אתמול הלכתי לפאב תל-אביבי מוכר, סתם ישבתי לי עם חברה והעברתי את הזמן עם המשקה החביב עלי, ג'ין אנד טוניק ועוד סיגריה מיותרת בחיי. לפתע נכנסה בסערה בחורה צעירה, לבושה בסטרפלס (יותר נכון שרוול אלסטי) יומרני, מצוידת בזוג שדיים חדשים לתפארת.
עוד לפני שסיימתי את הסיגריה, נכנסה הבחורה להתקף אמוק של ריקודים סוערים, כשגבר צעיר התחיל לפתח קשר אינטימי עם שדיה הזקורים. שאלתי בחור צעיר שעמד לידי, מה הוא אומר על התופעה המדהימה שנמצאת בצד השני של הבר. הבחור הביט כמהופנט ואמר, "למה הזכרת לי את זה, לעזאזל, עכשיו אני לא מסוגל להפסיק להסתכל".
גם במכון כושר לא נחסך ממני הביזיון הזה של בובות-מין מזדקנות, רצות על הליכון עם בגדים מינימליסטים להנאת הגברברים החרמנים. במלתחות הן מתפשטות ומשוויצות בחזה כמו תינוק שקיבל צעצוע חדש...."ראי, ראי שעל הקיר למי הציצי הכי גדול בעיר? הציצים שלהן תמיד עומדים זקורים למרות גודלם (הרב בדר"כ), פולשים לבית השחי, כשרווח גדול מידי בינהם.
אגב, נשים אמריקאיות מגדילות את החזה שלהן למימדים גדולים יותר מהנשים האירופאיות. לצערי, הנשים הישראליות שעוברות תחת סכין המנתחים נוטות יותר לעבר הטראש האמריקאי הטיפוסי.
אבל, יש גם בחורות אחרות שעוברות תחת סכין המנתחים. שתיים מחברותי הקרובות (נקרא להן דאבל-די וקאפ-סי) עשו זאת. שתיהן בחורות נאות ואינטליגנטיות, בעלות השכלה גבוהה ומחזיקות במשרות טובות ומכניסות.
דאבל די, הגדילה את החזה באופן מוגזם, כתוצאה מהכרות עם חבר עם עיניים גדולות. תמיד היא רצתה חזה גדול, אבל אחרי שהכירה את החבר הנ"ל היא החליטה שזה הזמן. אחרי הניתוח, זנחה דאבל-די את כל חזיות הפוש-אפ הישנות שקנתה בחופשה בתאילנד, והחליפה אותן במלתחה תואמת למידות החדשות. כמובן שהיא לא חסכה גם על חולצות ושמלות, תמיד עם מחשוף אדיר שלא משאיר הרבה מקום לדמיון.
קאפ-סי, לעומת זאת, הגדילה את שדיה באופן פרופורציוני, אבל גם היא לא חסכה על חולצות ושמלות עם מחשופים נדיבים. שתיהן, מאוד מרוצות מהתוצאות. אגב, דאבל-די התחתנה עם אותו חבר, קאפ-סי, לעומת זאת, עדיין מחפשת (אולי אם היא הייתה מגדילה יותר, זה היה עוזר).
כל הדיון הזה, מחזיר אותי לחטיבת-הביניים, תקופה בא מתחילים לצמוח להם שדיים. אני זוכרת איך כל הבנות שבורכו במימדי חזה גדולים ניסו להסתיר את גודל התופעה ככל האפשר, (תחשבו מה זה ללבוש שכבות על גבי שכבות בקיץ חם של 40 מעולת בצל), שלא לדבר על חזייה, שהייתה מוצר דוחה ומוקצה בעיננו. איך קינאתי בחברתי לכיתה ("אורית") שהתרוצצה עם זוג ניצנים קטנים עד סוף התיכון. איזה כיף ללכת, לרוץ או לקפוץ מבלי לחשוש שאיזה חרמן מגעיל, מביט בערגה לתנועות האווירודינמיות של שדייך.
בצבא שירתה איתי בחורה עדינה ומתוקה בעלת חזה אדיר. היא די התביישה בחזה הגדול שנפל בחלקה. אני זוכרת איך תמיד הייתה חוזרת בוכה מחדר האוכל, לאחר שנאלצה לסבול את מבטיהם הפולשניים, הגיחוכים וההערות הנבזיות של חיילים ומילואימניקים חרמנים.
בחתונה של קרוב משפחה (אח שלי), אחת האורחות שהייתה בעלת מימדי חזה מרשימים (טבעיים), צולמה מכל הכיוונים האפשריים. הצלם עקב אחריה לכל מקום בעיקר כשהיא רוקדת, כי אז אפשר לעשות זום אדיר על הציצים המקפצים בכבדות, ולצחוק על זה אח"כ בחדר העריכה. כשראינו את הסרט לא הבנו של מי החתונה הזו בכלל, (סליחה איפה נעלם אחי?) הציצים שלה קיפצו בכל פריים. מיותר לציין שכשאותה בחורה ראתה את הסרט, היא יצאה החוצה ופרצה בבכי תמרורים.
נשאלת השאלה...למה? למה לעזאזל אתן צריכות את זה? למה להרוס את המרקם הטבעי שלכן ולאבד תחושה אמיתית של הנאה? למה לעבור ניתוח קשה עם הרבה חששות לסיבוכים ולסבול אח"כ כשהחזה שלכן משנה צורה? (והוא אכן משנה צורה, אחרי פחות מעשר שנים זה נראה כמו שני שקי אגרוף שיצא מהם האוויר) שלא לדבר על כאבי גב. לשם מה לכם כל הבחורים החרמנים האלה, שמביטים קודם לעבר הציצי שלכן ואח"כ לעבר הפנים? (אגב, יש כאלה שנתקעים שם). מה רע בחזה קטן ופרופורציוני?
העידן החדש בו אנו חיים מאפשר לנו לשנות/לשפר את פרצופנו וגופנו. בכל עת שנחפוץ, אם מצב המזומנים מאפשר, אנו יכולים לקפוץ לפלסטיקאי הקרוב ולהכין את עצמנו לקראת החגים הבאים עלינו לטובה. לצערי, ה"קורבנות" העיקריים לתופעה זו, הן בעיקר נשים חסרות בטחון, שמושפעות מכל מיני תכתיבים חדשים שמפילה עלינו התקשורת (שמנוהלת על-ידי גברים בעיקר) חדשות לבקרים.
הפתרון (אם בכלל קיים כזה דבר בחברת השפע השופעת) לא פשוט הדרגתי וכואב. לא אכנס לפרטים ייתר על המידה, אבל זה מתחיל בנפש פנימה. ברגע שנבין שגודל החזה שלנו והמראה בכלל, הוא לא זה שיקבע לנו את סדר היום או את הרגשתנו הפנימית והאמיתית לגבי עצמנו, רק אז (אולי) דברים יתחילו להשתנות. |