עם ישראל לא חי, הוא מתפרק לבודדים בודדים. לא פחות מ-34 מפלגות מתמודדות בבחירות הקרובות מה שמחזק את העובדה הברורה לכולם – אנחנו הכי הדבר הכי רחוק מאיחוד, משותפות דרך, משותפות גורל. כל אחד רב חובל ולכל אחד ספינה. רבים מדי האנשים אשר מרגישים שהאינטרסים שלהם לא נשמעים, לא נראים ולא מיוצגים. משום כך, הם קמים ועושים מעשה – מקימים תנועה, מקימים מפלגה, רצים לכנסת. אחריהם המבול. הם את שלהם עשו, כך הם חושבים.

עם ישראל לא יצליח להתחזק כל עוד הסקטוריאליות הכה עמוקה הזו תשלוט בסדר היום הפוליטי. בארה"ב מונה האוכלוסייה סדר גודל של כ -314 מיליון איש. יש מורמונים, פרוטסטנטים, קתוליים, אוונגליסטים, מוסלמים, קובניים, אינדיאנים, היספאנים, אפרו אמריקאים ובכל זאת, על אף השסעים העמוקים, המרחק התרבותי והאינטרסים השונים, הם מצליחים לנקז עצמם לשתי מפלגות ענק ולעוד אחת או שתיים קטנות ובלתי משמעותיות. הנה הצליחו כל כך הרבה קבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות מרקעים כה שונים ומגוונים להיכנס תחת אותה מטריה. הם עשו זאת כי הבינו שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המבול.

בישראל לא הבנו את זה. אנחנו אוהבים להירטב לבד, לפתוח מטרייה לבד ואז לקרוא לאחרים שיצטרפו, אבל רק למטרייה שלנו. ש"ס מייצגת את אלה שאין להם, אבל רק מעדות המזרח, יהדות התורה מייצגת את עובדי הקדוש ברוך הוא, אבל רק מארצות אשכנז, קדימה את מי שאוהב ללכת קדימה, התנועה את מי שאוהב לנוע ויאיר לפיד רק את מי שאוהב לקום בבוקר, לשטוף פנים, להסתכל במראה ולשאול "איפה הכסף !?!??", שלי את הסוציאליסטים, הירוקים את מי שאכפתי מאיכות הסביבה, עלה ירוק את מי שאכפתי מאיכות הסטלה, הגימלאים את מי שעבר את גיל 67, ארץ חדשה את מי שרוצה להפיל את שלטון ההון, אור את מי שנגד דת ומדינה יחדיו והרשימה ארוכה ארוכה ארוכה. העוגה הזעירה הזאת, הפיצית, זאת שבקושי רואים על האטלס, מתחלקת לכך כל הרבה פרוסות שבכל אחת מהן חסר טעם עד למצב שהן נראות חסרות טעם.

וזה רע. זה רע כי אין השפעה אמיתית, אין שינוי דרך, אין שינוי צורה, בשום מפלגה ובשום תנועה. המאבק היא הישרדותי-פוליטי, נטו. הסיכוי לממש את האג'נדה שואף לסיכוי של פידל קסטרו להפוך את ארה"ב לקומוניסטית, זה פשוט לא יקרה ומה שיתבזבז הוא רק הזמן והאנרגיה. אזרחי מדינת ישראל צריכים לשאול את עצמם היום-לאן ? לאן הולכת הרכבת שנקראת מדינת ישראל, באילו תחנות היא עוצרת, באילו תחנות היא צריכה לעצור ואילו קרונות אפשר לחבר יחד.

פרוסות קטנות שוות לקואליציות מורכבות, סחטניות ועלוקות, אשר במקום לדאוג לאינטרס הלאומי של המדינה ואזרחיה דואגים לנסות ולשמר לעצמם כיסא בכנסת הבאה. מרגע הכניסה לפרלמנט מנסה כמעט כל מפלגה לשמור לעצמה מקום כבר לפעם הבאה. איך אפשר לדאוג לצרכים לאומיים כשדואגים כמעט אך ורק לצרכים פוליטיים.

משפט שהומצא בעבר אמר "מרוב עצים לא רואים את היער". עם עלייתה של המודעות לאיכות הסביבה נוצר המשפט "מרוב זבל לא רואים את היער". כעת אפשר לומר משפט חדש: "מרוב מפלגות לא רואים את המדינה, ודאי שלא את היער". לא רואים את המדינה ולא רואים אותנו. אנחנו, בהתפלגותנו לכל כך הרבה תתי מפלגות וזרמים לא רואים את עצמנו ולא את האינטרס שלנו

הצבעה נעימה.

חצי האלף הגיע. קריאה נעימה