פסיקה חשובה מאד של השופט עמית וחבריו נאור וסולברג. הפסיקה מכירה בצורך להפריד בין מערכות הבריאות הציבוריות והפרטיות וקובעת בין השאר שחוק ביטוח בריאות ממלכתי לא אמור ליצור ערבוב בין שירותים פרטיים וציבוריים, או במילים אחרות, החוק לא אמור ליצור מצבים בהם אדם עשיר או סתם מבוטח בביטוח פרטי, ישתמש ביכולתו הכלכלית העדיפה כדי לשפר את מה שהוא אמור לקבל באופן שיוויוני כמו כולם, על פי החוק.
הפסיקה מאשרת הנחיה שהוציא משרד הבריאות ותכליתה הייתה לנטרל את אחד הממשקים בערבוב ביטוח פרטי וציבורי. אישה שתרצה לקבל בדיקת מי שפיר המסובסדת על ידי המדינה תוך שהיא בוחרת רופא במסגרת השוק הפרטי ומוסיפה כסף מכיסה, לא תוכל לעשות זאת בהתאם להנחיה. בית המשפט אישר את חוקיות ההנחיה תוך שהוא דוחה עתירות של הר"י ואסותא. לפי בית המשפט, או שהבדיקה תהיה בשוק הפרטי והאישה תממן הכל או שהיא תהיה בביטוח הציבורי המסובסד.
אכן, זו לא סוגיה פשוטה ונשאלת השאלה מה תהיה השפעתה על הריבוד החברתי בתחום הבריאות, אבל יש בה צד עקרוני חשוב מאד של הפרדת המערכות. אישית אני סבור שצריך להכניס הרבה יותר בחירת רופא לתוך המערכת הציבורית, אבל גם אז צריך להכניסה ולממש אותה בלי תשלומים ובלי ביטוח פרטי. לעשות הכל בציבורי ולא לערבב.
ועוד היבט מעניין: העותרים היו אסותא והר"י – ברית לא קדושה. אסותא עמדה במוקד העתירה שהגישו שלושה ארגונים – האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם ומרכז אדוה – נגד הקמת בית חולים ציבורי-פרטי באשדוד עם רבע שר"פ באמצעות חברת אסותא. אז איימה עלינו אסותא בתביעת נזיקין אבל בסוף השופטים דחו את העתירה ואף פסקו הוצאות כבדות ששילמו הארגונים.
אז מה מפריד בין המקרה ההוא בו נדחתה העתירה שעסקה גם היא בערבוב פרטי וציבורי לבין המקרה הזה ? אישיות השופטים (אז גרוניס. עכשיו עמית) ? אולי באמת המקרים שונים (שם הקמת בית חולים. פה בדיקה שמסבסדים אותה ישירות ממשרד הבריאות) ?
הפסיקה מאשרת הנחיה שהוציא משרד הבריאות ותכליתה הייתה לנטרל את אחד הממשקים בערבוב ביטוח פרטי וציבורי. אישה שתרצה לקבל בדיקת מי שפיר המסובסדת על ידי המדינה תוך שהיא בוחרת רופא במסגרת השוק הפרטי ומוסיפה כסף מכיסה, לא תוכל לעשות זאת בהתאם להנחיה. בית המשפט אישר את חוקיות ההנחיה תוך שהוא דוחה עתירות של הר"י ואסותא. לפי בית המשפט, או שהבדיקה תהיה בשוק הפרטי והאישה תממן הכל או שהיא תהיה בביטוח הציבורי המסובסד.
אכן, זו לא סוגיה פשוטה ונשאלת השאלה מה תהיה השפעתה על הריבוד החברתי בתחום הבריאות, אבל יש בה צד עקרוני חשוב מאד של הפרדת המערכות. אישית אני סבור שצריך להכניס הרבה יותר בחירת רופא לתוך המערכת הציבורית, אבל גם אז צריך להכניסה ולממש אותה בלי תשלומים ובלי ביטוח פרטי. לעשות הכל בציבורי ולא לערבב.
ועוד היבט מעניין: העותרים היו אסותא והר"י – ברית לא קדושה. אסותא עמדה במוקד העתירה שהגישו שלושה ארגונים – האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם ומרכז אדוה – נגד הקמת בית חולים ציבורי-פרטי באשדוד עם רבע שר"פ באמצעות חברת אסותא. אז איימה עלינו אסותא בתביעת נזיקין אבל בסוף השופטים דחו את העתירה ואף פסקו הוצאות כבדות ששילמו הארגונים.
אז מה מפריד בין המקרה ההוא בו נדחתה העתירה שעסקה גם היא בערבוב פרטי וציבורי לבין המקרה הזה ? אישיות השופטים (אז גרוניס. עכשיו עמית) ? אולי באמת המקרים שונים (שם הקמת בית חולים. פה בדיקה שמסבסדים אותה ישירות ממשרד הבריאות) ?
