כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    'העור והצל' - וזו לא שגיאת כתיב

    22 תגובות   יום שבת, 16/3/13, 21:36

    'העור והצל' - וזו לא שגיאת כתיב

     

    מומלץ לצפות בסרטון לפני קריאת הרשומה

     

    ''

    הסרטון: 'העור והצל שעל כף ידי' - נורית צדרבוים 2013

     

     

    הפעם אתחיל מהסוף. והסוף הוא התערוכה שאותה אצרתי ואשר בה אני גם משתתפת כיוצרת.


    מי זו התערוכה הזאת? איפה היא מוצגת? איך היא מתנהלת? ומה בכלל.


    אענה על השאלות ששאלתי ומשם הדברים ימשיכו ויתגלגלו – והאמינו לי יש להם לאן להתגלגל.


    במסגרת פעילותי היוצרת כאמנית פלאסטית וכמשוררת, ומטבע הדברים, כפי שטבעם מתגלם אצלי, יצא שחברתי לחבורה הספרותית 'בגלל' – חבורה שחרתה על דגלה דרך ונתיב בשירה העברית. שמחתי להיות חלק מקבוצת היוצרים שמשתתפים בכתב העת הזה, ואכן מדי פעם שירי מתפרסמים שם כמו גם מאמריי.


    בין שאר התחומים שבהם אני עוסקת (או כמו שאמר ואף הכריז אחד מחבריי בסטטוס שלו בפייסבוק "שבגללי יש אינפלציה בשוק הכובעים" – ואני צחקתי, הו כמה צחקתי), אני גם אוצרת (בהשכלתי 'מוזיאלוגית' – גם). מכאן החלטנו שליד כל גיליון שיוצא מבית 'בגלל' ואשר יש לו נושא, תתקיים גם תערוכה וירטואלית באתר של בגלל, תעורכה שעוסקת באותו נושא.


    התערוכה הראשונה שהתקיימה בהקשר זה ובצירוף זה הייתה בנושא 'מקום ומיקום'. תפקידי בכוח - אוצרת התערוכות. כלומר, להוציא 'קול קורא', לבחור ולמיין את העבודות, לערוך אותם באתר, ולכתוב מאמר מקיף שמדבר על התערוכה, מסביר אותה, ומרחיב את משמעויותיה.


    התערוכה השנייה שצמודה להוצאת כתב העת 'בגלל' מוצגת עתה והיא עוסקת 'אור וצל' – שזה כמובן גם נושא כתב העת הנוכחי. למתעניינים, ניתן להיכנס לכאן – התערוכה 'אור וצל' – תערוכה מעניינת  ומגוונת, וכמובן גם לקרוא את המאמר שכתבתי ואשר מלווה את התערוכה - 'מעט אור דוחה הרבה מן החושך' .


    וכל ההקדמה הזאת לשם מה?


    בשביל לספר כאן על העבודות שלי – אלה שאותן הצגתי בתערוכה זו. שהרי שם בתערוכה אני רק אחת מכלל המציגים, ויכלתי לדבר באופן כללי על עבודתי כמו שאני מדברת שם( במאמר) על כל עבודה. כאן, זו הרשומה שלי, ובה יש לי אפשרות להרחיב ולהעמיק ביצירות שלי.


    כידוע, רשומותיי כאן בבלוג, אמורות לספר על יצירות האמנות שלי, על תהליכי העבודה שלי, על השיקולים שמנחים אותי, על הדרך, ועל הלבטים שלי עד לרגע שבו היצירה יוצאת ממני, הולכת לדרכה ונחתמת (וגם בזה אני לא מבטיחה סוף דבר, שהרי כידוע לעוקבים אחרי, שלא פעם עבודותיי חוזרות אלי, אני חוזרת אליהם ודברים קורים בדרך).


    ובכן, אני כאן כדי לספר על האמנות שלי, אבל לא רק. אני מניחה שדרך מה שאני מספרת על האמנות שלי מגוף ראשון על גוף ראשון, אני גם מביאה עוד קצת ידע ומידע על אמנות, על אמנים ועל העולם הזה שקוראים לו 'אמנות', בכלל. אני מניחה שבעוד אני נתרמת בכך שאני נותנת פומבי ליצירתי שלי, אני גם תורמת לאחר ומעשירה אותו בעוד מידע. שהרי מתוך הסיפור האישי שלי, על אמנותי שלי, אפשר לגזור הרבה תובנות על עולם האמנות ועל דרך החשיבה על אמן יוצר.


    לפיכך, כל אירוע שאני משתתפת בו, או אשר השתתפתי בו, או אשר לקחתי בו חלק כיוצרת, כמרצה, כאוצרת, ככותבת – הוא בעבורי סיבה למסיבה, יותר נכון לכתיבה (שזו מבחינתי מסיבה בפני עצמה).

    ואמרתי שאתחיל מהסוף, וכך אעשה.


    אצרתי את תערוכת 'אור וצל' – וכפי שנהוג במערכת 'בגלל' – חברי המערכת (סופרים, משוררים, אוצרת, מעצבת האתר) הם גם יוצרים, בראש ובראשונה יוצרים ולכן עבודותיהם מופיעות שם גם.


    (אגב, באחת הרשומות הבאות שלי אכתוב על כל הנושא הזה של האוצרות, נושא שיש הרבה מה לשאול בעטיו ומה לומר עליו).


    ההכרות שלי עם 'בגלל' החלה קודם כל ובגלל היותי משוררת. עוד קודם לפני שהתחלתי לעסוק באיסוף החומרים לתערוכה זו, כבר שלחתי כמה משיריי לגיליון זה. השירים התקבלו לגיליון שירים שעוסקים בנושא 'אור וצל'.


    אחד השירים שנשלח מטעמי נקרא 'בציור שציירתי על עור בצל' , והוא נבחר להתפרסם בגליון המיועד. אך בינתיים הוא גם היה נקודת המוצא להמשך עבודתי בתחום היצירה הפלאסטית. וכך ולכן, קבוצת העבודות שלי שאותם הנחתי בתערוכה 'אור וצל' – נקראות 'העור והצל'.


    ומה עשיתי? ואיך עשיתי? מה הנחה אותי? ומה היה הרעיון שלי?


    בשלב ראשון, יצאתי למסע צילום שבו נקודת המוצא הברורה והמוגדרת שלי הייתה לכאורה העיסוק ב'עור' עור הגוף. אך מבחינתי השימוש במילה הוא לא רק איך נקראת אלא גם איך היא נשמעת. המילה 'עור' מבחינתי , בהקשר זה, היא לא רק עור הגוף אלא בנשמעות שלה היא גם מהדהדת למילה 'אור'.


    ישנו מושג שנקרא 'עיבוי' (קונדנסציה), מושג זה מגיע מתחום הפסיכולוגיה של היצירתיות והוא מסביר שפעולת העיבוי היא צורה שבה שימוש במילה אחת, או מטפאורה אחת, או צורה אחת, כבר כוללים בתוכה עוד מילים, עוד רעיונות ועוד משמעויות. כך כאן. המילה 'עור' הכתובה היא עור הגוף אך ההקשר שלה האסוציאטיבי למילה 'צל' מיד מכילה בתובנה גם את המילה 'אור'.


    בעבודה שאליה יצאתי, ביקשתי לבחון ולבדוק בדרך אחת מרוכזת את משמעויות העור – האור – והצל.


    בחרתי את מדיום הצילום משום שגם העיסוק בצילום מתייחס בדרכו לאור. הרי פעולת הצילום ותוצאותיהם מונעות על ידי כמות האור, והחשיפה לאור. ואילו המילה 'צל' עצמה גם היא מהדהדת למילה 'צילום'.


    עמדתי מול מראה, במקום שבו הקפדתי על תאורה שנזרקת מלמעלה, זהו סוג של תאורה שמוגדר בדרך כלל כסוג של 'אור היורד על הדברים' (מונח מתחום אמנות), בהבדל מסוג אחר של אור ש'מפציע מבין הדברים''. העמידה מול מראה אפשרה לי ליצור מצבי עומק, להציג מול דמותי הרחוקה את כף ידי ולקרבה, ועל ידי כך לקבל את מרקם ה'עור'. כך הפכה להיות דמותי הרחוקה המשתקפת והמצלמת (שמכוח הדברים הצטרפה לתמונה) סוג של דמות צל. דמות צל, היא הדמות שנמצאת מאחורי הדברים. כך אני מרמזת על דמות הצל. והרי במילה 'צל' מתחבאת גם המילה 'צֶלֶם' (כלומר דמות). גם זה על דרך העיבוי.

