כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    מיומנו של נהג מונית - לא נגעתי

    30 תגובות   יום שישי , 15/3/13, 14:25

    הגעתי לכתובת וצפרתי בצופר. אחרי שהמתנתי מספר דקות, הלכתי לדלת הדירה ודפקתי…

    'רק שנייה', שמעתי קול שברירי וזקן. שמעתי גרירת רגליים על הרצפה מעבר לדלת...

    לאחר המתנה ארוכה, הדלת נפתחה. אישה קטנה בשנות ה-90 שלה עמדה לפני. היא לבשה שמלה מודפסת וכובע בעל תיתורה,
    כמו משהו מסרט ישן. לצידה הייתה מזוודת ניילון קטנה.
    הדירה נראתה נטושה, כאילו אף אחד לא גר בה כבר שנים.
    כל הרהיטים כוסו בסדינים לבנים. לא היו שעונים על הקירות, שום אביזרים על המדפים. בפינה עמדה קופסת קרטון מלאה בתצלומים וכלי זכוכית.

    'האם תוכל לשאת את המזוודה שלי למונית?' היא שאלה. לקחתי את המזוודה למונית ואז חזרתי כדי לסייע לקשישה. היא לקחה את זרועי ושנינו הלכנו לאט לכיוון המונית. כל העת היא הודתה לי על אדיבותי. 'זה כלום', אמרתי לה, 'אני רק מנסה להתנהג אל נוסעיי כפי שהייתי רוצה שינהגו באימי.'
    'אתה ילד טוב.', היא ענתה.

    כשהגענו למונית היא נתנה לי כתובת ואז ביקשה: 'האם תוכל לנסוע דרך העיר?'
    'זו לא הדרך הקצרה ביותר,' עניתי במהירות.
    'אין דבר, לא אכפת לי', היא ענתה. 'אני בדרך להוספיס.'

    הבטתי במראה האחורית. עיניה ברקו. 'לא נשארה לי משפחה,' היא המשיכה בקול רך…'הרופאים אומרים שלא נשאר לי זמן רב לחיות.'

    בשקט רכנתי וכיביתי את המונה. 'באיזו דרך תרצי שאקח אותך?', שאלתי.

    בשעתיים הבאות, נסענו דרך העיר. היא הראתה לי את הבניין שבו היא עבדה פעם כמפעילת מעלית.

    נסענו דרך שכונה שבה היא ובעלה התגוררו כשהיו נשואים טריים.
    היא ביקשה שאעצור מול מחסן רהיטים שפעם היה אולם ריקודים שבו רקדה כנערה צעירה.

    מדי פעם היא ביקשה שאאט לפני בניין מסוים או פינה ואז היא ישבה, מתבוננת לתוך החשיכה, לא אומרת דבר.

    כשהשמש החלה לחצות את קן האופק, היא לפתע אמרה,
    'אני עייפה, בוא נלך עכשיו.'

    נסענו בשתיקה לכתובת שנתנה לי. זה היה בניין נמוך, כמו בית מוארך עם שביל גישה שעבר מתחת לקשתות אבן.

    שני אחים יצאו מהבניין ברגע שעצרנו. הם היו יעילים ומדויקים,
    הביטו בכל תנועה שהיא עשתה. הם כנראה ציפו לה.

    פתחתי את תא המטען ולקחתי את המזוודה הקטנה לדלת.
    האישה כבר הושבה בכיסא גלגלים.

    'כמה אני חייבת לך?', היא שאלה ברוכנה לעבר הארנק שלה.

    'כלום', עניתי.

    'אתה צריך להרוויח למחייתך', היא ענתה.

    'יהיו נוסעים אחרים.' עניתי.

    כמעט מבלי לחשוב, התכופפתי ונתתי לה חיבוק. היא נאחזה בי בחוזקה.

    'נתת לאישה זקנה רגע קטן של שמחה.' היא אמרה. 'תודה לך.'

    לחצתי את ידה ופסעתי לעבר אור היום שהתעמעם. זה היה הצליל של חיים שנסגרים.

    לא אספתי נוסעים נוספים באותו יום. נסעתי ללא מטרה, אבוד במחשבותיי. במשך שארית היום, לא יכולתי כמעט לדבר.
    מה אם האישה הזו הייתה מקבלת נהג כעוס, או אחד שהיה חסר סבלנות לסיים את המשמרת? מה אם הייתי מסרב לקחת את הקריאה, או שהייתי צופר פעם אחת וממשיך הלאה בלי לגשת לדלת?

    בסקירה מהירה של חיי, אני לא חושב שעשיתי משהו יותר משמעותי מזה.
    אנו מותנים לחשוב שחיינו סובבים סביב רגעים גדולים, אך רגעים גדולים תופסים אותנו לעתים קרובות כשהם עטופים במה שאחרים יחשיבו כרגעים קטנים.

