יום עיון במוזיאון חיפה: אומנות של אאוטסיידרים

ביום שימשי ואביבי זה,  עת השמש והעננים היו בהרמוניה נדירה, נסענו ברכבת לחיפה. העיר  בה נולדתי וגדלתי .

מבת גלים, עלינו למוזיאון חיפה, שממוקם על קו התפר בין העיר התחתית להדר, באיזור מרתק , שזוכה לעדנה מחודשת, עם שימור וחידוש חלק מהבתים היפים והמיוחדים, המצויים מרחק נגיעה מן הנמל.

הגענו ליום עיון, שהפגיש בין אמנות של אאוטסיידרים, לבין הגות חברתית, פסיכולוגית וסוציולוגית.

  "אאוטסיידרים" , הם אנשים שלא למדו אמנות, אך חשו דחף עז לצייר, הם ציירו לעצמם, שלא על מנת להתפרסם ולקבל הכרה, לרוב הם נתגלו במקרה על ידי  "אינסיידר" (צייר, גלריסט, פסיכולוג,בעל בית) .

מביניהם אנשים חולים בנפשם, עבדים, אסירים, אנשים שהתחבאו בתקופת השואה וציירו במחבואם, וכן גם אנשים מן השורה , אוטודידקטיים, נאיביים, שבחרו בציור כשפה לנפשם.

המדריך, שהדריך את קבוצתי בתערוכה, אמן בפני עצמו, אמר שיש כאלו שלומדים אמנות, טכניקות, תולדות אומנות, אבל, אם אין להם בבטן.. מה לומר.. אז אמנותם לא נולדת לתוך העולם.

לעומת זאת, בתערוכה כאן, ראינו אנשים, בעלי דחף עז, אפשר לומר – דחף בלתי נשלט, להביע את עולמם הפנימי דרך ציור.

ציורים צפופים על משטח בגודל גלויה, שצייר במחבואו אותו צייר בתקופת השואה, ציוריה של אלואיז, שהיתה מאוהבת עד כלות בקיסר, והנציחה את אהבתם בציורים אגדיים, ביל טריילור, שהיה עבד באלבמה, עבר למונטגומרי והחל בגיל שמונים לצייר זכרונות מהחווה, כשהוא מציב את  שולחן עבודתו הקטן בקרן רחוב.

הנרי דארג'ר,שעבר התעללות אושפז, ומגיל שש עשרה עבד כשרת בבית חולים לחולי נפש  כחמישים שנה.

בביתו נחשף אפוס מונומנטלי של ציורים, שממרחק נראים תמימים ומתוקים, (עשויים בצבעי מים רכים ופסטליים), ומקרוב מתגלים כחוויות אימה.

ולבסוף, ציוריו של שלום מצפת, אותם אני אוהבת בשל הנאיביות, הטוּב,

האומנות הכמו ילדית, שמסודרת  ומאורגנת כשעון על הדף (הוא היה גם שען)

על אחד מקירות המוזיאון, היו כתובים משפטים, שלכדו את תשומת ליבי:

"האמנות אינה באה לשכב במיטות שמציעים עבורה,

היא חומקת ברגע שקוראים בשמה, היא מעדיפה לשמור על אנונימיות .

היא במיטבה ברגע שהיא שוכחת את שמה" ז'אן דובופה 1960

ממליצה בחום לראות את התערוכה 

להת'

רותי

  פסיכותרפיסטית ומטפלת באומנות

(c) כל הזכויות שמורות לרות בלום