     


    ''
    צילום הכנה לעבודות ה'עור והצל' - נורית צדרבוים 2013

     

     

    ''
    צילום הכנה לעבודות ה'עור והצל' - נורית צדרבוים 2013


    מולי הנחתי את כף ידי ובחנתי באמצעות המצלמה והתאורה החזקה את 'מרקם העור', עורי שלי, העור של כף ידי. וכך אני מציגה לפרקים את העור של גב כף היד ולסירוגין מציגה את פנים כף ידי ששם העור חלק ובהיר. אפשר לומר שכף היד עצמה והשוני בין העור של גב כף היד ובין פנים כף היד מצביע על שני הצדדים של אותה מטבע, ובאופן מטאפורי ניתן לומר את 'האור והצל' ברוח הגלוי והסמוי.  

    בעזרת ה'אור' אני בוחנת, חוקרת, מציגה ומציגה את 'העור' – העור של כף ידי.

     

     

    ''

    צילום הכנה לעבודות ה'עור והצל' - נורית צדרבוים 2013

     

     

    ''
    צילום הכנה לעבודות ה'עור והצל' - נורית צדרבוים 2013


    אבל, מה שאני אמורה להציג בסופו של דבר זו יצירה. עבודה. עבודת אמנות על פי דעתי ועל פי דרך העבודה שלי, אמורה בסופו של דבר להבחן על פי הנראות שלה, והיא מבחינתי אמורה להראות דרך הסימנים הוויזואליים שנמצאים בה, את הרעיון שלי. כלומר, ביצירת אמנות, כאשר מדובר באמנות פלאסטית הסיפור הוא בסופו של דבר 'מה שרואים'. מרקם הרעיונות שמציפים אותי ואשר אותם אני מבקשת להביע אמורים להיות מתורגמים לשפת האמנות ולא במובן של תרגום אחד לאחד. אלה מעבר משפה אחת, שפת המילים לשפת הצורות. לפיכך הצילום שעליו סיפרתי כאן למעלה, מבחינתי היה רק השלב הראשון. רק ההתחלה.


    כאמור, אני קוראת לגוף עבודות אלה 'העור והצל שעל כף ידי' ( וגם השם עצמו טעון ורב משמעויות). בשלב זה אני הצלמת, ולא רק הצלמת אלא גם הבמאית. אני מביימת בהתאם לשאלות שאני מציגה לעצמי. למשל.


    מתי אני רחוקה והיד קרובה?


    מתי ואיך מונחת הזווית של היד?


    איפה כל דבר ממוקם?


    ואיזה כמות אור תיפול ועל מה?


    ובכלל איך אני רוצה להביא בצורה הכי מורכבת והכי מכסימלית את שאלת האור והצל על פי תפיסתי?


    לפיכך, גם כאשר סיימתי את מלאכת הצילום, עדיין לא סיימתי את עבודתי. עתה הצילום היה מוכן. הייתה לי כבר דמות צל משתקפת אחורית, זו דמותי (הצלם שלי) זו שגם נראית כְמְצָלֶמֶת. הדמות קצת מוארת, קצת חשוכה – כן, גם עליה חלו משחקי האור והצל. בקדמת הצילום רואים את דימוי כף היד שלי שגם היא מוארת ומוצלת בחלקים מסוימים. ובנוסף יש לי את משחקי האור והצל, שהבליטו את מרקם העור שעל כף ידי.


    כל זה היה ועדיין זה לא הכול.


    ואני ממשיכה לעבוד על היצירה. הצילום בעבורי, וכל מה שנמצא בתמונה הם רק "התחלת ההצגה". אלה הם החומרים שאותם עלי (על פי תפיסתי בהקשר לעבודה זו) להמשיך ולעבד. במילים אחרות, עדיין לא אמרתי הכול, או כל מה שאני רוצה לומר בהתייחס לנושא שבו אני עוסקת 'אור וצל'. מבחינתי זה השלד ועכשיו עליו לקרום את העור והגידים של היצירה.


    ובכן, הצילום כבר היה מוכן, והוא בבחינתי עדיין לא התוצר המוגמר. הוא הבסיס להמשך היצירה. תרצו, אפשר לומר, סוג של סקיצה.

     


    המשכתי לעבוד על הצילום חילקתי אותו למספר חלקים יצרתי מספר שדות שבהם יש חלקים בהירים יותר וחלקים כהים יותר שהרי גם זה סוג של 'אור וצל'. שהרי אור וצל הם גם מטאפורות לבהיר וכהה. כך הוספתי עוד ממד לעבודה כמו גם מרכיבים של חדות וטשטוש (עוד וריאציה של 'אור וצל') ולבסוף גם משחקי צבע כאשר הצבעוניות הכהה יותר היא סוג של צל, ואילו הבהירה היא כמובן האור.

     


    באותו זמן התבוננתי בכף ידי ועסקתי ברישום, גם בפעולת הרישום יש מרכיבים של אור וצל, שהרי באמצעות קווים צפופים של רישום ניתן ליצר צל, הצל שנותן לציור את אשליית התלת מימד. הכנתי מספר רישומים של כף היד, ואחר כך גם אותם צירפתי ליצירה כעוד מימד בתוכה.

     

     

    ''
    רישום - נורית צדרבוים


    כך בעצם הנחתי על כף ידי שלי את המושג 'אור וצל' והפכתי בו והפכתי בו.

     

    ואלה הן בסופו של דבר העבודות שאותן הצגתי בתערוכה (שעדיין מוצגת). עד כאן הראיתי את התהליך. עבודות אלה (שגם נמצאות בסרטון למעלה) הן העבודות שמוצגות בתערוכה.


     

     

    ''
    'העור והצל' - נורית צדרבוים 2013

     

     

     

    ''

    העור והצל' - נורית צדרבוים 2013

     

     

     

    ''
      העור והצל' - נורית צדרבוים

    2013

     

     

    ''
      העור והצל' - נורית צדרבוים 2013

     

     

    ''

    העור והצל' - נורית צדרבוים 2013

     

     

     

    ''
    העור והצל' - נורית צדרבוים 2013


    יהיו שישאלו, איך אם כן אפשר להגדיר יצירה זו?

    מהי?

    צילום?

    ציור?

    עבודה דיגיטלית?

    מה?

    ולאיזה זרם אמנותי זה שייך?


    זה הזמן, לדעתי לנצל את הרגע הזה ולומר עוד משהו על אמנות, ולהסביר לאן ולאיזה קטגוריה שייכת יצירה זו. והשאלה איך אני רוצה להגדירה.


    מבחינת אמצעי העבודה, הטכניקה  - הרי שישי כאן שימוש בצילום, ברישום, ולאחר מכן שימוש באמצעים דגיטלים – עיבוד מחשב.


    מבחינת התוצר הסופי – לאחר שמדפיסים את העבודה למשל על בד קנבס היא בדיוק מה שהיא – תמונה ב'טכניקה מעורבת' ( מושג מוכר ומקובל באמנות).


    מבחינת הזרם האמנותי -  וזו הנקודה החשובה, זו יצירה ששייכת לתחום ה 'אמנות הקונספטואלית'.

     

    מה זה אם כן אמנות קונספטואלית?

     

    זוהי אמנות שבה מטרתו של האמן היא להציג ולבטא ולהביע רעיון כשלהו באמצעים ויזואליים. אין כוונתו של האמן להעתיק את המציאות, אין כוונתו לחקות את המציאות, אין הוא מתבונן במודל על מנת להעלות אותו על בד הציור. לאמן יש רעיון כלשהו והוא מנסה לבטא אותו דרך השפה החזותית באמצעים אמנותיים. הוא משתמש בדימויים, בצורות, בסימנים, בצבע, בחומר, ובכל אמצעי פיזי אמנותי שיכול לתרום לביטוי הרעיון.

    במקרה הזה כפי שתיארתי למטה השתמשתי באמצעים שונים כדי לומר משהו על 'אור וצל'.


