על הכתבה הזאת כנראה לא תעשו לייק, אולי POKE ואם הייתם יכולים, הייתם עושים SLAP (למה אין כזה כפתור ?!).

לפני זמן קצר שידר ערוץ 22 סרט על הפייסבוק, חברנו הטוב ביותר, מורה הדרך שלנו והמפתח שלנו להצלחה בחיים, למציאת חברים, להגשמת חיי נישואים, למציאת פרנסה ולחגיגת מין, כי מי צריך יותר מסוכן אישי כמו צוקרברג.

בסרט בוחנים את הפייסבוק על רבדיו – טוב או רע? זאת שאלת המאה. אתם תראו שם סיטואציות מכל המינים והסוגים. מקבוצת נשים חולות בסרטן השד וכמה מדהים לראות שהן נפגשו כולן רק בזכותו, דרך חבורת בנות בגיל 14 ואיך הן מחליפות רמזים של בנות קטנות ושובבות על הנשיקה ההיא והחיבוק הזה וכמה קרוב רקדתי סלאו, ועד לברק אובאמה, שכתב בשיא הנונשלנטיות תחת הכותרת "עיסוק" – נשיא ארה"ב, כאילו מדובר בסנדלר גבי מבן גוריון פינת רוטשילד.

מה אותו ספר פנים כחלחל ומתוק, שנותן לנו לא תאמינו – להראות פנים ! עושה לנו? מה גורם לנו לרפרש (תחי הלשון העברית) כל זמן מה את דף הבית שלנו ולראות מה חושבות הבריות על מעשינו, מנהגנו, תחביבנו ותמונותינו?

הכל מתחיל מהמוצר. אתם ראיתם פעם ספר פנים בחנות, אתם קניתם פעם בחנות ספרים ספר פנים? האם יכולתם פעם להראות את הפנים שלכם לכל כך הרבה פנים אחרות? אתם חושבים שבחייכם הלא ארוכים תכירו יותר מ-500 אנשים ברמה של לדעת מה הם אוהבים, מה מצחיק אותם ובמה הם תומכים? אם כן, הצטרפו לקבוצת גם אני אוהב לאכול סרטים בפייסבוק.

הפייסבוק נותן מענה על צרכים שפעם חלמנו עליהם, שהיינו מפנטזים עליהם ושואפים שיקרו, בזמן שידענו שהסיכוי, למשל שנהיה פורצי דרך מוכרים בתחום כלשהו, שואף לסיכוי של נבחרת ישראל לעלות למונדיאל.

רוב בני האדם באשר הם, שואפים בדרך כזו או אחרת לחלוק, לאו דווקא להשפיע. הם רוצים שיראו מי הם ומה הם, במה הם מאמינים, את מי הם שונאים, את מי אוהבים ומה הם מרגישים כרגע, כאן עכשיו ומיד. הם רוצים תמיכה, הם רוצים תגובה והם רוצים אהבה. אנחנו לא רוצים להיות לבד, אני לא מכיר איש ששואף להתבודד, שלא רוצה לחלוק את העולם שלו עם אחרים. התחושה שברגע לחץ, רגע עצב ורגע שמחה "יש לך גב", שבא לו בדמות אנשים שסובבים אותך, או סתם מגלים "כביכול" אכפתיות, מסב לנו הרבה נחת ומוסיף לביטחון העצמי.

כמה נחמד זה לכתוב סטטוס בפייסבוק ולגלות שקיבלת עליו המון תגובות. מה זה אומר עליך? אתה מקובל, מעניין, מושך את העין. הרי לכל אחד יש מאות חברים בפייסבוק ואותם מגיבים, בחרו להגיב דווקא לך, ממש מציאה. אני רוצה לגלגל מחאה, אני רוצה להראות אידיאולוגיה, אני רוצה להיות פרובוקטיבי, אני רוצה במה- פייסבוק נותן לי במה והמון. לכל אחד יש שם במה שלמה עם תזמורת ווילון וקהל. יש הכל, למעט דבר אחד - זמן גג. ההצגה בפייסבוק לא נגמרת עד שאני, או את, או אתה מחליטים. אני מופיע תמיד, אני מופיע בכיכר, אני מופיע באולם, אני מופיע בחתונה, אני מופיע במסיבה, אני מופיע במיטה, אני מופיע בבית ספר ואני מופיע אצל כולכם חברים יקרים ו"אמיתיים" שלי וזה גורם לי לחיוך על השפתיים ולתחושה שאותי סובבים אנשים.

הרבה מאיתנו גם חשים צורך עז לחלוק ומחכים שכל הפסיכולוגים יגיבו. אנחנו שואפים עידוד מהפייסבוק, אנחנו מחכים לקבל חיזוק. דוגמא: השעה, שעת לילה מאוחרת. חזרת מבילוי. רבת עם הגבר שלך ויש לך עיניים כמו של שימי תבורי ואיפור כמו של אינדיאנית (בכית יא עמבה). למי תתקשרי?!, החברות ישנות, הידידים במסיבה וההרגשה שלך ברצפה. מעגל החברים הקרוב לא זמין כרגע. את עולה לבמה, רושמת סטטוס יצירתי כמו "חשבתי שיש לי דון ז'ואן, גיליתי שיש לי את מר תפוח אדמה, עצובה לילה". הרי לרגע לא התכוונת ללכת לישון. את מחכה בקוצר רוח כמו השיר "עוד מחכה לאחד". למה את מחכה? לחיזוק בדמות אותו אדם שנמצא אצלך במאגר החברים, אחד מתוך 560, שיראה את הסטאטוס ומתוך היכרות קצרה, מפגש ארעי איפשהו, שעמום יתר, או רצון חבוי להתחיל איתך, יכתוב לך "לא נורא מאמי, יש טובים ממנו, גם לי הייתה פעם חברה קלמנטינה עם מוח של דג ששוחה הפוך". אז, חיוך דק יפרש לך על השפתיים, כי יש שם מישהו והוא מחזק אותך. גם אם הוא לא באמת מחזק אותך, כמו שקורה ב-99 אחוז מהפעמים, כשמקבלים הודעת תמיכה / השתתפות בצער בפייסבוק, התחושה שמישהו שם לב, טרח להגיב, נותנת סוג של בטחון עצמי, סוג של עידוד. יש לנו קהל מסוים ואנחנו אוהבים את זה.

ובגלל שכל זה כל כך נפלא, כל כך טוב, כל כך LIKE , שכאילו בא לפתוח קבוצה שסוגדת לפייסבוק עד לרמה שכולנו נלך יום יום עם חולצות צוקרברג תעשה לי POKE (תקראו את זה במבטא של שיף שיף מארץ נהדרת), אנחנו שוכחים שזה גם רע ואני כותב את זה כאחד המשתמשים, שמפרסם מאמרים שלו בפייסבוק, אוי לבושה.

הרי מה עושה לנו הפייסבוק מאחורי הקלעים? אנחנו כל כך עסוקים בלבנות את עצמנו על הבמה, להראות מי אנחנו, כמה אנחנו סקסיים (ואל תגידו לי שלא הורדתם "TAG" שעשו לכם על תמונות שיצאו לא משהו), עד שאנחנו שוכחים להסתכל אחורה, על מאחורי הקלעים, שמה טמונים הרבה מאוד סודות ואלמנטים חיוניים אותם אנחנו שוכחים לאט לאט. לא צריך יותר תפאורה ישנה, יש חדש.

אני לא מדבר על זה שזה ממכר כמו הרבה דברים אחרים. אני מדבר על חוסר התקשורת שאנחנו נלקה בה יותר ויותר אם נמשיך רק בדרך זו. מאחורי מסכים אנחנו גיבורי על. מפרסמים מאמרים (אופס), מעלים תמונות בפוזות מסוימות, כותבים מה שעל הלב, מתחילים עם בחורות בשיא הביטחון והפתיחות ומרשים לעצמו להיפתח ולהראות את העולם הפנימי שלנו.

אתם ואתן, לא הייתם מרשים לעצמכם לתקשר ככה בחיים האמיתיים, מול אנשים אמיתיים בסיטואציות אמיתיות. לא תמיד הייתם מתחילים עם בחורה בכזאת פתיחות, לא תמיד הייתם אומרים את דעתכם בצורה כל כך גלויה, לא הייתם פותחים במחאה, או הפגנה נגד רעיון איתו אינכם מסכימים ועוד ועוד. נכון, לא כולם נולדו עם אותה הכריזמה ועם אותו הביטחון העצמי, אבל ככל שנשקע לתוך הוירטואליות, כך גם ננסה פחות להתברג ולהשתלב בעולם האמיתי. למה לנסות להתחיל עם בחורה ברחוב, או בפאב, כשאפשר לשלוח לה הודעה בפייסבוק ולהזמין אותה לצאת דרכו, זה הרבה יותר קל.

הבניה של נפש ואופי של אדם, ההתבגרות שלו, עיצוב הדמות שלו, בנויים מאבני יסוד כמו לקיחת סיכונים, עשיית טעויות, הסקת מסקנות, תעוזה והעזה. כל אלו נשחקים ונעלמים בתרבות הוירטואלית בה הכל לא הכי הכי רציני, לא דרמטי ולא "הכי הכי" בשום מובן. כל החושים, התחושות והרגשות מתקהים, כי אנחנו מעבירים הכל דרך מסך. איך אפשר להתמודד עם אתגרים ככה? איך אפשר להתמודד עם פחדים ככה? איך אפשר לחוות כישלון צורב, אבל מלמד ,מעצב ??

בקצב הזה, היום בו תגיע הצעת נישואין דרך מחשב לא רחוקה ואני מניח שבעת כתיבת שורות אלו, כבר היו כמה הצעות כאלו ומן הסתם, יש גם נשים שהסכימו. הבחירה הזו, בוירטואליות הזו, היא בחירה בקל, בפשוט, בזמין ולא במסובך יותר בדמות לקום, להעז ולעשות מעשה כלשהו. תוסיפו את העובדה שמדובר בדבר ממכר וקיבלתם חברה, שעל אף שכביכול היא הרבה יותר מחוברת ומחברת בין בני האדם, הפכה אותם גם ליותר מנוונים רגשית, עם בטחון עצמי נמוך ורצון נמוך יותר לבצע מהלך עם סיכון וסיכוי לא ברורים. הפה הפך מקלדת ובמקום רחוב יש מסך. זו טעות שעוד נשלם עליה בחוסר תקשורת כאשר נלך בעולם האמיתי. פתאום לדבר סתם ככה עם מישהו ברחוב ייראה משונה (אבל כשקופץ לך גבר לפייסבוק ואת מאשרת אותו בשתיים וחצי בלילה, זה לא נראה לך משונה נכון?), הכל יהפוך יותר קריר ומסוגר יותר. מסוגר, כי העולם האמיתי יתכווץ ואת מקומו יתפוס העולם הווירטואלי, שרק באמצעותו ניתן יהיה להגיע למשהו בעולם האמיתי.

אני יודע, זאת תחזית שחורה ולא כזו שמתגשמת כיום. אני מקצין בכוונה. כבר שנים שאני רואה איך שולחים הודעות חג שמח בSMS במקום לעשות טלפון. זה יותר קר ולא תמיד מתכוונים לאיחולים. זה נראה לי תמיד כמו מס נחמדות שמשלמים ומאוד מזכיר לי תגובות פייסבוק, שנכתבות על מנת לראות ולהראות.

אל תפסיקו להשתמש בפייסבוק, זה לא המסר. פשוט תהיו מודעים, תכירו את הצד הפחות חיובי ואל תשכחו לעשות POKE לעולם האמיתי. אגב, לעולם אל תשתמשו בחנות הפרחים הוירטואלית בפייסבוק. בחייאת רבאק, תוציאו כמה שקלים ותשלחו פרחים למי שאכפת לכם ממנו. המים עליו, האכפתיות עליכם.