עברה שנה, אתם בטח זוכרים שהייתי קטן וחסר אונים כזה, שכולם רק באו ועשו לי קוצ'י מוצ'י ואיזה חמוד ואיזה מתוק. האמת שנאתי את זה. ההורים שלי גם לקחו אותי לפיזיותרפיסטית  פרטית, כי לא הסתובבתי מצד לצד ולא עשיתי את כל מה שכתבו בספרים. נכון הייתי קצת עצל, לא בא לי לעשות מה שכולם עושים, כי אני יחיד ומיוחד. אבל ההורים שלי תמיד היו בלחץ, אולי יש לי איזו בעיה מוטורית? טוב מה אני אעשה? האמת - לא אכפת לי. גדלתי, הגעתי סוף סוף לגיל שנה ועוד לא הלכתי. בשביל מה ללכת כל כך מוקדם? כדי ליפול? להיפצע? פשוט ניסיתי לעמוד בכל מקום, לפעמים זה הצליח ולפעמים לא.

אני מאד אוהב לאכול. אני אוכל ה כ לללל ולא אומר אף פעם לא כשמציעים לי. תמיד פתחתי את הפה לרווחה ובלעתי את מה שנתנו לי. את הקציצות, הקישואים, הפטריות והחביתה - ה כ ל.

אני לא ילד שאומר לא לאוכל כמו התינוקות הרזים והשחיפים ההם.

אני תינוק לא שמן ולא רזה, אני תינוק בריא.

 
אני הולך לפעוטון מגיל חצי שנה כי ההורים שלי עובדים. מה לעשות? האמת הרבה יותר מעניין לי עם הילדים בגן. אני אוהב את הבנות שמתחילות איתי  ונחמד לי עם כולן. יש שם תינוקת בת גילי , שאני אוהב מאד, אבל לא אגלה את שמה.

כבר מגיל 4 חודשים נותנים שם לאכול בכפית או עם הידיים ואני ממש עצמאי בשטח. מסיים את כל האוכל עד הס ו ףףף. האמת שגם גבהתי קצת והחיתולים כבר קטנים. אז החליפו לי לחיתולים יותר גדולים, כדי שלא יהיה לי צמוד מידי ואוכל  לעשות הרבה פיפי וקקי.

כך תהיה לאימא שלי העדינה, יותר עבודה. אם אוכלים ,אז גם עושים קקי נכון?

אני עושה כמה פעמים ביום. לפעמים אחרי שאימא מנקה ומחליפה לי, אני מיד עושה שוב והרבה. זה בשביל שיהיה לה עוד יותר מעצבן וקשה. כבר לא מחתלים אותי יותר על השידה, כי זה
בשביל תינוקות קטנים קטנים. בשביל לנקות אותי, אימאל'ה צריכה להוריד לי את המכנסים
והחיתול, קצת להיחנק מהריח המסריח של הקקי ולשטוף אותי באמבטיה בטוש, כי אני כבר
לא תינוק. אני גדול  ומגבונים זה בשביל תינוקות קטנים.

 
בגיל שנה וחודשיים התחלתי פתאום ללכת. כמו ברווז הולך ונופל, הולך ונופל. כמו נחום תקום. אחרי כמה שבועות, נתתי גז ואני הולך מהר מהר כמו השפן של אנרג'ייזר, ודוחף איתי חצי בית. ארגזים, כסאות וכל מה שאני רואה שזז או יזוז.
ההורים שלי כבר הרימו את כל הדברים למעלה כדיי שלא אשבור להם. אני מאד סקרן, אוהב
לפתוח ולסגור דברים. אוהב את המברשת של האסלה, אבל כמובן בלי לנקות. אימא רצה
אחריי וכל הזמן מחזירה את הדברים למקומם.

אני מאד אוהב את אבא ואת אימא ויודע להגיד אימא ואבא. יש לי תפיסה מעולה. כל הזמן שואלים אותי מה זה? ואני עונה."איפה אף?" אני מראה. "איפה פה?",  "איפה בולבול?" שם אני כי הכי אוהב להישאר וליהנות קצת. עונה להם על הכול והם מרוצים וצוחקים. קצת משבש את המלים כי אני עוד קטן. הם נהנים ממני ואני מאד מאושר ומראה להם את שתי השיניים החמודות שלי בחיוך גדול. אבא ואימא מתמוגגים מכל שטות שאני עושה, מכל זריקת צעצוע למקומות רחוקים, כדיי שאחר כך הם גם יתכופפו ויחפשו מתחת לארונות והשידות . כייף לראות אותם מתעייפים. אני מעסיק אותם כל הזמן. לא נותן להם מנוחה. שישחקו איתי, שיאכילו אותי. הרי אני תינוק וזה התפקיד שלהם. אני מצליח לטרטר אותם ובסוף הם מתים מעייפות. כייף לי לראות אותם שפוכים. רץ מאבא לאימא, מאימא לאבא, כדי שהעומס יהיה יתחלק שווה בשווה בניהם. לפעמים שלא תחשבו אני  גם בוכה, אבל לא הרבה, כי צומחות לי השיניים. אז יש לי חום גבוה ואני מרגיש לא טוב. אני שונא את זה שאני חסר אונים וגם לא יכול ללכת לגן.

טוב אני חושב שסיפרתי לכם הכול פחות או יותר. כשאני אמשיך לגדול אספר עוד. בינתיים אני אומר לכם לילה טוב כי אני כבר עם פיג'מה ומאד עייף מכל היום.

אז לילה טוב ושינה מתוקה.

                       כל הזכויות שמורות לאסנת נחשון @2013