שוב ושוב

חוזר על עצמו

צילצול הנייד שלך

במונוטוניות מקניטה,

מתחרה בשקשוק גלגלי הרכבת

החורקים על המסילה

ובשיירות הבתים האורבנים

המשתקפים בחלונות הקרון

במהירות מעוררת בחילה.

"המנוי אינו זמין כעת,

אנא נסי במועד מאוחר יותר..."

אתה רחוק ממני,

במקום לגמרי אחר...

כמה דומה מרוץ הבתים החולפים,

הרכבת הדוהרת הנראית כאילו

עוד רגע תשיג אותם,

לנחישות שלך להספיק,

לנסות לבלוע את כל העולם.

רציתי שתענה, אהוב שלי,

רציתי לספר לך

איך אחרי לילה שלם,

בלי סיכוי להתעלם,

מלל מיותר

של מילים רגילות

שהיו שם תמיד,

לועגות,

מכשילות,

ממלאות את הסדין

בפירורי חרדות מגרדים,

בזיכרונות מפחידים...

הצלחתי לפשוט אותן מעלי,

מבלי לחפש הגנה,

כתונת זוהרת

עטפה את גופי,

הלבישה אותי הבנה.

רציתי שתענה, אהוב שלי,

שתדע

שאני באמת מבינה.

אחרי שפילסת נתיב עד אלי,

מבעד למבוכי התסבוכות,

השריטות,

הרוחות,

חדרת אל עיני

באישונים מבטיחים,

מלקקת ממך

את זיעת הדרכים.

היה לי ברור

שלא תוכל להכיל,

ביקשתי לברוח

עוד בטרם נתחיל...

ואתה,

מחבק ומצמיד,

לוחש לי

שככה היינו תמיד

ושום דבר בעצם לא השתנה.

רציתי לומר לך

שאני מבינה.

שאני אוהבת אותך

בשקט,

ברוך,

מגלה את הדרך

בתוך המבוך.

לא מחפשת הגיון

שיחרוץ בי קמטים,

מפענחת שפה

שרק לנו תתאים....

ולא נשארו עוד שדים מאיימים,

הברחת אותם לעולמי עולמים.

רציתי לומר לך

שזה אני ואתה והחום שעוטף,

גופך הנצמד בחיבור מכשף...

מלטפת,

לאט,

נוגעת לא נוגעת.

מגע משי מנשים בי אויר צלול,

מטהר מכל שאריות של בלבול.

הריח שלך צובע אותי

בפיגמנט מדורה אדום וסוער.

טועמת אותך,

דבש משכר

שנרקח מצוף רענן

מייד לאחר שיבשו בו

אגלי הטל הלחים,

משקם מחדש,

כמו לבלוב של פרחים.

סוג של כוח טהור,

משתוקקת להטמיע אותו בתוכי,

פלא הבריאה,

אמיתי

וניצחי.

לא נדרשת יותר פיסת הגיון,

קונפליקט מיותר

של מציאות ודמיון.

רק להרגיש

ולגעת,

זכינו לטעום

מפרי עץ הדעת...

רציתי לומר לך

שאני מבינה,

זמנים משתנים,

זה עידן ועידנים,

אתה, אני ואור הלבנה,

כמו פאזל מושלם.

רציתי לומר לך

שאני אוהבת,

משויכת לך

לעולם.