ילד עזוב, נטוש, בדידות כואבת עד מוות מפלחת את עולמו הזך.

הוא יושב על שפת המדרכה וממתין לאמא, צמא למגע ידה החם והעוטף, נאחז בתקווה בכל כוחו.

הוא ממשיך להמתין, הדקות חולפות והופכות לשעות. מאוחר כבר, מאוחר מדי.

היא לא מגיעה, החשיכה כבר יורדת. היא לא תגיע לעולם.

דמעות חונקות את גרונו, איש אינו רואה, איש אינו מבחין.

הוא נאלם ונעלם אל תוך הלילה.

הוא יושב וחושב. לאן ילך? היכן יעביר את הלילה הקרב ובא.

החרדות משתלטות עליו והוא פורץ בבכי מר, בכי של פחד, פחד מהנורא מכל.

הוא סגור, מופנם, מאוד ביישן.

הוא מפחד מזרים, כך לימדו אותו, אך יותר מהכל הוא מפחד מעצמו. את זה הוא כבר למד לבד.

דמות זרה מגיחה לה מן הסמטה הסמוכה, ליבו מתמלא תקווה. אולי זו אמא?

הדמות הולכת ומתקרבת, צעד אחר צעד, היא כבר כמעט נראית לעין. הלב דופק, פעימותיו נשמעות למרחוק, שוברות את שקט הלילה.

רגע עובר והנה היא מגיחה לה מן החשיכה, חולפת כלא הייתה, אינה רואה דבר, אינה מבחינה בו. זו אמא, אבל היא לא שלו.

הגשם מטפטף, עיניו הקטנות מצטרפות, זה חזק ממנו. דמעות של אימה, דמעות של אובדן.

הוא קם מן המדרכה וצועד, איש אינו יודע לאן, גם הוא.

הוא אומנם רק בן שש אבל הוא כבר הבין, הבין שהוא לבד.

הוא מוצא ספסל בגינה סמוכה ומיד נשכב עליו, מנסה להירדם למרות הקור המקפיא.

לבד בעולם, אין אמא ואין אבא, אין אחים ואין אחיות. הוא לעצמו. איבד את תמימותו לנצח.

טיפות הגשם דופקות על ראשו הקטן, והוא נרדם.

עכשיו הכל שקט, הכל רגוע. פניו שלוות ככל הילדים, התום שב אל פניו.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הבוקר מפציע, קרני השמש החמימות מעירות אותו, מציאות חדשה מכה על פניו.

הוא רוחץ את פניו בברזיה אקראית ויוצא לדרכו, משנס את מותניו הצרות ופוסע אל מסע חייו.

הבחירה בידיו. הוא לומד להנות מהלבד, ספק מבחירה ספק מציאות שנכפתה עליו.

הוא בוחן הכל סביבו, העצים הגבוהים, חתולי הרחוב, כולם הופכים לחבריו הקרובים ביותר.

הוא אוהב אותם והם משיבים לו את אהבתם בחזרה, הוא לא זקוק לאמא יותר, הבור נסתם.

מתהלך לו בין כולם, לומד איך מתנהגים הגדולים, הוא תלמיד טוב, נבון, לומד את תורת הרחוב על כל צדדיה.

הוא אינו זקוק לאיש יותר, הוא אדון לעצמו, אדון לגורלו.

הוא יוצא לדרך חדשה, דרך אשר תוביל אותו אל חוף מבטחים, מקום בו התמימות שמורה לנצח.

הוא כבר לא אותו הילד שהיה, הוא חזק יותר, שמח יותר, חיוכו הקטן שב להאיר את העולם.

ילד קטן בעולם של גדולים.

הילד הזה הוא אני, היום זהו היום, יום בו התעוררתי למציאות חדשה, מציאות אשר נתונה תחת שליטתי הבלעדית, איני תלוי עוד בחסדי זרים. היום הפכתי לאיש מן המניין.

אדון לגורלי, אדון לחיי.

יהודה פוליקר - זה הילד שבך