת מהסרט של היצ'קוק, אבל זה מפחיד יותר) ובאותו האופן ראיתי בעיני רוחי את הארבה הזה שממטיר עלינו את עצמו בהתאבדות המונית וטובע בים האילתי, אבל בסוף לא היו דברים מעולם, הארבה העדיף לפסוח על הים הדרומי, ולדלג ישירות להשחתת שדות חקלאיים בישובי הנגב.
 הדובים שצילמתי בכניסה ל"פארק הקרח"
אז מה עוד חדש באילת ? נפתח לאחרונה "פארק הקרח", משטח החלקה ענק במרכזו, ומסביב לו בתי מסחר במעגל, מזכיר מאד את העיצוב של הדיוטי פרי בשדה התעופה בן גוריון ברוטנדה – אני מניחה שלא במקרה, וזאת על מנת ליצור אסוציאציה דומה של קניות ללא מכס (באילת - ללא מע"מ) , כך שעושה רושם כי הדימיון העיצובי הויזואלי מכוון. אטרקציה חביבה ביותר, שווה ביקור. אחת המוכרות שיתפה אותי שבשיא העונה רבים מחליקים על הקרח, והקהל בהמוניו מצטופף להתבונן מסביב מכל קומה לעבר הזירה. אני מניחה שבעיצומו של הקיץ – זו אופציה מצננת ובריחה יעילה ושימושית מהחום המכביד כך שהרעיון ליוזמה של קרח באילת מוצלח, נכוו, מוצדק וראוי. זוג הדובים שקידמו את פני בכניסה למתחם שימחו אותי עד מאד, (החיה הענקית והמרשימה הזו היא ללא ספק אחת מהמועדפות עלי, במיוחד דובי הקוטב הלבנים), כך שמיהרתי לשלוף מצלמה ולהנציחם. משום מה עיצבו אותם צנומים משהו ;-)) אני מעדיפה את הדובים שלי שמנמנים כמו שברא אותם הטבע, דשנים ועבי בשר, הצ'אביות הולמת אותם.
(בתמונה : אור, אחת מגיבורות הסדרה התיעודית "הים הדרומי")
בין השאר, חיפשתי בשיטוטיי בעיר את אור פוקסי, אחת הגיבורות במיני-סדרת הדוקו "הים הדרומי" ששודרה לפני שנה בערוץ שמונה בשלושה חלקים, זוכרים את הילדה הזו ? ממש התחשק לי לפגוש אותה ככה, במקרה, מטיילת לבדה על החוף. השתוקקתי להתבונן בה מקרוב, ואולי אם זה יתאים לרגע - אפילו לפתוח איתה בשיחה. גם בשנה שעברה כשנפשתי באילת במסגרת "נופש חברה" מטעם העבודה, קיוויתי להיתקל בה איכשהו, אחרי הכל אילת היא עיר קטנטונת ומשפחתית כמעט כמו יישוב קהילתי, ככה שזה לא מופרך לייחל למפגש אקראי עם תושבים מקומיים. ואולם, בעת ההיא לצערי, במקום לפגוש אותה נתקלתי דווקא באילן פיפסון, דמות אחרת מהסדרה. הוא בדיוק יצא מאיזו מסעדה עם חבר ומבטינו הצטלבו לשבריר שנייה. מיהרתי להסיט את עיני משלו והמשכתי הלאה מעודדת, ורק חשבתי לעצמי באותו רגע, הנה, העובדה שראיתי את פיפסון מחזקת את אמונתי שאין סיבה שלא אראה גם אותה. אבל זה לא קרה. לא בשנה שעברה ולא השנה. תהיינה עוד חופשות, אז אולי בפעם הבאה.
(הפרומו לסדרה "הים הדרומי")
לקחנו גם טיול ג'יפים מהנה של כמה שעות להרי אילת, היתה אפילו צמחייה על אף האקלים המדברי, בזכות העובדה שהשנה ירדו באילת גשמים בממוצע של 50 מ"מ (!!) לעומת 5 מ"מ בשנים קודמות, שיא ראוי לציון חגיגי של ממש, אם כי הדבר גרם לכך שלצערנו לא ראינו בעלי חיים כגון יעלים במסלול, כי בד"כ הם מסתובבים בחיפושים למי שתייה, והשנה לחיות הבר והטרף לא היה צורך לרדת עד למטה, מפני שהגשמים הותירו להם די והותר מקורות מים עליונים שטרם יבשו. מזל בשבילם אבל קצת חבל בשבילנו שלא זכינו להתבונן בהן מקרוב, הצטערתי כי מאד קיוויתי לפגוש איזו יעלה עדינה (לפחות אחת) על אם הדרך, או מינימום איזו שועלה תועה ומפוחדת.. וכלום.
" אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה " >>> במהלך הנופים המתחלפים מבעד לחלונות הג'יפ , המלים של ערן צור עלו בי אוטומטית למול מראות חולות המדבר בצבעי האדמה החומה שבלבו שהינו.
טרם הספיקותי לבקר ב"עיר המלכים", על אף המלצתה החמה של אחותי ומשפחתה - הם היו שם יום שלם לפני כמה שנים והתלהבו מאד. מאמינה שעוד אכבוש גם את היעד הזה מתישהו בחופשות העתידות לבוא. במרבית זמן המנוחה שלי במהלך הנופש, התמקמתי על מיטת השיזוף הסמוכה ביותר לרמקול אשר במתחם הבריכה שבמלון, מאחר שהשמיעו מוסיקה מצויינת ברקע :
תמונות טריות שלי שצולמו שם לפני ימים אחדים, קלוז אפים לאור השמש הבהיר .
קוראים לזה "שמש שקרנית", ולראייה – הצעיף העוטף את צווארי להגנה מפני הרוח.
חזרתי מהחופשה רגועה, מאושרת, חופשייה ומשוחררת. כמו חדשה. |
