מאז ומתמיד היה קיים בי הצורך לברוח,

לשבור כיוון, לשנות.

בילדותי ברחתי לתוך הספרים,

חייתי בעולמות רחוקים וקסומים.

בבגרות פיתחתי רומן עם ספרים ומספרות

וכל שינוי סופו היה עם פחות שערות. 

למותר לספר,

ששערי היה קצר, עד קצר מאד

וכל פעם בצבע אחר.

בינתיים ארך שערי עד מאד

ונצבע לבלונד

ובמקום להחליף צבעי שערי,

אני צובעת קירות ביתי.

ומעשה שהיה כך היה, כשהתגרשתי ועברתי לביתי החדש במושבה לא ידעתי מי אני, מה אני אוהבת ומה אני יודעת לעשות (פרט לעבודה).

החלטתי שאני רוצה שביתי ייצבע בצבעים שאני אוהבת וכמעט מייד הבנתי שאין לי מושג מה אני אוהבת.

כמו כל בן אדם רציני, ישבתי עם עיתונים רבים, צבעוניים מאד, גזרתי, התלבטתי, עד שנפלה ההחלטה וקניתי את הצבעים.

עמדתי מול הקיר שהיה אמור להצבע בירוק זוהר, כשלראשונה בחיי אני מחזיקה מברשת עם צבע ולא היה בי האומץ למרוח את המריחה הראשונה.

ידיד שלי שבא לעזרה ראה את מצוקתי,  לקח המברשת מידי,  שם את המריחה הראשונה על הקיר ואמר "עכשיו אין לך כבר ברירה  - את ממשיכה,  אם זה לא ימצא חן בעיניך לאחר שלושה ימים, אני צובע לך מחדש,  באיזה צבע שאת רוצה".

הקיר הזה בזכות הסיפור והסמל נשאר בצבעו המקורי עד עצם היום הזה.

מאז עברו הרבה מים בנהר וביתי נצבע מחדש שוב ושוב.

כל שינוי אצלי בא לידי ביטוי על קיר אחר ומצאתי את עצמי מוגדרת על ידי הצבעים שנמצאים בביתי.

בשבת האחרונה, לאחר ששחררתי לקפה את הפוסט "תמונה", הרגשתי את הצורך מגיע. נכנסתי לאוטו והגעתי בגחמה של רגע לאייס. קניתי פחית של צבע פוקסיה ועד שהגיעה חברה לשקשוקה של שבת בבקר,  חדר השינה שלי החליף צבע בקיר אחד והוילונות שינו צבעם לסגול בהיר.

מאז אני מסתובבת בבית וכל פעם שהעין שלי נתקלת בצבע אני צועקת:

"זה מדהים"

"אני מדהימה"

שיהיה יום נפלא אנשים,

הראש למעלה.

גילה