בין כותלי משרד החינוך המחולק לאגפים, נמצא גם אגף א'-אגף הבחינות. זהו אחד האגפים החשובים ביותר במשרד החינוך. זהו האגף אשר אמון על בחינות הבגרות של כלל תלמידי התיכון במדינת ישראל. איני חושב שיש אדם במדינת ישראל אשר אינו מבין את חשיבות ומשקל בחינות הבגרות. הבחינות האלה רודפות אותנו במשך שנים ארוכות, גם אחרי שסיימנו את התיכון, השתחררנו מהצבא, חרשנו את דרום אמריקה והתחלנו עבודה במשרת סטודנט. הבחינות האלה איתנו כל הזמן ויש להן נוכחות, נוכחות גדולה. לעיתים הן פותחות לנו דלתות, לעיתים הן סוגרות את הדלתות על הזרת, לעיתים הן גורמות לנו לאכזבה עמוקה ולעיתים הן גורמות לנו לחזור בזמן ולהתחיל שוב את התיכון, רק הפעם באופן פרטי, כשאנו מוציאים כסף רב על השלמת הבחינות או שיפור ציוניהן.

אחת הסיבות לכך שהבחינות הללו מלוות אותנו גם זמן רב אחרי סיום בית הספר התיכון היא הכמות הרבה שלהן. מדינת ישראל היא משיאניות מספר בחינות הבגרות שעל תלמיד תיכון ממוצע לעבור על מנת לקבל את תעודת הבגרות הנחשקת. על מנת לקבל תעודת בגרות במדינת ישראל, צריך להגיע התלמיד ל-21 יחידות לימוד. בכדי לעשות זאת, עליו לעמוד בהצלחה (מעל 55 בציון הסופי), בלא פחות מ-13 שאלוני בגרות ב-7 מקצועות שונים. אלו הם מקצועות החובה. אך פה הדרך לתעודה טובה באמת רק מתחילה. כיוון שרבים התלמידים אשר רוצים ללמוד במוסדות ההשכלה הגבוהה, וכיוון שעל מנת להתקבל לאותם מוסדות יש להתחרות בציונים עם תלמידים אחרים, מבצעים מרבית תלמידי ישראל בחינות בגרות נוספות אשר נועדו לשיפור הרזומה, שיפור הממוצע, קבלת בונוסים והסבת תחושה טובה להם, להורים, לסבתא וסבא וגם למורים. כך יוצא שתלמידים, בעידוד כמובן של בתי הספר אשר רוצים גם הם להראות רזומה מרשים, מבצעים בחינות בגרות בהיקף של 29 יח"ל, 34 יח"ל ויש אף המתגאים בכך שגרמו לתלמיד להפוך לבונה ולבנות סכר בפתח ביתו, בכדי שיוכל לבצע בחינות בגרות גם בהיקפים של 39 יח"ל.  זהי יוצא בערך 25-30 שאלוני בחינה!

נשאלת השאלה ועולה התמיהה האם באמת צריך את כל זה. האם צריך תלמיד הרוצה ממוצע בגרויות גבוה, הרוצה להצטיין בלימודיו, החושב על עתידו כבר מגיל נעורים, להזדכות על חיי הנעורים שלו, לוותר על לא מעט מן ההנאות של הגיל הזה, להסתגר יותר בחדרו, לבלות פחות עם חבריו ולחיות במשך שנתיים שלוש תחת הלחץ המתמיד של עוד חומר ועוד חומר ועוד עבודה ועוד מעבדה ועוד ניסוי ועוד תגבור ועוד השלמה ועוד הרצאה ועוד מבוא ועוד מועד ב', כי במועד א' התפספסה לה איזו שאלה, או שתיים, או שלוש. זה רק עוד ועוד ועוד ועוד, עד שלא נשאר לו, לתלמיד, מספיק זמן להיות נער ולעשות דברים שנערים בגילו עושים, או אמורים לעשות.  והרי מה היא תקופה בתיכון אם לא ה-תקופה בה"א הידיעה של הנעורים, של ההתנסויות, של ההתבגרות, של המחשבות והתהיות והצחוקים והמחשבה על הצבא שמתקדם לו בקצב מהיר ואוטוטו מגיע ואהבות ראשונות ואהבות נכזבות וכל עולם הנעורים המופלא והמתוסבך בעליל. אם יש יותר בחינות ויותר שאלונים, אז יש פחות מכל הנ"ל ולמען האמת, חבל.

