| אני נכנסת לחדר האפס שלי אחרי בוקר באוניברסיטה. עוד מאורעות להכניס לכוורת. אני נשכבת לי על המיטה ומתרגעת לאט. החדר חשוך לחלוטין, אבל אני כבר מכירה את הדרך למיטה. כלומר, כבר אחרי הפעם הראשונה כמובן. אני נשכבת ומתמסרת לכלום שלי. החדר חשוך, אי אפשר לראות דבר. גם אחרי שהעיניים מתרגלות לחושך, הוא נשאר. החדר שקט, אי אפשר לשמוע דבר מעבר להמיות נשימותיי. הוא מצופה חומר מבודד, כמו שיש באולפני הקלטות.בחדר כמעט ואין גירויים שיכולים לבלבל לי את הזיכרון. אני אומרת כמעט כי אני עדיין יכולה לחוש את מגע המיטה, את קרירות הקירות. אני עדיין יכולה להריח. לחדר יש ריח מיוחד, שיש רק בו. בהתחלה לחדר היה ריח של חדר חשוך וזהו. היום הריח בו מורכב מרמזים מאותו ריח קדום, חדש, שהיה בו בראשית. אבל עכשיו בעיקר יש ערבוב ריחות שלי. מגוון הבשמים שלי שנטמעו בסדיני המיטה במשך הזמן. חמצמצות קלה של זיעה מימים חמים באמת, או מסיוטים של שינה טרופה. משבים קלילים שמידי פעם מביאים עימם את ריח המחזור שלי. אפילו הבל פי ניכר בו. ריחות שהם כולם שלי. אף אדם לא נכנס לחדר הזה, אני לא נותנת. אלמלא מקדש הכלום שלי, אני לא אוכל לשרוד. סכנת החיים היא אמיתית. את החדר, כאמור, בנו לי הוריי אחרי התקף הפירכוסים שעברתי בגיל 14. הכל בזכות פרופסור, אז דוקטור, קוטי. פרצופו המזוקן היה הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי עיניים. פרצוף מזוקן עם עיניים מיוסרות, אני קראתי לו בחיבה 'דוקטור ג'יזס' בליבי. האמת שהייסורים בעיניו היו די אשליה, הוא בסך הכל היה מאוד סקרן. פשוט היתה להן מין צורה כזאת."את זוכרת איך קוראים לך?" הוא שאל אותי אז.מייד פרצתי בצחוק חסר מעצורים, למרות שעד היום אני לא סגורה על האם הוא התבדח איתי או לא. אני רק זוכרת שהיה כיף לצחוק.
|