אני לוקחת את יולי, החתולה, לחצר מאחרי הבניין . אמא אומרת שיש פה רק עשב אבל בעיני זה הדבר האמיתי . מלבד אופניים חלודות יש פה מרזב תחתיו הכול צומח פרא. הלוואי ויכולתי לספר ליעל אודות המקום הזה אבל אם ידעו שיש פה עלים המתארכים לבלי סוף מיד ישלחו ברנש לישר אותו, זה היחס לדשא בכל מקום, תמיד. בפסים ג'ינג'יים, בשמש, יולי מתרגלת צייד. היא נצמדת לקרקע, מסתתרת בסבך, מיישרת אוזניה לתנוחת מטוס ונדרכת. אני כורעת על ברכיי, להביט על המתרחש מגובה מתאים, זה לא מספיק.
בפרישת יד אני נשענת על האדמה, לאט. יש לי שמלה לבנה. אמא תכעס. אני מביטה אל חלונות הבניין. אין איש מציץ. אני נשכבת ונעלמת בתוך העלים. ראשי נוגע בקיר, גבי על הארץ ומבטי לעננים. סביבי עולמות שונים. כשאין אופק המקום הרחוק ביותר, אליו ניתן להביט, הוא השמיים.
מהנקודה הרחוקה ביותר אני מתקרבת, במבט. הגג הוא תחתית הרקיע ומשם אני מתקדמת במורד הקיר. לפעמים פיח, לעתים בטון חשוף. בנקודה הקרובה ביותר טשטוש, השמיים במסגרת עלים.
אני מתגלגלת על צדי, מניחה ראש על זרועי ונכנסת ליער, בדמיוני. יולי צדה לנו ארוחת ערב ואני מסתתרת, מביטה בה מבין העצים ומסלסלת תלתל בשערי. בג'ונגל הזה אני לא דואגת. יולי שומרת עליי ואין איש יודע, גם לא הברנש. בשביל אנשים ממש נמוכים, אני חושבת, דשא מכוסח זה אופק להתיישר על פיו. |