אני אדם שמאד אוהב לעבוד.
מגיל 15 אני עובד, תקליטן, מסעדות כאלה ואחרות.
למחרת שחרורי מצה"ל כבר עבדתי....
אני מאד מאמין שעבודה מאד חשובה לאדם, חשובה לנפש. להתערות עם אנשים, לשמוע דעות שונות על דברים שונים... ובכלל משהו שיעסיק אותך בשעות היום כי אם לא אפשר להשתגע.... אני מהאנשים שלא מסוגלים לשבת ולא לעשות כלום... קוצים בתחת כזה.... לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על מקום העבודה שלי.
אתמול ב 7 בערב אני מקבל טלפון מבחור מהעבודה.
שואל אותי: תגיד מזה NPV? אני שואל למה?
הוא הסביר לי, שמחברת האם, שהיא חברת ענק, אשר רכשה אותנו לפני מספר שנים, ביקשו ממנו להשתמש בנוסחה הזו במקרה מסוים.
אז העובדות הן:
1. NPV זו נוסחה פיננסית שמחשבת ערך נוכחי של השקעה עתידית. אני מעריך שמישהו ברמתו ובתפקידו אמור לדעת את זה.
2. לא ביקשו ממנו את זה מעכשיו לעכשיו... אלא ביקשו ממנו לבצע ניתוח מסוים, והוא כוונתו הייתה, שאעזור לו לבצע את הניתוח...
אז אני שואל את עצמי...
כאילו, זה שהוא התקשר לשאול את הפרט הטכני הפשוט הזה, שהוא אמור להכיר, ולא קשור אליי ולתפקידי בכלל ב 19:00 בערב???
כאילו מה בדיוק עבר לו בראש, שאני אסביר לו דרך הטלפון איך הנוסחה עובדת, ולמה וכמה וכו`... (עניין של חצי שעה ואולי יותר בערך...).
הרי את הנוסחה הזו הוא לא צריך דחוף ברגע זה, היא לא עוצרת את הפעילות של החברה בשום צורה.
אז למה ב 19:00 בערב???
אז אני שואל את עצמי...
האם אני לא בסדר שהפריע לי הטלפון הזה???
האם אני צריך להבין את צרכיי מקום העבודה שלי במקרה זה?
ההיי טק כשוק עבדים.... מודרני...
זה לוקח אותי הלאה, לבדוק מה קרה בעוד מעט חמש השנים האחרונות שאני כאן...
אני באופן אישי, יכול לראות תהליך מאד ברור שעברתי כאן...
ואם אני עברתי אותו, ואני אדם די נורמלי... (אני מקווה),
אז כנראה שיש עוד כמה אחרים...
חברת היי טק, מעניקה לך תחושת בית.
יש פינות קפה בכל מקום,
כל בוקר אני מקבל סנדוויץ עם שוקולד לשולחן!!! ממש כמו ילד קטן ומפונק.
יש עוגיות מלוחות ומתוקות בכל פינה...
יש מעדני שוקולד,
יופלייט וכל אלה...
ארוחת הצהריים והמבחר שבה יכול להתחרות בהרבה מסעדות שאכלתי בהן,
ארוחת הערב שמוגשת משעה 19:00 פשוט נותנת לך מענה לכל שיגעון שלא יבוא לך, ממלווח, עד ביצה מכל סוג שתבחר... רק תבקש...
ובכלל לא דיברתי על כמה סוגי סלטים שיש...
בארוחת הערב אתה גם יכול להביא את כל המשפחה (ויש כאלה שעושים את זה...)
ובעצם כל הפינוק הזה, נותן לך את התחושה שאתה בבית....
או שאתה בעצם לא צריך ללכת הביתה... כי יש לך הכל כאן.
מעבר לכל אלה, תוסיפו גם מסיבות ברמה גבוהה (לא פחות משלמה ארצי וכאלה מופיעים אצלנו...).
אז בתור מישהו שהגיע מספסל הלימודים, להיכנס למקום כזה, זה פשוט מפתה, הגעת לטופ שבטופ...
אה איך אפשר לשכוח... תוסיפו לזה, כמה נחמד לספר את כל הסיפורים האלה לחברה...
אז כשאני מסתכל על תהליך שעברתי, בשנים הראשונות שלי כאן, באופן טבעי, הפכתי את המקום הזה לבית שלי.
לא רציתי להפסיד אותו. המשכורת יפה, התנאים מעבר למשכורת... מה אפשר להגיד... כמו בבית... ולכן אתה משקיע המון, כדי להיות טוב ולהתקדם.
