המו"מ הקואליציוני הסתיים, והממשלה חדשה תושבע ככל הנראה ביום ב' הקרוב. לפני הבחירות הבטיח לנו יאיר לפיד פוליטיקה חדשה - האם הוא עומד בהבטחתו? הבא נבחן את העניין. במדינת ישראל מתקיימות בחירות יחסיות. כל אזרח בעל זכות הצבעה רשאי להצביע לרשימת מועמדים. חוק הבחירה הישירה ולאחר המפץ הגדול והקמת קדימה בראשות אריאל שרון יצרו כאן משהו חדש. גישה של בחירות ישירות, למרות שאין באמת בחירות ישירות. בצירוף המנטליות האמריקנית של נתניהו התעוררה כאן מערכת פוליטית מוזרה: בתחילה אנשים הצהירו כי הם מצביעים לביבי, ברק או קדימה (בראשות שרון או אולמרט). בהמשך אנשים הצביעו הצביעו ל"ציפי", ל"מופז", "ל"שלי", ל"לפיד" ול"בנט" מיעוט הצביע למרצ (אך לא "גלאון") המדיום נהיה המסר. האידאולוגיה משנית, הבטחות הבחירות הן חלולות, העיקר הוא בחירת המנהיג. יתרה מכך, אנשים מעוניינים כי המנהיג שלהם ייצג אותם בקואליציה גם אם לא יעמוד בראשה - בסביבה פוליטית כזו, האם ראוי להשמיץ את היריב אליו ברור כי תחבור בהמשך? לבני משלמת את מחיר דעת הקהל כיום על התנהלותה בקמפיין הבחירות ועל היותה הראשונה להצטרף לקואליציה. האם יש משמעות לאופוזיציה לוחמת? הדבר הגיע לכדי אבסורד בשני מקרה קיצון - האחד, החלפת "ציפי" במופז" בראשות קדימה הביאה לאובדן של 26 מנדטים, ללא שינוי אידאולוגי רק המנהיג; האבסורד השני היה הסקר שקבע שאם מחולל הרפורמה בסלולאר, השר כחלון היה מתמודד ברשימה עצמאית הוא היה זוכה ב- 20 מנדטים, וזאת מבלי להציג תוכנית אידאולוגית כוללת ומבלי להציג רשימה. כמו תוכנית ריאליטי - קניית קולות במיסרונים. סביבה פוליטית זו הביאה לעליתן של מפלגות טרנד, הנסמכות על מנהיג וסרח עודף של אלמונים מאחוריו. בעוד שלי יחימוביץ מיהרה לאמץ את הגישה, וניהלה קמפיין שלם על אישיותה ואמונותיה, תוך טשטוש הפלטפורמה המפלגתית. בכך ניסתה להפוך את מפלגת העבודה למפלגת "טרנד שלי יחימוביץ". הליכוד - ביתנו ויתר על פירסום מצע כי זה כבר לא רלוונטי (?!) בנט עשה מאמצים פירסומיים שלא להפוך את הבית היהודי למפלגת טרנד-בנט, ויאיר לפיד גם הוא, בתנועת מטוטלת, ביקש להציג את מפלגת הטרנד כמפלגת תוכן אידאולוגית. לאחר הבחירות, נתניהו המשיך בתרבות הפוליטית הקיימת: "המדיום הוא המסר", העם בחר בלפיד - אז בוא נראה כמה תיקים הוא רוצה; הטעות היתה ההתייחסות לבנט. בנט לא מסתדר עם שרה נתניהו במישור האישי. אולם נתניהו לא השכיל להבין כי העם לא בחר ב"בנט" הטרנדי ואלא במפלגת הדתית הלאומית ההסטורית. כוחו של ציבור זה 11 מנדטים, כמעט כעשירית מהייצוג הכנסת - ציבור אותו ביקש נתניהו להדיר רק משום שהוא ראה לנגד עיניו פלקט "בנט" ולא תוכן אידאולוגי - אלקטורלי משמעותי. המו"מ החל כאשר נתניהו שאל את לפיד "איזה תיקים אתה רוצה?" ולפיד, השיב "מה תיקים? קודם קווי יסוד של הממשלה. מה האידאולוגיה של הממשלה?" על כך גינו את לפיד כטירון פוליטי שלא מבין איך עניינים עובדים. לא חסכתי מלפיד את ביקורתי בעבר, אך הוא מצטיין ביכולת להקיף עצמו באנשים ראויים וביועצים מביני עניין. כך מצאו עצמם בנט ולפיד בגוש משותף: לפיד נזקק ליכולות ולידע של בנט במערכת הפוליטית. בל נשכח שבנט היה מינוי של נתניהו כיועץ במשרד ראש הממשלה ומכיר הן את ההתנהלות והן את האדם. מאידך, בנט נזקק למנוף הפוליטי של לפיד כדי לעקוף את החרם שהטילה עליו שרה נתניהו. בסופו של דבר, לכל אורך המו"מ, הראו השניים נאמנות זה לזה, ובכך הציגו פוליטיקה נקייה ללא דקירות בגב, עמדו על חשיבותה של קביעת אידאולוגיה וקווי יסוד לפעולות הממשלה - ולא הסתפקו בעקרון על של הישרדות פוליטית של ראש הממשלה. הכי חשוב, הם החזירו אותנו לנקודה בה לא "המדיום הוא המסר" אלא המדיום הוא אכן מדיום - אמצעי להגשתם מטרות. לא ברור לי אם אכן מדובר בפוליטיקה חדשה - אך ברור כי מדובר בשינוי של התרבות הפוליטית לטובה. |