    וכמו שהבטחתי בראשית דבריי. אמרתי שאתחיל מהסוף. הסוף הוא כאמור העבודות שהצגתי כאן, והתערוכה שמוצגת בימים אלה, 'אור וצל' במרחב הגליה של אתר 'בגלל'.


    אבל כשאני מדברת על ה'עור והצל' – אז הסיפור התחיל הרבה הרבה יותר מוקדם והרבה יותר מזמן.


    היה זה בשנת 1987 כאשר יצרתי סדרה של עבודות בהשראת מודל דוגמנית עירום. במסגרת סדרת עבודות זו ,שאפשר לצפות בה באלבום הזה 'שפת הגוף'. בין העבודות שיצרתי באותה תקופה הייתה עבודה אחת שלה קראתי 'העור והצל'.

     

    ''
    'העור והצל' - נורית צדרבוים , מסדרת 'שפת הגוף' - 1987


    עבודה זו הוצגה במספר רב של תערוכות ולאחר מכן המשיכה לנוח את מנוחתה בארכיון המסודר באחד מחדרי הסטודיו שלי.


    לפני מספר חודשים, הייתה לה 'פריחה מחודשת' וגם עליה אפשר לומר, כמו שכבר נאמר על אחת מאמהותינו האלמותיות ש'לעת בלותה הייתה לה עדנה'. מה שאומר שיצירת אמנות, בהבדל מגופינו המתכלה, לעולם לא מתבלה. וכך היה.


    במסגרת היותי חברה פעילה בקבוצת המשוררים מטעם אגודת הסופרים והמשוררים 'מפגשיר, התארגן ערב מחווה לשירתו של אשר רייך. המשוררת הפעילה והמוכרת וילהלמינה מובילה את אירועי 'מפגשיר' ויוזמת מדי פעם פעילויות מעניינות. כך קיבלתי ממנה הודעה/ הצעה ובה היא אומרת לי כך: "אני שולחת אלייך קטע שיר קצר משל אשר רייך, ואני מזמינה אותך הפעם להתכתב עם שירתו לא באמצעות שיר משלך (שזה מה שאנחנו בעצם עושים כמשוררים), אלא באמצעות ציור משלך. האם יש לך דבר כזה"?


    כמובן שלא פסלתי על הסף. אמרתי, אחשוב. אראה.


    לקחתי את קטע שירו של אשר רייך, זה שנשלח אלי. וחיפשתי בארכיון ציוריי ציור שאולי מדבר ומתכתב עם שירו. והציור, פשוט חיכה שם. היה מוכן ומזומן נכון לקריאתי בזמן אמת. כך נחשף לפני שוב ציורי 'העור והצל' ובעודי מתבוננת בו ראיתי כיצד זה מפרש את זה, זה מדבר עם זה.


    הצגתי את הציור שלי באותו מפגש, יחד עם שירו של אשר רייך


    "נָגוּע בְּמַגַּעֵך הַקּוֹרֵן

    אנִי חוֹמֵד אֵת צִלֵּך וְזוֹלֵל

    וּמָתוֹק הָאוֹר בְּעֵינַי"


    והסברתי כיצד הציור מאיר פנים נוספות ואולי גם חידתיות בשיר. לרגעים היה נדמה לי שהם נועדו ביניהם כבר מזה זמן רב.


    באתר 'פרשן' ניתן לקרוא את רשימתי 'העור והצל'- מחווה ושיח עם שירו של אשר רייך - טקסטים משוחחים.

     

    ברשימה זו  אני מסבירה כיצד תוכן מהדהד לצורה, כיצד הציור מרחיב ומאיר פנים נוספות של השיר.


    ברוח  'טקסטים משוחחים', וכמו שאני אוהבת לומר גם 'מסוככים' הם גם מפרים זה את זה, מרחיבים זה את זה, מאירים זה את זה ונותנים ליצירות מרחב משלהם לשיח, ואפילו סוג של חיי נצח. חוקרי תרבות טוענים שטקסטים תמיד משוחחים ביניהם והשיח הזה קיים ומתקיים גם אם לא יבוא פרשן כל שהוא ויחשוף זאת. השיח קיים. לפיכך אומר ג'נטי, פילוסוף וחוקר תרבות, 'כל העולם הוא יצירה אחת גדולה'.

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/3/13 15:34:

      גימל, הקוראת המסורה והמגיבה המעניינת, קראה את הרשימה והביעה הצטערות שלא צירפתי לרשומה את השיר שהתפרסם ב'בגלל' ואשר עוסק באותו נושא. אמנם יש ברשומה קישור לשיר, אבל אם מישהו מבקש לראות כאן שיר, מי אני שלא אסכים. אז הנה. וכדרכם של ציוריי, יש להם תמיד דבור עם ציור מציוריי. אז הנה גם זה. אם כבר אז כבר, שיהיה מעניין בחצר הזאת.

       

      בציור שציירתי על עור בצל / נורית צדרבוים

       

      בַּצִיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי בְּגִיר דָּם יֶזַע וּמִכְחֹל

      כָּחֹל לֹא הָיָה כָּחֹל אָדֹם יָדַע יָמִים שֶׁל קֹדֶשׁ

      וְחוֹל צָּהֹב לֹא זָהַר עַל מִרְקָם הַבַּד הַמּוּתָשׁ.

      רַק קַו מִתְאָר נִתָּר בֵּין כֶּתֶם לְצוּרָה

      מֵאִיר כְּסִימַן לִקְרִיעָה, דּוֹמֵם כִּצְלָלִית שְׁחוֹרָה

      בְּקִדֹּמֶת בִּימַת הַתְּמוּנָה. צֵל בָּקַע מִבַּעַד פַּרְגּוֹד

      מְדֻמֶּה, הֵסִּיר מְבוּכַת עֵירֹם מְשֻׂכַת גּוּף

      שָּׁדוּף, מּוּאָר, שְׁטוּף צֶבַע חָם קוֹרֵן

      לְאוֹר פָנָס, קֶסֶם שָׁקוּף נָם עַל מִרְקָם עוֹר חָשׂוּף.

      עוֹרגּוּף חִוֵּר וַדַּק שֶׁלֹּא חָמַק מִקֶרֶן אוֹר

      וְלֹא דָּחַק בְּיָד יוֹצֵר לִרְשֹׁם צְדוּדִית כְּצֵל עוֹבֵר.

       

      תַרְתֵּי מַשְׁמָע שֶׁל עוֹר וַצֵּל דָּרִים זֶה אֵ-צֶל זֶה

      עַל שְׂפַת נְהַר הַצַּיָּרִים.

       

       

       

      ''



       

       

      השיר פורסם בגליון 'בגלל' מס' 4 יחד עם הציור ( ועם שירים נוספים)

       

      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים





      נורית יקרה,

       

      אני מודה ומתוודה שאת התמונה הזאת, כצופה,  לא יכולתי להבין ללא השיר שלך. הדבר הראשו שראיתי הוא המון בלאגן  והמון עומס, ואזור מואר מול אזורים פחות מוארים עד חשוכים וצללי גוף שלא תמיד נראים שלמים. מה ששוב מחזק את מה שכתבתי לך בתגובתי הקודמת על תגובתך בשיר הקודם, שלמעשה , עכשיו, הציור הזה בעצם מסביר לי את הנוף שנשקף לך באותו זמן שיצרת את הציור הזה. ראית בעינייך דמות אחת הנמצאת באור ומולה דמויות מטושטשות יותר. עכשיו עולות השאלות: מה זה אומר? את מי רצית לייצג בכל אחת מהדמויות? וואולי כל אחת מהדמויות האלה היא בכלל את בשעות שונות או ימים שונים, וכך אפשר להמשיך בעוד המון שאלות. אז הנה ציור שקודם לא ידעתי בכלל איך להביט עליו, ועכשיו נראה לי שיש לי איזה קצה של כיוון, וכל זה בעקבות השיר שצירפת והמחשבות שהוא עורר בי.