אתה עובד שעות מטורפות, הלויאליות שלך גבוהה מאד, כי אתה רוצה להרגיש חלק, אתה רוצה להרגיש שייך, אתה בעצם רוצה שמקום, כל כך מוצלח, עם תנאים כל כך טובים (כמו בבית...), שמביא השקעות של גורמים מחו"ל בבניית מפעלים בארץ... יהיה שלך, שתהיה חלק ממנו. יש כאן הכל!!! אידיאלים, נוחות ואתה אפילו מתוגמל טוב... אז באופן מאד טבעי, המקום הזה הופך להיות הבית.
הוא לא הופך להיות ביתך השני אלא הראשון.
השעות שאתה משקיע בו, הן הרבה יותר ממה שאתה בבית האמיתי שלך.... ואז, לא פלא שלא בראש שלך לתלות איזה תמונה פעם בשנה...
למה לי לתלות תמונה בביתי ברחוב כך וכך.... אני אתלה תמונה במשרד...
זהו מצב שאתה נשאב אליו, נגרר אליו ולא מודע אליו... ובדיוק כך... מתישהו מגיע גם המצב ההפוך...
אתה מגיע לרוויה לשחיקה.
מאד טבעי שכשאתה עוסק באותו דבר מספר שנים, זה מתחיל לשעמם אותך, זה הופך בעיניך למשהו סיזיפי ומשעמם (אפילו שכלפי חוץ זה ממש לא, ואפילו לכאורה, אנשים חולמים על מה שאתה עושה...).
אבל שוב, הטבע חזק מהכל, ובד"כ, לאחר מספר שנים שבהם אתה עושה את אותן פעולות, אתה מגיע לרוויה ולשחיקה.
תוסיפו לרוויה ולשחיקה הזו מצב טבעי נוסף, שגם הוא, אני מניח נכון לחברות היי טק נוספות...
שכל הסביבה שלך שחוקה...
שחיקת המנהלים והעובדים האחרים.... בעיקר אלה שמחזיקים בתפקידם הרם לאורך זמן רב (ובד"כ אלו המנהלים הבכירים...) המנהלים שחוקים, אין להם ראש להיכנס לפרטים (כי הם כבר טחנו את הפרטים האלה מספיק...), לא בא להם לקבל החלטות חשובות. והמצב שנוצר הוא שאף אחד לא מוביל... לאף אחד אין כוח להוביל....
ואז הסיטואציה שנוצרת היא שכולם שחוקים, אף אחד, כמובן, לא מודה בזה.
את האנרגיות שצריכות להיות מושקעות בעבודה, ביצירתיות, בחשיבה.... משקיעים בעיקר במלחמות אגו, בכבוד, בתחרות על תפקיד גדול יותר (ולא כי רוצים ממש לעשות אותו... אלא כי הוא יותר נחשב...)
משקיעים את האנרגיות בלשמור על עצמך, לשרוד, להחביא תקלות ולבנות מצגות ענקיות ולרוב מטעות...
ובעצם היכולת שלך לשנות משהו, לשפר משהו היא אפסית... כי לשפר ולשנות אומר... שעד עכשיו היה משהו לא בסדר... ואף אחד לא יודה שהיה משהו לא בסדר.... ואם נבחן את זה מבחינה רגשית, בשלב הזה, אתה בעצם לא מקבל החלטות ענייניות, אלא רגשיות.
מה שמוביל אותך בהחלטות שלך הוא הרגש... ולא העניין או הרווחיות או המטרות וכו`...
לסיכום,
אפשר לראות תהליך מאד ברור, אשר בו, כשאתה מגיע לחברת היי טק, אתה הופך אותה לביתך.
היא הופכת להיות הבית המועדף שלך, הבית הראשון שלך...
לאחר תהליך שחיקה מסוים, הרגשות והרגשנות מובילים אותך ולא העיניין... היעילות שלך יורדת, הסיפוק שלך ממה שאתה עושה יורדת.... קוראים לזה נותן גז בניוטרל... ואני, אני עובד מהלב מבפנים. לא יכול לעבוד ככה בלי סיפוק, בלי להרגיש שאני באמת תורם משהו, יעיל....
ואולי הבעיה היא אצלי,
כי אצל אחרים כל עוד המשכורת דופקת כל ראשון לחודש... לא משנה כלום... מסובך נכון?
תנסו אתם להוביל חברה כזו לרווחיות... ותבינו מזה מסובך...
זוהי העבודה בהייטק בעיני...
כל הנסיונות שלי לשנות משהו... עלו בתוהו...
מתנצל על ההכללות, מדבר מהמקום שלי, ממה שאני מכיר.
ועכשיו... אין מה לעשות... צריך להמשיך לעבוד...
מקווה שלא העמסתי יותר מדיי על הבוקר...
יום טוב.
אני
|