    אנשים אולי לא יזכרו בדיוק מה עשיתם, או מה אמרתם, אך הם תמיד יזכרו כיצד גרמתם להם להרגיש.
    (קנט נרבורן)

    תורגם מאנגלית על ידי מיכל אייל טרויהרץ.


    **

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/8/13 14:18:
      מרגש עד דמעות. מדוייק להפליא
        2/4/13 22:47:
      מרגש עד דמעות ונכון כל כך
        24/3/13 07:03:
      לרוב - בנתינה בלי מחשבה שניה - "מקבלים" הרבה יותר
        23/3/13 10:32:
      לך*
        22/3/13 20:58:
      אנושי. שמחתי לקרא.
        22/3/13 07:08:
      האנושיות זה הדבר היחיד שלא עולה כלום, אך שווה את כל הזהב שבעולם.. מרגש חג אביב שמח סיגל
        21/3/13 18:06:
      מכירה את הסיפור אך בכל פעם הוא עדיין מרגש מחדש...
      סיפור מקסים ונוגע ללב. כייף לראות ולשמוע על אנשים שעושים מעשים כאלה. תודה יקירי ששימחת אותנו. חג שמח :)
        21/3/13 12:37:
      מקסים ומרגש עד דמעות....על זה נאמר "אל תשליכני לעת זיקנה".....גם אם אלו לא קרובי משפחתינו. תודה שהבאת
        20/3/13 19:46:
      מקסים
      ורי נייס. מתי ורבורן כתב את זה, תמהני.
        18/3/13 00:48:
      סיפור מרגש ביותר. תודה שהבאת ועוד אוסיף שלפעמים העזרה היא גם למי שאין בפיהם שפת אנוש, כמו חיות, אבל בשפתם מבקשים מאיתנו חסד, רחמים, הצלה. חג שמח והלוואי ונהיה קשובים כולנו למעשים משמעותיים מעין אלו.
        17/3/13 22:03:
      סיפור מדהים!!! אלוהים נתן לנו את החיים במתנה. ואת המוות בהפתעה.
        17/3/13 19:19:

      .

      .

      חג פסח שמח.

      .

      פסח בא - נסים בניסן... כוכב* לחג.

        17/3/13 18:50:
      אין כמו סיפור טוב של נהג מונית.
        17/3/13 18:34:
      יופי של סיפור.
        17/3/13 12:07:
      יפה מצידך שהעלית.*
        17/3/13 11:59:
      נהג מונית עם נשמה, הלואי וירבו נהגים כמוהו
        17/3/13 11:33:
      חחח דרך נהגי המוניות אתה מכיר את המדינה שאתה חי בה
        17/3/13 08:23:
      סיפור גדול!!!
        17/3/13 00:44:
      עד השורה האחרונה התפלאתי איפה מצאת את הנהג התרבותי הזה. אגב, נתקלתי בכמה נהגי מוניות אנושיים להפליא.
        16/3/13 23:39:
      " אנשים אולי לא יזכרו בדיוק מה עשיתם, או מה אמרתם, אך הם תמיד יזכרו כיצד גרמתם להם להרגיש." (קנט נרבורן) תודה על הסיפור המרגש...
        16/3/13 23:09:
      מאוד מוכר ומעלה לי דמעות..תודה, כמה חשוב..
        16/3/13 22:26:
      מוכר...ותמיד מרגש ♥
        16/3/13 20:45:
      ריגשת! היא נתנה לך מתנה לא פחות משאתה נתתה לה...
        16/3/13 19:26:
      יופי של סיפור..!
        16/3/13 16:48:
      סיפור מרגש הפורם באבחה סטיגמות על קשישים ונהגי מוניות..לעיתים נוכל למצוא את האושר בדברים הקטנים והשוליים של החיים
        16/3/13 12:55:
      גם אם לא שלך דורון, הסיפור ממצה באופן מדוייק מה שנשכח או הולך ונעלם מהעולם...נתינה ללא תמורה ...עכשיו בהרצאה ששמעתי לא מזמן נאמר בה שאין כזה דבר, אדם שלא מצפה לתמורה...ואני, ביני לביני חשבתי - אוקיי, ישנם פעמים בהם לבטח אנו מצפים : כמו למשל הערכה מצד המנהלים על עבודתנו, וכן הלאה...אבל יש פעמים בהם לדעתי אנו מראים אלטרואיזם לשמו....כן כן...פשוטו כמשמעו...הלא למה יכול היה לצפות אותו נהג מונית מהזקנה? ואלה הן הפעמים שאכן מרוממים את הנפש שלנו לגבהים...ובינינו, ללא עזרים טקטיים של עישון חומרים כימיקאליים...וזו הרגשה נפלאה. נ.ד.
        16/3/13 07:53:
      מרגש...נתינה לאחר תמיד גורמת לך להרגיש אצילי ומיוחד, נישא מעל תלאות היומיום..
      וואו, איזה סיפור...