כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (6)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      26/3/13 15:10:
    תענוג לקרוא בשורותייך וביניהן
      23/3/13 11:24:
    שמחה כל כך לקרוא עוד מסיפורחייך בדרך המיוחדת שאת יוצרת אותו וכותבת אותו . הגילויים בעקבות המשברים מרגשים במיוחד ואשרייך שאת זוכה להם כעת.חג חרות שמח ...תמיד!:) אהבתי גם את המיזוג של הפוסט שלך עם הסרטון, הקצב הנעים והאיש והיופי שבביטוי המשמעות של החברות ...חיים טובים לכולנו,אמן!
      22/3/13 18:24:
    החכמתי נעמי, תודה, שי
      21/3/13 00:17:
    הוספת תגובה . איני יודע מה לאמר,פשוט סיפור של מספרת נהדרת ועל אמן מוכשר. צביקה
      20/3/13 16:02:
    תודה דרררלינגית אם לא נצחק איך נשמח?
      20/3/13 11:38:
    אווו, נעמי, נעמי, איזה כיף לקרוא אותך! אשרייך שנחנת בהומור נפלא וביכולת להעביר אותו לעדת קוראייך הנאמנה שאני בניהם
    0

    על חברות ועל מגילת "רות" או מה קורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה בעלת טעם טוב

    6 תגובות   יום רביעי, 20/3/13, 10:29

    עַל אהבה, חָבֵרוּת ו"מְגִילַת רוּת" או - מה קורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה
    בעלת טעם טוב