חבל, כי זהו מצב לא מחויב מן המציאות. אפשר תמיד להציץ רגע אצל הגויים כדי לראות מה נעשה אצלם ולתהות למה גם אצלנו זה לא ככה. באנגליה 3 בחינות בגרות מרכזיות, בגרמניה- 4-5, קנדה – אין בחינות בגרות, איטליה – 4 בחינות בגרות, בלגיה – בחינה מסכמת אחת. האינפלציה של בחינות הבגרות במדינת ישראל אינה מחויבת מן המציאות. אין שום מחקר אשר מראה כי הכמות האדירה של השאלונים באמת הפכה אותנו למשכילים יותר, אינטליגנטים יותר או מצליחים יותר. אין שום מחקר שמראה שריבוי השאלונים הוא אבן היסוד של התפתחות החברה וההשכלה הגבוהה בישראל.

לא זו אף זו, ריבוי השאלונים גם פוגע ברמת התלמיד. ריבוי הבחינות כמו גם ריבוי הנושאים הוא בבחינת חיבוק דב הן לתלמיד והן לחברה הישראלית. הרי מה הלוגיקה של המערכת? שהתלמיד יצא מן התיכון כשהוא משכיל, בעל ידע מסוים בקשת רחבה של תחומים, הן המדעיים והן ההומניים. בפועל, ריבוי השאלונים פוגע בתלמיד. במקום ניתוח והעמקה ישנם החרישה, השינון והניסיון לזכור בע"פ על מנת לקבל ציון טוב במבחנים. כיוון שיש הרבה מבחנים, מוקדש הרבה פחות זמן לכל נושא ולכל מקצוע. התוצאה – עם סיום בחינת הבגרות זורק התלמיד לפח את דפי ההכנה וגם את 99 אחוז ממה שלמד. הוא פשוט שוכח כמעט את הכל. הוא לא העמיק, הוא לא ניתח, לא בחנו אצלו יותר מדי הבנה, אבל כזו שלעומק, וכך התעופף לו הידע יחד כל דפי הטיוטא הישר לפח הזבל של ההיסטוריה. את הציון מקבלים באינטרנט וזה כל מה שחשוב.

איני איש חינוך ואני לא מתיימר למצוא את הפתרון האידיאלי. אף על פי כן, ברור לי שיש פתרונות טובים יותר מהמצב הקיים היום. ייתכן והמודל של בית הספר הבריטי הבינלאומי בשנחאי הוא זה שנכון לנו – 3 בחינות בגרות ברמה כללית ו-3 בחינות בגרות ברמה מעמיקה על פי בחירת התלמידים. אופציה נוספת שאפשרית היא לבנות 3 מסלולים – המסלול המדעי, המסלול ההומני והמסלול המשולב. כל מסלול יכיל בחינות בכמות מסוימת שיתאימו לאופי התלמיד וכך יושגו 2 יתרונות: גם תלמידים ייבחנו לעומק על פי נטיותיהם וכישוריהם וגם הם ייהנו יותר מהלימודים ואולי אף אותו ידע שייצבר באמת יעזור להם בעתיד במוסדות ההשכלה הגבוהה. בשורה התחתונה - יש מה לעשות, יש מה לשפר ובהחלט יש מקום לרפורמה.

עכשיו, כאשר מונה הרב שי פירון לשר החינוך, נשאר לקוות כי הוא יהרוג את הדוב הזה שמחבק אותנו ויביא לתלמידים שלנו סוסים-כדי שכולנו נוכל לדהור קדימה.

חצי האלף הגיע. עד הפעם הבאה