מוצג א' - התחנה המרכזית

מילדותי ועד די לאחרונה, הייתה התחנה המרכזית בנתניה קסרקטין אפלולי ומלוכלך בסגנון ז'וז'ו ה-15. אכסדרה עגומה של ריצוף מפויח, קליפות גרעינים ובדלי סיגריות. לוטו, טוטו ומוחטות. אבן שואבת לקבצנים, סכיזופרנים, נרקומנים וחלכאים באופן כללי.

זכור לי במיוחד ישיש עיוור בכובע ברט ששנים רבות היה מקבץ נדבות בנגינת מנדולינה על הרצפה. הוא היה באמת עיוור וחולה, המנדולינה הייתה חבוטה ועם שני מיתרים, והוא היה פורט על אותו סולם כל הזמן, גרוע. אני עדיין יכול לשמוע את הנעימה.

הכנסותיו היו עוברות לידיה של עוד דמות שנעלמה: קראו לה קירקָסָה (מלשון קרקס). היא הייתה אישה שמנה להדהים – ואני מתכוון באמת, כמו משאית, כמו הר – ששרצה בתחנה המרכזית. כולם הכירו אותה. השם האמיתי שלה היה רחל, ולפי דודה שלי, בצעירותה הייתה רזונת. היא הייתה מסתובבת בקיץ ובחורף עם חצאית אוהל וחולצת טריקו מטונפת במידה XXXXL, שיער תלתלים קצר ומדובלל, וקול דיזל שנבע מקשיי נשימה. כאמור, היא שקלה טון. היא לא הייתה אישה רעה – למעשה היא טיפלה באותו זקן גלמוד ודאגה לו – אבל היא הייתה מזעזעת.

כשקצת התבגרתי, וראיתי אותה פעם בתחנה המרכזית בת"א, אזרתי אומץ לומר שלום. היא הגיבה מייד כאילו אנחנו מכרים, בלי ריחוק ובלי גינונים, כמו נתנייתית. התלוננה שהבני-זונות לא רצו להעלות אותה לאוטובוס אם לא תשלם על שני מקומות. וזהו, זה הדבר האחרון שאני זוכר ממנה.

מתישהו הפסקתי לפקוד את התחנה, ואחרי עשורים רבים כחור היא עברה שיפוץ. היום היא מודרנית, סגורה, עם אלומיניום, חלונות ומיחשוב, אבל עדיין שומרת על טינופת והזנחה. הרבה פרזולים שבורים, אינספור כתמים, ומסכי המידע שברציפים כמעט תמיד משדרים שגיאת מחשב. בתור למודיעין לפני יומיים שמתי לב שעם כל השיפורים, עדיין יש עובד אחד בלבד. כדי לצלם את הזקנה הרוסייה הזועמת שלפניי לכרטיס רב-קו, הוא היה צריך לכבות את האור בחדרון שלו ואז להדליק בחזרה. לדעתי התחנה כיום מכוערת משהייתה – כי אז לפחות ידעה מה היא. לא היה לה תסביך. 

בעודי ממתין לאוטובוס, ראיתי גבר צעיר יחסית ושמן באופן כדורי שמדָדֶה באזור. אובזי. בלון. היה ברור שהוא שורץ בתחנה, עובד באחת החנויות, אולי שייך לאחת הקומבינות המקומיות. טרנינג, לא מגולח, אולי לא מקולח. עיניים סליזיות. הוא התיישב על ספסל סמוך ופיזר חופן מטבעות לספירה על הבטן שלו, שסיפקה משטח עבודה. כמו לוטרה. תהיתי מאיפה המטבעות, וגם חשתי נחת. קם לקירקסה יורש.

בתמונה: מדבקת אמנון יצחק ימ"ש על חלון אוטובוס. מישהו הדביק את

הרפש הזה גם על מסך הפלזמה באותו אוטובוס

  מוצג ב' - תחנת הרכבת

תחנת הרכבת היא עוד סיפור קשה. תקועה רחוק רחוק, בפאתי איזור התעשייה הישן קריית אליעזר, עם חירבה לפניה וחירבה מאחוריה. להגיע אליה זה סיוט. נגיד ככה: אם אתה רוצה לרכבת בנתניה ואתה לא ממונע, כדאי שתהיה בכושר קרבי ותאהב וואבי-סאבי, כי אתה הולך לעשות מסלול. יכול להיות שכשתכננו אותה חשבו שתשמש בעיקר להובלת תפוזים, ראשי בקר, או מלט לתעשיות באיזור. זה מה שנקרא אירוניה. והנה עוד אחת – כשירדתי לא מזמן במדרגות האחוריות לתחנה, חלפתי על פני עובד רכבת צעיר שבדיוק עלה. בתחתית המדרגות ישב עובד אחר, מבוגר וכרסתן, שרוע על כסא כתר, עם רגל שלוחה קדימה, וקרא אחרי הצעיר בקול רם:

"תגיד לה שאני משתין עליה בקשת... אם אתה גבר, תגיד לה שאני משתין עליה בקשת! מי היא בכלל, האלפבתית הזאת?! סך הכל בחורה מגעילה."

בתמונה: השריפה במפעל הצבעים, מבט מפנצ'ריה סמוכה באזה"ת הישן

 מוצג ג' - לשכת התעסוקה

אתה מחכה בשמונה-עשרים-וחמש בבוקר. המשרד נפתח בשמונה-שלושים-בדיוק. הדלת נעולה. איתך עוד אנשים מחכים. הגורל של כולכם במידת מה מוטל בכף – מי יותר, מי פחות. זה הרי לא מקום שבאים אליו כשהכול בחיים דופק. לפתע המנעול מסתובב ודלת הפלדה נפתחת כדי צוהר. מגיחה אחת הפקידות ומייד נועלת מאחוריה. הפחות נחמדה, זו ששונאת את העבודה שלה ומתייחסת לקהל בתיעוב. אחד שואל אותה שאלה מנומסת, והיא אפילו לא מעניקה לו מבט בדרכה למעלית. כשהוא שואל שוב (כאילו היא לא שמעה) אחורי הראש שלה ממלמל משהו שלא ברור אם הוא תשובה. אין לה עניין לעזור. אף אחד לא יודע מה קורה. אין סדר, אין היגיון, אבל החיים שלך תלויים בזה. מחכים עוד. הדלת נפתחת שוב, וכמו בסיפור של קפקא, מגיח שומר ננסי. בכל אופן, קווקזי נמוך. הוא מודיע לכולם שחובה להירשם לביומטרי בקומה שלוש כדי לקבל ייעוץ. זהו מידע חדש ומטריד, אותו הוא מודיע בעצבים, כאילו מישהו כבר התפרץ עליו בתגובה. אם מה שהוא אומר נכון, מדובר בעיכוב מפלצתי לכולנו: אישה אחת מנסה לשאול אותו שאלת הבהרה, אבל הוא לא מאפשר להשחיל מילה. הוא מותקף על ידי אויב דימיוני.

הוא: "אני לא חייב בכלל להגיד לכם! אני עושה לכם טובה!"

היא: "רק רציתי לשאול אם גם מי ש—"

הוא: "זה בכלל לא התפקיד שלי! את מבינה?"

היא: "בסדר, אני מבינה, אבל אם—"

ואז הוא שואל את האישה שאלה שאני לא יודע אם היא, או מישהו בכלל, מסוגל לענות עליה.

"תגידי לי, אתה מדבר את העברית?!"

נתניה. 

בתמונה: החופים היפים בישראל, בערב

- - - - -

© כל הזכויות שמורות RAJRAJ 2013