        20/3/13 15:22:

      גימל יקירתי, קרה כאן דבר מדהים שאפילו כמעט ואין לי הסבר אליו. על גבול המיסטי. אכן, רציתי לשלוח לך שיר במתנה, בגלל כל מה שכתבתי שם. אבל התכוונתי לשלוח אלייך את השיר שעוסק ב'עור וצל' - זה שיש לו קישור בתוך הרשומה. כי בעצם זה מה שרצית לראות, וציינת שאת מקווה שאפרסם אותו אולי לחוד. וכך בלי לשים לב, הלכתי ישר לשיר השיר ( שאותו שלחתי לך כאן) הוצאתי אותו מהמאגר, והנחתי אותו כאן. כמובן שכבר מזמן הרשומה שלי לא חוותה את ההתערבות הכחולה שלך, ושמחתי שחזרה אל מחוזותינו. ואני קוראת את שירי, וקוראת בתוך דברייך ומבינה היטב את הפרשנות שלך ואת ההזדהות שלך, ונהנית והכל, ולפתע, רק אחרי איזה זמן אני קולטת שזה בכלל לא השיר שרציתי לשלוח לך. ואיך קלטתי? כי השיר הזה מתכתב בעצם עם ציור מאד מסויים שלי ( שאת מכירה, והרי את מכירה הרבה ממה שעשיתי), ואני אומרת לעצמי שאני צריכה לשלוח לך גם את הציור כדי שתראי את ההתכתבות ביניהם. ואז אני קולטת שהשיר נשתל לו פתאום כאן כמו נטע זר. אבל לא, הוא לא נטע זר. הוא הגיע לכאן ואלייך, כי כנראה הוא זה שהיית צריכה לקבל במתנה. אם מתנה, אז מתנה עד הסוף. ועכשיו ראי מה אעשה. נמשיך את החגיגה. קודם כל אצרף לכאן את הציור שאתו ואליו ועליו מדבר השיר. ואחר כך בנפרד אפרסם כאן בכל זאת את השיר שקשור לרשימה זו. כי איך אומרים. זורמים. החיים מייצרים לנו מסלול שלדעתי כדאי שנשים לב ונלך בו.
      
      
      ''



      מכיוון שהוספת, ובמיוחד לכבודי,  מי אני שלא אוסיף שוב...
      ובכן, עכשיו, כשאני מביטה שוב בציור הזה, שאני אכן מכירה,  אני מצליחה לראות בו פתאום התכתבות עם הנוף:
      "
       
       
       
      שְׁבִיל הַרִים גַּיְא וַעֵמֶק, נַחַל אַכְזָב
      רָקִיעַ וְעָב, עֵמֶק בָּכָא וְנָוֶה מִדְבָּר
      היו לי  קַוֵּי מִתְאָר ובַּדֵּי מַעֲבָר
      לִצְלוֹל בְּהוֹד קְדוּמֵי נַפְשִׁי הַצּוֹמַאת."
      
      אין ספק בכלל שנופינו הפנימי דומה לנוף החיצוני, וכמוהו, ובניגוד למה שכתבת בשירך, הוא לא "טבע דומם". גם הציור למעשה אינו ממש טבע דומם, כי כמו שאת אומרת, צריך לדעת לקרוא ציור ולפרשו, וכשמפרשים, הכל תלוי גם במצבינו הנפשי , גם ביכולת הריכוז שלנו, וגם בידע וביצירתיות שלנו. לכן, תמונה אחת יכולה להראות בפעמים שונות באופן שונה לגמרי על ידי אותו מתבונן (ובוודאי על ידי מתבוננים שונים), בדיוק כמו שבפירוש של שיר אני יכולה לפרש או להבין ביום מסוים בצורה מסוימת, וביום אחר לפרש עוד דברים ולעתים רחוקות אפילו ללכת לכיוון אחר לגמרי מזה שפירשתי בפעם הראשונה. אז אם אני תלמידה טובה והצלחתי ללמוד ממך שהציור הוא בעצם סוג של טקסט, מה שנכון לגביר שירה נכון גם לגבי ציור. למעשה, הם לא דוממים אף פעם, וכל פעם מראים לנו עוד ועוד ועוד רבדים בתוכם.
      
      ואת התמונה הזאת אני מאוד אוהבת, את הצבעוניות שלה, ואת כל הנופים הנשקפים ממנה - ויש בה מכל טוב...

        20/3/13 12:56:

      גימל, הקוראת המסורה והמגיבה המעניינת, קראה את הרשימה והביעה הצטערות שלא צירפתי לרשומה את השיר שהתפרסם ב'בגלל' ואשר עוסק באותו נושא. אמנם יש ברשומה קישור לשיר, אבל אם מישהו מבקש לראות כאן שיר, מי אני שלא אסכים. אז הנה. וכדרכם של ציוריי, יש להם תמיד דבור עם ציור מציוריי. אז הנה גם זה. אם כבר אז כבר, שיהיה מעניין בחצר הזאת.

       

      בציור שציירתי על עור בצל / נורית צדרבוים

       

      בַּצִיּוּר שֶׁצִּיַּרְתִּי בְּגִיר דָּם יֶזַע וּמִכְחֹל

       

      כָּחֹל לֹא הָיָה כָּחֹל אָדֹם יָדַע יָמִים שֶׁל קֹדֶשׁ

       

      וְחוֹל צָּהֹב לֹא זָהַר עַל מִרְקָם הַבַּד הַמּוּתָשׁ.

       

      רַק קַו מִתְאָר נִתָּר בֵּין כֶּתֶם לְצוּרָה

       

      מֵאִיר כְּסִימַן לִקְרִיעָה, דּוֹמֵם כִּצְלָלִית שְׁחוֹרָה

       

      בְּקִדֹּמֶת בִּימַת הַתְּמוּנָה. צֵל בָּקַע מִבַּעַד פַּרְגּוֹד

       

      מְדֻמֶּה, הֵסִּיר מְבוּכַת עֵירֹם מְשֻׂכַת גּוּף

       

      שָּׁדוּף, מּוּאָר, שְׁטוּף צֶבַע חָם קוֹרֵן

       

      לְאוֹר פָנָס, קֶסֶם שָׁקוּף נָם עַל מִרְקָם עוֹר חָשׂוּף.

       

      עוֹרגּוּף חִוֵּר וַדַּק שֶׁלֹּא חָמַק מִקֶרֶן אוֹר

       

      וְלֹא דָּחַק בְּיָד יוֹצֵר לִרְשֹׁם צְדוּדִית כְּצֵל עוֹבֵר.

       

       

      תַרְתֵּי מַשְׁמָע שֶׁל עוֹר וַצֵּל דָּרִים זֶה אֵ-צֶל זֶה

      עַל שְׂפַת נְהַר הַצַּיָּרִים.

       

       

      http://cafe.themarker.com/image/2341348/

       

       

      השיר פורסם בגליון 'בגלל' מס' 4 יחד עם הציור ( ועם שירים נוספים)

       

      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

        20/3/13 12:48:

      צטט: ג.ע. 2 2013-03-20 10:55:52

      נורית יקרה,
      תודה על המתנה ששלחת לי.
      מכיוון שכך, אני חוזרת בתגובה ראויה לשיר עצמו.


      "הנופים הם אדם ואדם הם נוף
      הפנים הם ציור שאין לו סוף"(נורית.צ)




      סוֹגֶרֶת בְּאַרְבַּע קִירוֹת זְמַן
      מְצַיֶּרֶת טֶבַע דּוֹמֵם אָדָם.
      בְּמַבָּט שֶׁלֹּא נִשְׁקָף מִבַּעַד חַלּוֹנִי
      גּוֹמַעַת עֵינִי לָדַעַת נוֹף פְּנִימִי.
      שְׁבִיל הַרִים גַּיְא וַעֵמֶק, נַחַל אַכְזָב
      רָקִיעַ וְעָב, עֵמֶק בָּכָא וְנָוֶה מִדְבָּר
      היו לי  קַוֵּי מִתְאָר ובַּדֵּי מַעֲבָר
      לִצְלוֹל בְּהוֹד קְדוּמֵי נַפְשִׁי הַצּוֹמַאת.
      רוֹאָה מִחוּץ צוֹפָה אֶל בַּר מַבָּעה
      דְּמוּת פָּנִים מוּל מַרְאָה אוֹ מַסֵּכָה,
      מַפַּת דְּרָכִים וְצֹפֶן אֶל נוֹפֵי הַפְּנִים
      בם גנוז אור מַטְמוֹן בְּגוּף בָּשָׂר וְעֶצֶם.
      מְסַּיֶּרֶת -  בְּמִכְחוֹל יֶזַע צֶבַע דָּם
      קַו מִרְקָם וְכֶתֶם - מְצַיֶּרֶת כְּטֶבַע אָדָם.
      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים



      נורית יקרה, 
      השיר שלך פשוט כאילו מדבר אותי. כל כך מבינה כל מילה בו, כל תיאור.
      את לא יודעת אפילו כמה השיר שלך מייצג אותי, למעט עניין המכול והציור, אבל אותו הדבר בדיוק בהסברים מילוליים. בחפירה האין סופית הזאת בנוף הפנימי שלי, שוב ושוב ושוב.
      ברשותך, אתייחס אליו במקטעים, כמו שאני עושה בדרך כלל, אבל לפני זה אציין שאני מאוד אוהבת את האמרה שכתבת בהתחלה:

       

       

       

       

      "הנופים הם אדם ואדם הם נוף
      הפנים הם ציור שאין לו סוף"
      "(נורית.צ)
      


      סוֹגֶרֶת בְּאַרְבַּע קִירוֹת זְמַן
      מְצַיֶּרֶת טֶבַע דּוֹמֵם אָדָם.
      בְּמַבָּט שֶׁלֹּא נִשְׁקָף מִבַּעַד חַלּוֹנִי
      גּוֹמַעַת עֵינִי לָדַעַת נוֹף פְּנִימִי.




      סוגרת בין הקירות זמן כשאת מציירת טבע דומם אדם. ארבע הקירות לא יכולים להסתיר מפנינו את הנוף הפנימי שלנו, וכמו הטבע, גם האדם משתנהכ עם הזמן, לפי עונותיו שלו.  בנוף הפנימי הזה שלא נשקף מבחוץ אלא נוף שצריך להתאמץ כדי להגיע אליו  ולדעת וללמוד אותו.

      זה כל כך מתחבר לי לפן האישי שלי. אני, שבשנים האחרונות מעדיפה ככל האפשר להישאר בביתי וממעטת לצאת החוצה, נשאלת הרבה על ידי אנשים שפוגשים אותי ביציאות המחוייבות האלה: "מה את עושה כל הזמן?", "איך אפשר להיות כל הזמן בין ארבע קירות?". ואיך אפשר להסביר לאנשים שיש לי הרבה יותר מה לעשות בתוך הארבע קירות שלי מאשר לצאת לחוצות? בתוך הבית שלי יש לי עולם שלם, חקירה פנימית דרך אמנות: כתיבת וקריאת ופרשנת של שירים. חדירה לעומק השירים, ניסיון להבין היטב מהו השיר ומה הוא אומר לי, הלחנה של שירים  שמדברים אליי, נגינתם , ואפיל ולפעמים הליכה לחפש את המקור או הבסיס לשיר, אם במקורות תנכייים ואם במקורות אחרים ("ויקי" ועוד אתרים רבים).
      ביציאה החוצה קורים דברים הרבה פחות חשובים עבורי והרבה פעמים גם הרבה פחות נעימים.
      גם אצלי הזמן במובנים מסוימים תופס משמעות לאיך שאני יכולה להבין משמעויות, לאיך שאני תופסת מה האמירות עושות לגביי וכו' וכו' וכו'.

      שְׁבִיל הַרִים גַּיְא וַעֵמֶק, נַחַל אַכְזָב
      רָקִיעַ וְעָב, עֵמֶק בָּכָא וְנָוֶה מִדְבָּר
      היו לי  קַוֵּי מִתְאָר ובַּדֵּי מַעֲבָר
      לִצְלוֹל בְּהוֹד קְדוּמֵי נַפְשִׁי הַצּוֹמַאת.


      השורות לעיל בעצם ממחישות את כל מה שאמרתי קודם לגבי מה שציינתי קודם: התבוננות ב"תוואים" השונים בנוף הפנימי שלי: עליות ומורדות, אכזבות, רוויה (טובה) ותקוות, ושוב בכי וריקנות, ולמרות שאת כבר מציינת את כל אלה עדיין "נפשך צומאת". למי שעוסק הרבה בעצמו פנימה, אין סוף  לצמא לנסות ולהבין את עצמו ולפרש לעצמו את עצמו. ואת אומרת שכל פעם כזאת שאת מפרשת על ידי ציור (וגם אני, במילים) - אלו  בדי המעבר של קווי המתאר של הנפש, מעבר מתמונת נוף אחת, שמצויירת (או נכתבת בזמן מסוים) ואחריה תבוא תמונת נוף אחרת, לפעמים דומה ולפעמים שונה.


      רוֹאָה מִחוּץ צוֹפָה אֶל בַּר מַבָּעה
      דְּמוּת פָּנִים מוּל מַרְאָה אוֹ מַסֵּכָה,
      מַפַּת דְּרָכִים וְצֹפֶן אֶל נוֹפֵי הַפְּנִים
      בם גנוז אור מַטְמוֹן בְּגוּף בָּשָׂר וְעֶצֶם.
      מְסַּיֶּרֶת -  בְּמִכְחוֹל יֶזַע צֶבַע דָּם
      קַו מִרְקָם וְכֶתֶם - מְצַיֶּרֶת כְּטֶבַע אָדָם.

      
      הבית לעיל מדבר על היכולת שלנו לפעמים להתבונן  מבחוץ על דמותנו הנשקפת מהמראה או מסכה, כלומר להתבונן מתיי אנחנו באמת משקפים את "הנוף" שאנחו עוברים בו באותו הרגע ומתי  פנינו לא מסגירות את הנוף בו הנפש נמצאת כעת (מעין מסיכה), כי  הפנים מסגירות את מה שצפון בנפשנו באותו הזמן, באותו הרגע, ואת אומרת שגנוז בהם אור נחבא בתוך הגוף הזה (לגבייך, זה נכון, לגביי - אני ממש לא בטוחה בענין זה).
      ואצלך, כמובן הסיור הזה נעשה בעזרת המכחול והצבע והמרקם והכתם, בעזרתם את מציירת את נופך הפנימי.
      כאמור, למרות שאיני אוחזת במכחול, אני כל כך מתחברת לכל מילה בשיר הזה, שאני אפילו לא יכולה לתאר לך עד כמה הוא מדבר אותי.
      תודה לך נורית על שהקדשת לי את השיר הזה כמתנה.
      גימל יקירתי, קרה כאן דבר מדהים שאפילו כמעט ואין לי הסבר אליו. על גבול המיסטי. אכן, רציתי לשלוח לך שיר במתנה, בגלל כל מה שכתבתי שם. אבל התכוונתי לשלוח אלייך את השיר שעוסק ב'עור וצל' - זה שיש לו קישור בתוך הרשומה. כי בעצם זה מה שרצית לראות, וציינת שאת מקווה שאפרסם אותו אולי לחוד. וכך בלי לשים לב, הלכתי ישר לשיר השיר ( שאותו שלחתי לך כאן) הוצאתי אותו מהמאגר, והנחתי אותו כאן. כמובן שכבר מזמן הרשומה שלי לא חוותה את ההתערבות הכחולה שלך, ושמחתי שחזרה אל מחוזותינו. ואני קוראת את שירי, וקוראת בתוך דברייך ומבינה היטב את הפרשנות שלך ואת ההזדהות שלך, ונהנית והכל, ולפתע, רק אחרי איזה זמן אני קולטת שזה בכלל לא השיר שרציתי לשלוח לך. ואיך קלטתי? כי השיר הזה מתכתב בעצם עם ציור מאד מסויים שלי ( שאת מכירה, והרי את מכירה הרבה ממה שעשיתי), ואני אומרת לעצמי שאני צריכה לשלוח לך גם את הציור כדי שתראי את ההתכתבות ביניהם. ואז אני קולטת שהשיר נשתל לו פתאום כאן כמו נטע זר. אבל לא, הוא לא נטע זר. הוא הגיע לכאן ואלייך, כי כנראה הוא זה שהיית צריכה לקבל במתנה. אם מתנה, אז מתנה עד הסוף. ועכשיו ראי מה אעשה. נמשיך את החגיגה. קודם כל אצרף לכאן את הציור שאתו ואליו ועליו מדבר השיר. ואחר כך בנפרד אפרסם כאן בכל זאת את השיר שקשור לרשימה זו. כי איך אומרים. זורמים. החיים מייצרים לנו מסלול שלדעתי כדאי שנשים לב ונלך בו. 
      http://cafe.themarker.com/image/2600807/

        20/3/13 10:55:
      נורית יקרה,
      תודה על המתנה ששלחת לי.
      מכיוון שכך, אני חוזרת בתגובה ראויה לשיר עצמו.


      "הנופים הם אדם ואדם הם נוף
      הפנים הם ציור שאין לו סוף"(נורית.צ)




      סוֹגֶרֶת בְּאַרְבַּע קִירוֹת זְמַן
      מְצַיֶּרֶת טֶבַע דּוֹמֵם אָדָם.
      בְּמַבָּט שֶׁלֹּא נִשְׁקָף מִבַּעַד חַלּוֹנִי
      גּוֹמַעַת עֵינִי לָדַעַת נוֹף פְּנִימִי.
      שְׁבִיל הַרִים גַּיְא וַעֵמֶק, נַחַל אַכְזָב
      רָקִיעַ וְעָב, עֵמֶק בָּכָא וְנָוֶה מִדְבָּר
      היו לי  קַוֵּי מִתְאָר ובַּדֵּי מַעֲבָר
      לִצְלוֹל בְּהוֹד קְדוּמֵי נַפְשִׁי הַצּוֹמַאת.
      רוֹאָה מִחוּץ צוֹפָה אֶל בַּר מַבָּעה
      דְּמוּת פָּנִים מוּל מַרְאָה אוֹ מַסֵּכָה,
      מַפַּת דְּרָכִים וְצֹפֶן אֶל נוֹפֵי הַפְּנִים
      בם גנוז אור מַטְמוֹן בְּגוּף בָּשָׂר וְעֶצֶם.
      מְסַּיֶּרֶת -  בְּמִכְחוֹל יֶזַע צֶבַע דָּם
      קַו מִרְקָם וְכֶתֶם - מְצַיֶּרֶת כְּטֶבַע אָדָם.
      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים



      נורית יקרה, 
      השיר שלך פשוט כאילו מדבר אותי. כל כך מבינה כל מילה בו, כל תיאור.
      את לא יודעת אפילו כמה השיר שלך מייצג אותי, למעט עניין המכול והציור, אבל אותו הדבר בדיוק בהסברים מילוליים. בחפירה האין סופית הזאת בנוף הפנימי שלי, שוב ושוב ושוב.
      ברשותך, אתייחס אליו במקטעים, כמו שאני עושה בדרך כלל, אבל לפני זה אציין שאני מאוד אוהבת את האמרה שכתבת בהתחלה:

       

       

       

       

      "הנופים הם אדם ואדם הם נוף
      הפנים הם ציור שאין לו סוף"
      "(נורית.צ)
      


      סוֹגֶרֶת בְּאַרְבַּע קִירוֹת זְמַן
      מְצַיֶּרֶת טֶבַע דּוֹמֵם אָדָם.
      בְּמַבָּט שֶׁלֹּא נִשְׁקָף מִבַּעַד חַלּוֹנִי
      גּוֹמַעַת עֵינִי לָדַעַת נוֹף פְּנִימִי.




      סוגרת בין הקירות זמן כשאת מציירת טבע דומם אדם. ארבע הקירות לא יכולים להסתיר מפנינו את הנוף הפנימי שלנו, וכמו הטבע, גם האדם משתנהכ עם הזמן, לפי עונותיו שלו.  בנוף הפנימי הזה שלא נשקף מבחוץ אלא נוף שצריך להתאמץ כדי להגיע אליו  ולדעת וללמוד אותו.

      זה כל כך מתחבר לי לפן האישי שלי. אני, שבשנים האחרונות מעדיפה ככל האפשר להישאר בביתי וממעטת לצאת החוצה, נשאלת הרבה על ידי אנשים שפוגשים אותי ביציאות המחוייבות האלה: "מה את עושה כל הזמן?", "איך אפשר להיות כל הזמן בין ארבע קירות?". ואיך אפשר להסביר לאנשים שיש לי הרבה יותר מה לעשות בתוך הארבע קירות שלי מאשר לצאת לחוצות? בתוך הבית שלי יש לי עולם שלם, חקירה פנימית דרך אמנות: כתיבת וקריאת ופרשנת של שירים. חדירה לעומק השירים, ניסיון להבין היטב מהו השיר ומה הוא אומר לי, הלחנה של שירים  שמדברים אליי, נגינתם , ואפיל ולפעמים הליכה לחפש את המקור או הבסיס לשיר, אם במקורות תנכייים ואם במקורות אחרים ("ויקי" ועוד אתרים רבים).
      ביציאה החוצה קורים דברים הרבה פחות חשובים עבורי והרבה פעמים גם הרבה פחות נעימים.
      גם אצלי הזמן במובנים מסוימים תופס משמעות לאיך שאני יכולה להבין משמעויות, לאיך שאני תופסת מה האמירות עושות לגביי וכו' וכו' וכו'.

      שְׁבִיל הַרִים גַּיְא וַעֵמֶק, נַחַל אַכְזָב
      רָקִיעַ וְעָב, עֵמֶק בָּכָא וְנָוֶה מִדְבָּר
      היו לי  קַוֵּי מִתְאָר ובַּדֵּי מַעֲבָר
      לִצְלוֹל בְּהוֹד קְדוּמֵי נַפְשִׁי הַצּוֹמַאת.


      השורות לעיל בעצם ממחישות את כל מה שאמרתי קודם לגבי מה שציינתי קודם: התבוננות ב"תוואים" השונים בנוף הפנימי שלי: עליות ומורדות, אכזבות, רוויה (טובה) ותקוות, ושוב בכי וריקנות, ולמרות שאת כבר מציינת את כל אלה עדיין "נפשך צומאת". למי שעוסק הרבה בעצמו פנימה, אין סוף  לצמא לנסות ולהבין את עצמו ולפרש לעצמו את עצמו. ואת אומרת שכל פעם כזאת שאת מפרשת על ידי ציור (וגם אני, במילים) - אלו  בדי המעבר של קווי המתאר של הנפש, מעבר מתמונת נוף אחת, שמצויירת (או נכתבת בזמן מסוים) ואחריה תבוא תמונת נוף אחרת, לפעמים דומה ולפעמים שונה.


      רוֹאָה מִחוּץ צוֹפָה אֶל בַּר מַבָּעה
      דְּמוּת פָּנִים מוּל מַרְאָה אוֹ מַסֵּכָה,
      מַפַּת דְּרָכִים וְצֹפֶן אֶל נוֹפֵי הַפְּנִים
      בם גנוז אור מַטְמוֹן בְּגוּף בָּשָׂר וְעֶצֶם.
      מְסַּיֶּרֶת -  בְּמִכְחוֹל יֶזַע צֶבַע דָּם
      קַו מִרְקָם וְכֶתֶם - מְצַיֶּרֶת כְּטֶבַע אָדָם.

      
      הבית לעיל מדבר על היכולת שלנו לפעמים להתבונן  מבחוץ על דמותנו הנשקפת מהמראה או מסכה, כלומר להתבונן מתיי אנחנו באמת משקפים את "הנוף" שאנחו עוברים בו באותו הרגע ומתי  פנינו לא מסגירות את הנוף בו הנפש נמצאת כעת (מעין מסיכה), כי  הפנים מסגירות את מה שצפון בנפשנו באותו הזמן, באותו הרגע, ואת אומרת שגנוז בהם אור נחבא בתוך הגוף הזה (לגבייך, זה נכון, לגביי - אני ממש לא בטוחה בענין זה).
      ואצלך, כמובן הסיור הזה נעשה בעזרת המכחול והצבע והמרקם והכתם, בעזרתם את מציירת את נופך הפנימי.
      כאמור, למרות שאיני אוחזת במכחול, אני כל כך מתחברת לכל מילה בשיר הזה, שאני אפילו לא יכולה לתאר לך עד כמה הוא מדבר אותי.
      תודה לך נורית על שהקדשת לי את השיר הזה כמתנה.
        20/3/13 10:40:
      כמה אושר...פוסט משובח...עבודות מדהימות
        20/3/13 01:54:

      צטט: ~בועז22~ 2013-03-19 18:37:40

      מאוד התחברתי לדבריו של ג'נטי. החלוקות והתת-חלוקות בעולם האומנות, זרות לי. לא מתחבר אליהן. משום-מה, הן יוצרות סוג של הפרדה, של תיוג..., וכמעט מראש, עוד בטרם אדם משקיע מעט מזמנו לקלוט ולהפנים, הוא מגיע אל יצירה מתוייגת שכזאת עם מחשבה מסויימת, במקום להגיע אל היצירה עם לוח חלק..., לעניין העור והצל: עורו של אדם הוא למעשה האיבר הגדול ביותר בגופו, הוא האיבר הבולט ביותר, הוא גם האיבר שמסתיר כמעט את כול האיברים כולם..., ולפחות מנקודת המבט שלי - העור הוא הצל, והאור נמצא בפנים...