    לפני שלוש שנים צדה עיני את דמותו של האמן מתי גרינברג, בתערוכה של עבודותיו שהתקיימה בתל-אביב. מתי שישב בצד מעמיד פני שקוע בעיתון, והתעלם מהאישה הנמרצת (אני), עורר את סקרנותי הנשית לא פחות מזו האמנותית. כלתי הצעירה שהתלוותה אלי הזדעזעה לגלות את טעמי המפוקפק בגברים. היא פסלה אותו על הסף. הסיבה הייתה גלויה לעין – כפות רגליו היו נתונות בסנדלי "שורש". "אין מצב" כך פסקה לילושקה, ש"את תצאי" עם גבר שאצבעותיו מבצבצות מסנדלים, ועוד סנדלי "שורש" המכוערים. היא עצמה השליכה כך צעיר או שניים שחיזרו אחריה בסנדלָיִים.
    הופתעתי ללמוד על הקריטריון העכשווי. לא הייתי מנוסה במיוחד בניפוי גברים בכלל ובעת המודרנית בפרט. בזמני היו נערצים דווקא "גברים גברים" שהסתובבו בסנדלים תנכיות קיץ וחורף. ועוד, הוסיפה לילושקה, "מה זה הסמרטוט על הצוואר שלו?" ואכן, על צווארו של הבחור הלא צעיר הייתה כרוכה מגבת מוזרה. וזאת לדעת, ללילושקה טעם מעולה עם תעודה אקדמית של האקדמיה לאמנות "בצלאל" והיא עוסקת בעיצוב גראפי. חזקה עליה שהיא יודע מה היא אומרת.
    בכל זאת, עבודותיו של מתי גרינברג הקסימו אותי, הן היו שונות, היה בהן עומק מרתק שלקח אותי  ל"מקום אחר" והן היו יפות עד מאד. וגם היה נדמה לי שקלטתי מבט שהגניב בי האמן מעל דפי העיתון. חזרתי לביתי וחיפשתי בגוגל. לא מצאתי דבר. הַהֵאַיך, אמן כה מוצלח, אינו מופיע בגוגל? הנחתי לדָבָר.
    שבועיים אחר כך מתי גרינברג טלפן.
    What took you so long? שאלתי בעברית צחה.
    חשבתי שמבט עיניך עז מדי, ענה.
    אתה כזה ביישן? שאלתי
    אחרי 44 שנים בלונדון אני לא רגיל למבט הישיר הזה, ענה, והוסיף, וגם צחוקך פרוע.
    צחקתי, צחוק פרוע כמובן. סנדלים או נעליים, כך אני צוחקת.
    אתה לא מופיע בגוגל, ציינתי.
    מתי איית את שמו באנגלית MATY GRUNBERG  , עם U, הדגיש, ועל המסך התגלה עולמו המופלא.
    מספר ימים אחר כך הוזמנתי לסטודיו במסגרת מסלול "בחינות הכניסה" שנאלצתי לעבור לפני שמתי הכניס אותי לחייו. לא העליתי בדעתי שאני, נהדרת שכמותי, נבחנת. וודאי שלא על ידי איש לא צעיר בסנדלי שורש ושְמָאטֶה כרוך לצווארו. וכך, חפה מכל יומרה, נסעתי לאזור התעשייה בבת-ים, בה, עד אותו יום, לא ביקרתי מעולם. באותה עת
    החלה בת-ים "מתחדשת מתרגשת" ואולי זו הסיבה שקרה מה שקרה - וחיינו, שלי ושל מתי, החלו "מתחדשים מתרגשים, נכרכים זה בזה.
    מתי פתח את דלת הסטודיו, בנדנת "שודד ים" הייתה כרוכה לראשו, מוסיקה קלאסית מילאה את החלל הגדול, והמון יצירות אמנות בלבלו את דעתי. לא ידעתי במה להביט תחילה. וודאי שלא בזבזתי זמן להתרשם מהאבק ומהבלגן. אלה נגלו לפני רק מאוחר יותר, מאוחר מדי, כשכבר הייתי שבויה....
    מתי הכין את היצירה הראשונה שרצה להראות לי. ספר האמן של "מגילת רות". הוא פתח את הספר הענק אשר כריכתו מעשה כורך אומן בד ועור, דפיו הריחניים, שוליהם פרועים, עשויים עבודת יד, האימאז'ים חיתוכי עץ, מעשה ידיו שלו, והתרגום החופשי לאנגלית – עבודתה של המשוררת לינדה זיסקוויט. מה שמשך את מתי  ליצור את "מגילת רות" הוא הקשר בין שתי הנשים, נעמי וכלתה הצעירה רות, סיפור החברות והנאמנות ביניהן, הרבה מעבר למתחייב לקשר בין חמה לכלתה הצעירה. בסיפור המגילה - נעמי האלמנה, מפצירה בשתי כלותיה, אלמנותיהן של בניה, עורפה ורות המואביות, לעזוב אותה ולחזור לארצן. עורפה אכן נפרדת ממנה. רות מתעקשת להישאר - "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. א,יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ."  דבריה של רות משנות את מהלך חיי שתיהן. הנאמנות והאמון ההדדי מעניקים להן כוח לעבור את המדבר. קשובה לעצותיה של נעמי, יוצרת רות את הקשר עם בועז, בעקבותיו מגיעות שתיהן אל הנחלה, ואף משאירות את חותמן בהיסטוריה של עם ישראל - רות ובועז מקימים את השושלת ממנה ייוולד דוד מלך ישראל.
    מתי הפך דף אחר דף בספר הגדול שנראה כמו הצגת תיאטרון בה הכל מתרחש על במה גלוי, חשוף, שטוח. איבדתי את עצמי בתוך הדמויות והנוף החתוכים בעץ, הוקסמתי מכתמי הצבע שהבליטו את אפיו של עץ הדובדבן עליו נעשתה
    העבודה, התפלאתי כיצד ניתן לבטא עדינות ורגישות באמצעות חיתוך בעץ, וכל אותו הזמן ליווה אותי קולו המסַפר של מתי. יש רגעים בחיים, אמר, שאדם נמצא בצרה גדולה, ויום אחד חבר אומר לו – מה שלא יהיה, אני לצדךָ, אני נשאר אתךָ  – ואז, בעצם האמירה, ההתחייבות הזו - הכל משתנה. ידעתי היטב על מה הוא מדבר. באותה עת הייתי
    אני, ששמי נעמי, אלמנה העושה דרכה, יחד עם שני בני, במדבר צייה אנושי של משרדי עורכי דין ואולמות בתי משפט. צעדת המדבר שלנו החלה כשלוש שנים לפני כן לאחר מותו של בעלי. מיד עם "פרוץ המאורעות"  מיפיתי את חברי וחברותי. הייתי חייבת לדעת במהירות על מי אני יכולה לסמוך עם מה. ונמצאו לי חברות וחברים נאמנים, בלעדיהם לא הייתי יכולה לחצות את הזמנים הקשים שנכונו לי ולילדי. 
    עכשיו בחנתי את פניו של מתי, שהיו עדיין זרות לי, ותהיתי למה מתכוון הגבר הזה, שהכרתי ימים ספורים בלבד, בדברו על הכוח שבחברות. ועדיין לא ידעתי שנמצא לי חבר נאמן לחיים, שיעמוד לצדי ויחבוק אותי ואת שני בני, ואת לילושקה גם, בשנים הקרובות, שלא התכוונו כל עיקר להיות קלות.

    ומאז ועד היום על חבל הכביסה שלנו מתנוסס בחדווה דגל ה"שְמַאתִּי" – הלוא הוא ה"סמרטוט המוזר" שהתברר כי מתי כורך על צווארו כאמצעי הגנה כנגד תהפוכות ה"חום קור" של זיעת הקיץ המהביל וקור המזגנים המקפיא. השְמָאטֶה של מַתִּי, המכונה במשפחתנו – שְמַאתִּי.
    וזה מה שקורה כשמתעלמים מעצותיה של כלה צעירה בעלת טעם טוב.


    מצורף לינק
    לסרטון יוטיוב קצר המתאר את ספר האמן של מתי ג. "רות"
    תהנו


    http://www.youtube.com/watch?v=OM1c3hj3TZU



     



     

    דרג את התוכן: