כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ארץ חדשה

    חויות רילוקיישן בסינגפור, כפי שהן נשקפות ממוחו המעוות של המחבר.

    פוסטים אחרונים

    0

    לטיול יצאנו, קנגורו מצאנו.

    1 תגובות   יום שבת, 16/3/13, 12:32

    עוד מקדמת דנא, היה חג הפסח, מהחגים הפחות אהודים בביתנו הדל והצנוע.
    העיסוק המקובל בדם, כינים ושחין הולם יותר, מסאז' תאילנדי מפוקפק, מאשר ליצג בכבוד את אחד מהחשובים שבחגי ישראל.
    תוסיפו את ההתעסקות האובססיבית ב"איפה אתם בסדר?" הניקיונות, הקניות וההכנות האין סופיות לארוחה שנמשכת בדיוק עשרים דקות, שמאז ומעולם נראתה לי תמוהה שלא לומר, מוגזמת.
     

    כך יצא, שבחלקם הגדול של ערבי הפסח הצלחתי ל"היתקע" באחד מיעדי המוביל הלאומי, במה שכונה בסלנג של הצבת צוותים, 'טיסת חג'.
    את לילות הסדר העברתי באמסטרדם, בנגקוק, פוקט, ניו-יורק, מונטריאול או טורונטו. לטעון לסבל יהיה שקר גס.
    ברור, שהרבה יותר מהנה להיתקע בבנגקוק מאשר אצל הדודה מחדרה, מאחורי שולחן עמוס ביצים קשות והקביעה שכנגד ארבעה בנים דיברה תורה ... כששורת ה'רשע' מההגדה לנצח, תהיה שמורה עבורי....
     

    לכשנפרדו דרכי מהמוביל הלאומי קרי, איזור הדמדומים של E-Left ודרך חדשה נסללה בחיי עם זוגתי לחיים וילדי העתידים לבוא נשאבתי בעל כורחי למציאות הכואבת של "אז.... איפה אתם בחג?
    ...ואיפה כבר יכולתי להיות? שר מה נשתנה וקורא "רשע מה הוא אומר?" כשעוללי המחונכים מפוררים את הצהוב של הביצה הקשה על המפה הצחורה של סבתא ריבקי ופושטים על ארנקו של סבא שמוליק באמתלה להשבת האפיקומן שהוא בריא ושלם במשא ומתן, שהחל בלי תנאים מוקדים אבל בתנאי שהמילה איפון, איפד, אייפוד או IMac יכתבו בהסכם השילומים בין הסב המרושש לעוללים החמדנים.
     

    בקו המשווה עשינו מנהג שלא לנהוג, בטח שלא במובן האבסטרקטי של טקסי החג.
    לפני שנתיים היינו עם עמי וטלי בקראבי וחגגנו עם שייק טרופי ביד, מול שקיעה קסומה (אין כמו סנטרה).
    לפני שנה בצ'אנג ראי עם הגבוהים ... מה שהופך את המחויבות המשפחתית למרור, כרפס והביצה הקשה למחויבות אישית לנטישה. בדיוק כמו רוב רובם של הישראלים שמתגוררים דרך קבע 'באי האופוריה הנצחית'.

    האפשרויות בסביבה אטרקטיביות והבחירה תמיד לא פשוטה.
    זה ישמע פלצני, אבל בתאילנד קצנו! אז תאילנד למרות החולשה המאוד מוסברת שלי לשמן קוקוס ותאילנדיות מחוץ למגרש המשחקים השנה.
    נותרנו עם בורמה, קמבודיה, יפן, קוריאה, טייוואן, סין, ניו-זילנד, הונג-קונג, ויאטנם, מקאו, פיליפינים, אוסטרליה, סרי לנקה, המלדיביים, ואוקינואה.
    כך שכל מה שמפריד בייננו לבינם הוא כמה שעות טיסה, שש עשרה ספרות אקראיות של כרטיס האשראי, עוד ארבע של תוקף ושלוש אחרונות בגב הכרטיס. ממש 'מרבה ספרות מרבה דאגה'.