      בועז, זה משמח ומפתיע שהתחברת אל ג'נטי. זה לא מובן מאליו. מאד אהבתי את ההבחנה שעשית בין פנים וחוץ אור וצל. אני רק יכולה לספר לך שכאשר עסקתי בחקר הדיוקן התייחסתי לדואליות של המילה פנים שהיא גם 'פנים' (תוך). ושם תמיד אמרתי, בדיוק כפי שאתה טוען כאן, שהפנים העור החיצוני הוא רק מכסה ומצל על האור הפנימי שנמצא בפנים, בתוך, מאחורי. צדקת הכל זה דבר והיפוכו , תמיד.

        20/3/13 01:50:

      צטט: ג.ע. 2 2013-03-19 18:25:14

      כמו תמיד, מבחינתך השם לא מחייב בהכרח, אך את יודעת איך לקשר בינו לבין מה שאת רוצה להגיד. עקבתי אחר הרשימה, ואכן, אני חושבת שהקפת כמעט מכל הכיוונים את האור והצל, דרך עור כף ידך: משחקי מצלמה עם אור וצל, רישום כף ידך המתבסס באור וצל, גופך הנשקף מהמראה כמו צל של העבודה והתכתב עם שירו של משורר אחר בעניין האור והצל. לדעתי, יכולת להוסיף כאן גם שיר על האור והצל, אבל עדיין לא מאוחר, אפשר כמובן ברשומה שנייה בנושא. גיליתי דרך רשומה זאת שאת שותפה בעוד כמה פרוייקטים וכתבי עת. רבת פעילות, כן תרבי. תבורכי. מעניין מאוד לעקוב אחרייך.

      גימל יקרה, אין פעם שאני לא מתרגשת לגלות כמה את קוראת ברצינות, וכמה את מבינה באמת את מה שאני אומרת ואת מה שאני רוצה להגיד. זה באמת מרגש ומשמח. ומאחר והבעת הצטערות כנה על כך שלא פירסמתי את השיר עצמו ( רק עשיתי אליו קישור) החלטתי להעניק לך אותו כאן בתגובה אלייך. מגיע לך קוראה נאמנה שכמוך שצועדת אתי בלי להחסיר רשומה אחת מהיום שפתחתי את הבלוג. אז הנה השיר כאן, לפי הזמנתך. ואני יודעת עד כמה את אוהבת שירה.

      מְצַיֶּרֶת אָדָם כְּטֶבַע/ נורית צדרבוים

       

      "הנופים הם אדם ואדם הם נוף

      הפנים הם ציור שאין לו סוף"(נורית.צ)

       

      סוֹגֶרֶת בְּאַרְבַּע קִירוֹת זְמַן

      מְצַיֶּרֶת טֶבַע דּוֹמֵם אָדָם.

      בְּמַבָּט שֶׁלֹּא נִשְׁקָף מִבַּעַד חַלּוֹנִי

      גּוֹמַעַת עֵינִי לָדַעַת נוֹף פְּנִימִי.

      שְׁבִיל הַרִים גַּיְא וַעֵמֶק, נַחַל אַכְזָב

      רָקִיעַ וְעָב, עֵמֶק בָּכָא וְנָוֶה מִדְבָּר

      היו לי  קַוֵּי מִתְאָר ובַּדֵּי מַעֲבָר

      לִצְלוֹל בְּהוֹד קְדוּמֵי נַפְשִׁי הַצּוֹמַאת.

      רוֹאָה מִחוּץ צוֹפָה אֶל בַּר מַבָּעה

      דְּמוּת פָּנִים מוּל מַרְאָה אוֹ מַסֵּכָה,

      מַפַּת דְּרָכִים וְצֹפֶן אֶל נוֹפֵי הַפְּנִים

      בם גנוז אור מַטְמוֹן בְּגוּף בָּשָׂר וְעֶצֶם.

      מְסַּיֶּרֶת -  בְּמִכְחוֹל יֶזַע צֶבַע דָּם

      קַו מִרְקָם וְכֶתֶם - מְצַיֶּרֶת כְּטֶבַע אָדָם.

       

      ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

       

       

        19/3/13 18:37:
      מאוד התחברתי לדבריו של ג'נטי. החלוקות והתת-חלוקות בעולם האומנות, זרות לי. לא מתחבר אליהן. משום-מה, הן יוצרות סוג של הפרדה, של תיוג..., וכמעט מראש, עוד בטרם אדם משקיע מעט מזמנו לקלוט ולהפנים, הוא מגיע אל יצירה מתוייגת שכזאת עם מחשבה מסויימת, במקום להגיע אל היצירה עם לוח חלק..., לעניין העור והצל: עורו של אדם הוא למעשה האיבר הגדול ביותר בגופו, הוא האיבר הבולט ביותר, הוא גם האיבר שמסתיר כמעט את כול האיברים כולם..., ולפחות מנקודת המבט שלי - העור הוא הצל, והאור נמצא בפנים...
        19/3/13 18:25:
      כמו תמיד, מבחינתך השם לא מחייב בהכרח, אך את יודעת איך לקשר בינו לבין מה שאת רוצה להגיד. עקבתי אחר הרשימה, ואכן, אני חושבת שהקפת כמעט מכל הכיוונים את האור והצל, דרך עור כף ידך: משחקי מצלמה עם אור וצל, רישום כף ידך המתבסס באור וצל, גופך הנשקף מהמראה כמו צל של העבודה והתכתב עם שירו של משורר אחר בעניין האור והצל. לדעתי, יכולת להוסיף כאן גם שיר על האור והצל, אבל עדיין לא מאוחר, אפשר כמובן ברשומה שנייה בנושא. גיליתי דרך רשומה זאת שאת שותפה בעוד כמה פרוייקטים וכתבי עת. רבת פעילות, כן תרבי. תבורכי. מעניין מאוד לעקוב אחרייך.
        19/3/13 18:11:

      צטט: רזאל 2013-03-18 17:24:22

      נורית נשארתי המום המום המום. וואו את נכס אמיתי, אלוהים עשה עימדי חסד שזכיתי להכירך. אפילו אני שתמיד יש לו את המילה, חש שאין לי ה להוסיף על דבריך. וואו נורית אני כל כך מתרגש מהעוצמה בה את מציירת לנו את הדברים, את הצל שהוא צלם שהוא צילום, וואו איזה יופי של הטיה. קטונתי אפילו מלחסות בצילך, אלא אם תאשרי לי זאת.

       

      אבל הרי את יודעת שלא אוכל להתאפק, אז אוסיפה משהו קטן כתבת "עור", ואני אטה את העור גם ל"עורה". העור שהינו צעטפת האדם, אם לא נטפחו, אני נגרום לבלותו, אבל כאשר נחר באור הנכון ובצל המתאים, נעורר את העור.

      סתם עברתי כאן במקרה, דקה אחרי שהייתי עם הנשר שם בהרי האנדים. ופתאום ראיתי את הכתב האדום. טוב אין לי מילים להוסיף על מילותיך שאפשר באמת לשמוע מהן את השמחה וההתפעלות. אני מודה.  כיף לפגוש כאן אדם שמתלהב עם מה שאני מניחה כאן (האמת בחיל וברעדה). אני שמחה שקראת ואהבת. גם אני שמחה שנפגשנו בין אדי הקפה המהביל הזה ( ומי אמר דביל?). לא קטנת ולא נעליים. אתה מבין יפה ואתה מומזן לצאת מהצל, ולצלצל. ותודה על ההברקה היפה 'עורה'.

        18/3/13 17:24:

      נורית נשארתי המום המום המום. וואו את נכס אמיתי, אלוהים עשה עימדי חסד שזכיתי להכירך. אפילו אני שתמיד יש לו את המילה, חש שאין לי ה להוסיף על דבריך. וואו נורית אני כל כך מתרגש מהעוצמה בה את מציירת לנו את הדברים, את הצל שהוא צלם שהוא צילום, וואו איזה יופי של הטיה. קטונתי אפילו מלחסות בצילך, אלא אם תאשרי לי זאת.

       

      אבל הרי את יודעת שלא אוכל להתאפק, אז אוסיפה משהו קטן כתבת "עור", ואני אטה את העור גם ל"עורה". העור שהינו צעטפת האדם, אם לא נטפחו, אני נגרום לבלותו, אבל כאשר נחר באור הנכון ובצל המתאים, נעורר את העור.

        18/3/13 10:38:

      צטט: שולה ניסים 2013-03-18 09:36:59

      העור והצל. ברור שזה לא סתם משחקי לשון, אפשר למצוא כל מיני משמעויות ורבדים. אני חושבת על: העור - היא המעטפת החיצונית של גוף האדם. הצל - כל מה שיונג אמר. יפה מאוד.

      תודה שולה, ויפה מאד גם מה שאת כתבת כאן.

        18/3/13 09:36:
      העור והצל. ברור שזה לא סתם משחקי לשון, אפשר למצוא כל מיני משמעויות ורבדים. אני חושבת על: העור - היא המעטפת החיצונית של גוף האדם. הצל - כל מה שיונג אמר. יפה מאוד.
        18/3/13 08:46:

      צטט: יהודית מליק שירן 2013-03-18 07:08:29

      נורית יקרה, ראיתי את מעורבותך החננית בכתב העת "בגלל", אהבתי שם מאוד את נוכחותך. באשר לטכניקה המעורבת, זו טכניקה הנותנת מקום לכל השלבים שהזכרת וזה כוחה. ולך אני אומרת יישר כוח ! את מרגשת כל פעם מחדש. כשראיתי את צילומי כף היד, חשתי ניתורים של רקדנית בלט. אין לי הסבר לזה. הייתי בתוך הסיטואציה הזאת מכושפת, כל פעם שתמונה אחרת של כף היד ניבטה מול עיניי.

      יהודית יקירתי, כל תגובה שלך זו חגיגה. תמיד אפשר לראות, לקרוא ולהרגיש שאת בעניין. את לא רק כותבת רצינית את גם קוראת רצינית. אהבתי את ההקבלה של תנועת היד לריקוד. ומשאמרת זאת, חשבתי לפתע, הו כמה נכון. תודה על דברייך, הם תמיד משמחים אותי ומרגשים.

        18/3/13 08:44:

      צטט: perach1 2013-03-18 02:17:47

      תודה על השיתוף .. ברעיון ובביצוע .. בהחלט מתוק האור בעיניים (:

      תודה לך פרח. שמחה שאת באה לשיתוף הזה, ומתוקה גם תגובתך. וחג שמח.

        18/3/13 08:43:

      צטט: face 2013-03-17 12:47:18

      תשמעי נורית, זה קטע ענק. ענק. כי כשראיתי את מה שהעלית למעלה, כל הזמן הסתכלתי לך על הידיים [הרי אי אפשר לא להסתכל על הידיים]אבל מה שהכי משך אותי היו העיניים בפריים אחד בעיקר. וכל-כך רציתי לעצור ולהביא לך אותו לפה ואז, אני קוראת אותך ורואה את התמונה ההיא בדיוק כאן. פעם מלטפת ופעם מחזיקה. פעם מקרבת ופעם מרפה. וזה נהדר. ואני יודעת שאני תמיד מגיבה לך מהבטן ושוכחת בגלל זה להגיד כמה אני אוהבת מה שאת עושה! אז תודה וגדולה! 

      פייס יקרה. רק משם תגיבי. רק משם. אין תגובות ואין דבור טוב יותר מאשר הדבור הזה מהבטן. אני אוהבת מאד את המקום בו הדברים תופסים אותך\ ואת האופן שבו את מגיבה אליהם. וכמו שכבר אמרתי לקודמי ( שקורא לעצמו 'רזאל') הכל פתוח כאן במרחב הזה והרשות נתונה. העיקר שאהבת, העיקר שזה תפס אותך, העיקר שזה דבר אלייך באופן כלשהו, וגרם לך לדבר בחזרה. בשביל זה אני, את, אנחנו כאן. יופי של תגובות ובעיקר אני כמובן שמחה ( אודה ולא אבוש) שאת אוהבת את החומרים שלי.

       

        18/3/13 08:39:

      צטט: רזאל 2013-03-17 12:38:57

      'העור והצל' - וזו לא שגיאת כתיב - ראיתי את הכותרת הזו, צריך להרגע, מה חשבת שקוראיך הם כה בורים?! מילא אנוכי הרי חוץ מכדור וספורט אין לו כלום בראש, אבל אחרים, אז קודם ארגע ואחרי כן אגיב, כי דכעתי שובשה עלי כעת, וחוששני שאוציא מתחת קולמיסי דברים שאינם תואמים את רוח הפוסט שלך :)))

      איציק היקר. קריצהחיוך לא. לא שחשבתי שקוראי בורים, נהפוך הוא, חשבתי שהם מאד מאד אינטלגנטים וכשהם 'שומעים' את צמד המילים 'עור וצל' הם בעצם שומעים את הצמד השגור שאומר 'אור וצל'. זה דבר אחד. דבר שני, עזוב קוראים, אני צריכה כותרות שמושכות את עובר האורח לעצור, והלחליט להכנס. ולך בטח אין מה לדאוג, אתה סקרן, ולבטח לא מתעניין רק בכדור, שאם אכן כן, לא היית כאן ומזמן לא היית מתעכב ליד הרשימות המעייפות שלי שמברברות על אמנות ועל אמנות ועל אמנות. אני מקווה שעד שכבר עניתי לך נרגעת לגמרי, וכמו שכתוב ב'חוקי' ה'קפה' - כאן ישובים בנחת, שותים בינתיים קפה, פותחים את הראש ואת הלב, ונכנסים לפרדס שלי. אני מקווה שעכשיו כבר תוציא מתחת קולמוסך את הדברים הראויים - ובעצם הכל ראוי והרשות נתונה, ואני מחכה וגם צוחקת חיוך

      נורית יקרה, ראיתי את מעורבותך החננית בכתב העת "בגלל", אהבתי שם מאוד את נוכחותך. באשר לטכניקה המעורבת, זו טכניקה הנותנת מקום לכל השלבים שהזכרת וזה כוחה. ולך אני אומרת יישר כוח ! את מרגשת כל פעם מחדש. כשראיתי את צילומי כף היד, חשתי ניתורים של רקדנית בלט. אין לי הסבר לזה. הייתי בתוך הסיטואציה הזאת מכושפת, כל פעם שתמונה אחרת של כף היד ניבטה מול עיניי.
        18/3/13 02:17:
      תודה על השיתוף .. ברעיון ובביצוע .. בהחלט מתוק האור בעיניים (:
        17/3/13 12:47:

      תשמעי נורית, זה קטע ענק. ענק. כי כשראיתי את מה שהעלית למעלה, כל הזמן הסתכלתי לך על הידיים [הרי אי אפשר לא להסתכל על הידיים]אבל מה שהכי משך אותי היו העיניים בפריים אחד בעיקר. וכל-כך רציתי לעצור ולהביא לך אותו לפה ואז, אני קוראת אותך ורואה את התמונה ההיא בדיוק כאן. פעם מלטפת ופעם מחזיקה. פעם מקרבת ופעם מרפה. וזה נהדר. ואני יודעת שאני תמיד מגיבה לך מהבטן ושוכחת בגלל זה להגיד כמה אני אוהבת מה שאת עושה! אז תודה וגדולה! 

        17/3/13 12:38:
      'העור והצל' - וזו לא שגיאת כתיב - ראיתי את הכותרת הזו, צריך להרגע, מה חשבת שקוראיך הם כה בורים?! מילא אנוכי הרי חוץ מכדור וספורט אין לו כלום בראש, אבל אחרים, אז קודם ארגע ואחרי כן אגיב, כי דכעתי שובשה עלי כעת, וחוששני שאוציא מתחת קולמיסי דברים שאינם תואמים את רוח הפוסט שלך :)))

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין