0
ישנם משוררים - אסכים להכתיר אותם כך עבורכם - יהירותם אינה יודעת גבול. סבורים הם כי מילותיהם הקטנות, אם תארזנה בעטיפות הרמוניה מחניפה מספיק, תזכה אותם בתהילת אלמוות או לפחות, חמש דקות של אוננות מילולית על הבמה.
בוז למתים, לא פחות - בזמנים בהם המילה כאב חלולה וגמורה, אין מילה אחת למרפא מבין החבולות והרצוצות. אם תרצה לומר חדל, עלייך לחבוט שוב ושוב באחיותיה עלובות המראה.
ישנם מעטים מאוד, שגם בהם לא נחסכת זו עליבות השיגרה המתחנפת, לא ייסורי הדורות ואילמות בנותיהם, בדופי, בבצע, בשחיתות מכרסמת.
ובכל מילה ומילה, גם אם לנצח תאפרנה, תתלה בה צלצולים ומקושים, ליטופים וקישוטים, שבויות בה עדיין לחישות וזעקות, נהמות ונאקות, פוסעות במסדרונות זמננו - לא כרוחות - חיות לגמרי, חיות אדם מבועתות.
|