    ''

    ההחלטה האסטרטגית לנטישת 'אי האופוריה הנצחית' ערב החג, התקבלה פה אחד.
    אני מתכוון פיזית... פה אחד... כלומר, של זוגתי. אותי, אף אחד לא שאל.
    לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש שמבחינתי, לצוף בבריכה, שבוע שלם עם פחית בירה קרה (אני יודע שזה לא כשר לפסח) היה מספק את רוב צורכי הצנועים ומעניק מנוחה לרשעים שכמותי.
    אבל (גדול כהרגלו) בגלל שנאסר עלי לקבל החלטות מתוקף היותי חדל אישים (יש שיכנו זאת, נשוי באושר) אז הוחלט פה אחת, שאנחנו נוסעים וכל שנותר לי הוא לתכנן טיול, לחפש מלונות, מדריכים, מסלולים, אטרקציות, טיסות, למלא טפסים לויזות, לעמוד בתור בשגרירות וכמובן לשלם על התענוג המפוקפק הזה.
    התפקיד הקבוע של זוגתי בתכנון טיולים הוא בעיקרו להתבונן מהצד ולקטר...

    רק מהמחשבה על המצופה לי, הוצפתי במחשבות אובדניות.
    היות והבטחתי לה, פעם, "עד שהמוות יפריד בייננו" ומעולם לא שוכנעתי שאפילו המוות יצליח!
    כי, "שתחייה" לא מתכוונת לתת לדבר פעוט ערך כמו 'המוות' להפריד ביננו, אז נשארתי בחיים.
    לעת עתה... לפחות עד שאני אסיים לתכנן ולשלם על הטיול.
    הפעם, לשם שינוי, היא הבטיחה לקחת חלק. להיות פעילה בשלבי התכנון, איסוף המידע ואפילו נשבעה לעזור לי למלא את הבליל האין-סופי של טפסי הוויזה.
    יכולתי לשמור על אופטימיות קוסמית, אבל בגלל ש'יודע צדיק רשע נפש בהמתו' בחרתי באופציה הפסימית ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתכתב עם מלונות, סוכני נסיעות, חברות להשכרת רכב והנורא מכל... ממלא טפסי ויזה אין סופים עבור השגרירות האוסטרלית.

    אחרי פרשת האסיר איקס, 'הם' ואנחנו די צ'ילבות, מה שמכניס את אוחזי הדרכון הכחולים להגדרת Persona non grata ביחד עם תושבי גינאה החדשה, אנגולה, מוזמביק וגבון.
    אפילו הרופא התעסוקתי החרמן של מכון מור, מעולם לא בחן אותי בכזו אובססיביות כמו נציגי הנציב העליון של ממשלת אוסטרליה בשבתם כמכון לגזירת קופונים על חשבון אזרחי ישראל התמימים שבסך הכול בקשו יפה מבן זיגייר-אלון לנצור את לשונו.
    בחייאת... בשביל זה לריב? ועוד לקחת 750 דולר על ויזה? על מה ולמה? בעבור הזכות ללטף קואלה? לא נאה!

    לא נותר לי אלה להגביה מצה או מרור כתלות בנסיבות, לברך על המוגמר ולהודות לבורא עולם "ברוך שלא עשני אישה".
    במקרה, וקראתם את הפוסט בזמן שאתם תקועים בפקק האינסופי בדרך לסדר אצל החותנת בחדרה, ליבי איתכם. אבל כדאי שתסירו את העיניים מהצג ותתרכזו בנהיגה.
    אם החותנת באה אליכם לכל החג... יותר מתמיד... ליבי איתכם ומתשיכו לנהוג ולהסתכל על הצג, כי המוות כבר לא נשמע כל-כך נורא.
    ...ואם הילדים שלכם יבקשו מיני איפד לאפיקומן תשלחו אותם לסבא שמוליק.

    חג כשר ושמח.

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/3/13 06:23:
      ״המוות כבר לא נשמע כל כך נורא״. אהבתי, וטיסה נעימה!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      סולל הדרך
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין