השבוע חגגה חברה קרובה, שלצרכי פוסט זה נכנה אותה בשם עידית, יום הולדת. כיאה לימינו אנו, האירוע כולו נוהל מעל לדפי הפייסבוק. זה החל עם הודעה מטעם פייסבוק המיידעת את כל חבריה של עידית שיום ההולדת קרב ובא. זה המשיך בעשרות הודעות מזל טוב שנכתבו על ה wall שלה והגיע לשיא עם הנחיות ברורות מטעם יושבת ראש וועדת התרבות, שלשם פוסט זה נכנה אותה בשם דנה, לשריין את שבת אחר הצהריים לחגיגה הפיזית של האירוע המשמח שעד אותו רגע נחוג רק במרחב הוירטואלי. תוך התבוננות בתמונות של החברים שהוזמנו לאירוע שתכננה דנה, שמתי לב לדבר מעניין. איש אינו עצוב בפייסבוק. יתרה מזו איש אינו בוכה בפייסבוק, או בודד, או עצבני או אפילו טיפה מדוכדך. מעל לדפים של הרשת החברתית הגדולה בעולם מצטייר לו עולם אידיאלי המורכב רק מאנשים מאושרים, כאלו שעוברים מאירוע לאירוע, משמחה לשמחה תוך התגברות כמעט מופלאה על הקשיים של החיים ושל השגרה. אנשי הרשת מוקפים תמיד במעגל אינסופי של חברים ונדמה כי במרחב הווירטואלי האושר עצמו מדבק. שכן לא רק חברי הרשת מאושרים אלא גם כל חבריהם, והחברים של חבריהם והחברים של חברים של חבריהם. ואיכשהו כולם תמיד גם במקום הכי נכון בעיר עם האנשים הכי נכונים מצולמים מהזווית הכי נכונה. איש לא ממוצע בפייסבוק ואיש לא מכוער אלא הכול נראים כאילו נלקחו מפרסומות לסיגריות Kent שהוקרנו בבתי קולנוע בילדות שלנו ושהציגו שלל דוגמנים המפליגים בבגדים לבנים מגוהצים אל עבר השקיעה.
ואולי אין הדבר מפתיע נוכח הדרישה הבסיסית של פייסבוק מכל משתמשיה- לנהל חיים ציבוריים. לעדכן את הרשת מדי כמה דקות במעשיהם, מחשבותיהם ופעולותיהם. עם השנים פייסבוק נהפכה למעין אימא פולנייה שבכל רגע נתון רוצה לדעת איפה אנחנו ועם מי ולכמה זמן ולטובת מה. ואם החיים בעידן פייסבוק הם חיים ציבוריים אז הרי שהפכנו כולנו לדמויות ציבוריות, כאלו שעסוקות כל העת בניהול התדמית הוירטואלית שלהן דרך עיצוב דף הבית, ניהול אלבום התמונות ובחירה קפדנית של דעות והגיגים שיופיעו בפוסטים. שלמה ארצי שר פעם "צלם כדי שנזכור מה שהיה". כיום זה "צלם כדי שידעו מה שהיה", כדי שכולם ידעו.
כמו פוליטיקאים אמריקאיים המנהלים קמפיין בחירות, כמו פרנסיס אנדרווד מ "בית הקלפים", כולנו עסוקים בייצוג של המציאות ופחות במציאות עצמה. העיקר שיראה שאנחנו חוגגים ושיכורים מרוב אושר. משום שכולנו מתמודדים על משרה ציבורית סיגלנו לעצמינו גינונים חדשים, כאלו שאנו כבר לא שמים לב אליהם. כך, איך שמישהו מוציא פלאפון מהכיס כולם מיד בוחנים את השיער והלבוש ובוחרים איזה מבט להעניק למצלמה. ובעידן שבו כל אדם עם פלאפון הוא צלם פפארצי בפוטנציה אנו מהלכים עם חשש תמידי שמא תעלה לרשת תמונה מביכה שתתפשט בין חברינו ומכרינו כמו אש בשדה קוצים ויראלי.
אולם בניגוד לפוליטיקאים בשנות ה-50 לחייהם, אנו לא זקוקים ליועצי תדמית. למדנו לנהל את מערך הדוברות שלנו בעצמינו. כך פייסבוק עיצבה אותנו מחדש והקנתה לנו מערך של כלים שהפך את כולנו למנהלי משברים ואסטרטגיה תקשורתית. איננו זקוקים לרני רהב - כולנו רני רהב. אבוי.
בעידן החיים הציבוריים כבר לא ברור מהי הסיבה למעשים של בני האדם. האם הם באים למסיבה לשם ההנאה או לשם התמונה, כדי שהכל ידעו שיש להם חברים ושאינם יושבים בבית בטרנינג אל מול מרתון של הרוצח הסדרתי "דקסטר". כיום כבר לא ברור מה קודם למה- הצעת הנישואין, העלאת התמונה של הטבעת או שינוי הטאטוס מ its complicated ל engaged.
נדמה לי שפייסבוק עשתה יותר מלשנות את הדרך בה אנו מתקשרים עם חברים או מוצאים מכרים מן העבר, היא שינתה את הגדרות הפרטיות של משתמשיה. כל שהיה פרטי עכשיו ציבורי- דעות, מחשבות, הצלחות, ילדות ואפילו מערכות יחסים. אך אם הכול ציבורי נשאלת גם השאלה האם הכול מזויף? האם כמו אצל פרנסיס אנדרווד החיים הוירטואליים הם סה"כ מגדל קלפים מלוטש ביהלומים?
אני אוהב את עידית, ילדת יום ההולדת. אני אוהב אותה בשל הייחודיות שלה, הציניות והאסרטיביות. בדומה לרוב האהבות בחיי עידית היא אדם מורכב, פסיפס של הצלחות, כישלונות, שמחה ועצב. אלא שמעל לדפי הפייסבוק המורכבות הזו הולכת לאיבוד וכולנו נהפכים לרדודים ודומים, ממש כמו העיצוב של דף הפרופיל של פייסבוק שהנו זהה עבור כולנו ומשולל ייחודיות.
הגינונים של פייסבוק הנם נוקשים לא פחות מאלה של חצר המלוכה של מלך צרפת, והרי שאף אחד לא רוצה להיות מודח מן החצר בבושת פנים או לגלם את דמותו של המוקיון. לכן מופיעות להן על דף הפרופיל שלנו ברכות יום הולדת כמו "וואי מאמאי שתצליח, שתעוף, שתיגע בשמיים ותגשים כל משאלותיך". ברכה נהדרת כשלוקחים בחשבון שהיא נכתבה על ידי איזה פרחה שישבה לידך בכיתה ט' או משהו שבילית איתו ערב במסעדה בסידני בגיל 22. והאם באמת איכפת לנו מאותה הפרחה או חבר לסעודה אחרונה? האם זה באמת משנה אם הוא יהיה ה"חבר" ה 999 שלנו או לא?
בעידן הפייסבוק זה משנה מאוד, לא פחות מן ההזמנה למסיבת הכיתה של ט'3.
התכונה האהובה עלי של עידית היא שאין לך תהיות לגבי מה שהיא חושבת עליך. אם היא אוהבת אותך תחוש זאת, ולא בניואנסים או במחוות עדינות אלא בדיבור, במבט ובמגע. ואם אתה שנוא עליה, תרגיש זאת על פי אחת כמה וכמה. אולם גם תכונה זו נעלמת לה מעל לדפי הרשת החברתית, וחבל שכך.
אה ומאמי, המון מזל טוב. באמת. |
