בין הימים
הוא עמד ודיבר בקול רם, יחידי בין ארבע קירות ואף לא תמונה אחת וראה בתוכו את דמותו מבקשת לצאת כדי להביט בעצמה. ניעור בפחד לרגע אחר: השקדיות פורחות בין קברים פעורים ליד ברכת אגירה עתיקה. בדרך שחורה ,דורך על עפעפיים לבנים, הולך אברך ומשוחח בטלפון נייד. התפיח את הכרית בידו והתגדל בלון פורח ענק שיצא דרך החלון ועלה לשמים. ד. פקח את העיניים ורצה להיאחז בחלום שהעירו . כשהתיישב ,נתמך בשלוש כריות לא מצא קצה חוט וחש את כובד נוכחותו הגשמית. קו אור הנץ מתחת הדלת של השירותים. לפנים נהג להירדם עם הרדיו. הוא קם מהמיטה באחת כדי להוכיח חיות . בצעד השני איבד את האיזון ושלח יד לדלת הארון. הוא עבר לחדרון האחר כדי להביט בצג הממיר .השעה –התאכזב: רק אפס שלוש אפס אפס. בכף ידו לחץ על שלושת המתגים של החשמל בבית. אחד נענה והמטבח הזעיר הואר. הוא עמד וחכך בדעתו מה לעשות. שם מבטו בכוס שבכיור. פרורי מרק של שקית נתלו בזכוכית .על השיש עמד גליל של סוכרזית עקום כמגדל פיזה. רצה לבדוק פשר וויתר. מאחוריו בצבצו פרחים ורודים נטועים באדמת הפלסטיק של העציץ שנתנה לו בעלת הבית כשחתם על חוזה השכירות. רק לשנה. היא פרשה גם בד צבעוני ישן על המקרר הקטן ועליו שמה ,עדיין לא נגוע, יומן חדש מטעם חברת הביטוח שלה. לבנו המבוהל הוא הסביר שיש הגיון בתשובה שגוייה לשאלה מהו היום בשבוע. מה מבדיל ביניהם, החוץ ? השבת מובחנת בעירך, ענה בנו והוסיף, תתנדב. חפש תכלית. האם יישכב מקופל על הספה הקצרה הצהובה שלא מכילה אותו אך יתרונה -המסך ממול ?נמאס לו לישון בקלון . חזר .המיטה גדשה את החדר והותירה שביל צר בינה לבין הארון. הביט ולא הגיב למראה הסדין שהוא מופשל ודחוק לקיר. את הסדין המנומר כפתה עליו בעלת הבית. על לובן המזרן החשוף התגלתה לו סימטריה של מעוינים תפורים ברישול. כשנכנס למיטה הקרה התנכרה לו השמיכה . בחנות הספרים הקבועה חיפש מוכרת חדשה וצעירה. חשש להיות טרחן . הספר הזה, הצביע על אחד, תתפוצצי ממנו מצחוק. האמת, שעכשיו אני במבחנים .מבחנים במה ?בבלשנות. ואוו. את מכירה לשונאית זולה? האמת שכן. סמי לשונאית. איזה ספר אתה כותב, הסיקה בחופזה. אמר לה: שתי תכונות טובות כבר זיהיתי בך, משקפיים וסקרנות. זה לא הולך יחד? צחקה. משקפיים מעידים על רצינות אמרתי. בצאתו נעצר וסב על עקביו. מה שמך? נופר. עיקם את פניו . את נדירה ונופר מצוי. שניים שכבו לצדו. האחד משעשע מרווח והאחר ישן, אותיותיו קטנות ושורותיו עוינות. העלילה הוזנחה בקשה לקריאה, לטובת חלל פנימי שהסתובב בו הגיבור סביב עצמו .התחזית: מלחמת עולמות עד כדי ביטול האני באני . לקח את משקפי הקריאה מעל השרפרף הירוק לצדו ובדק את הנזק שגרם להם טרם שינה. ברגע שהחל לקרוא נעצמו עיניו ומחשבותיו נדדו ואבדו בריק. שריריו התרפו ,הספר נפל מידיו ונח בחיקו. כשהתעורר אחרי שעתיים הרגיש נזוף על שנרדם כך עם המשקפיים. השחר שוב הגיע .היו בידיו שתי אופציות. לשתות קפה ולחזור למיטה או לצאת מיד מהבית. הוא ציין לעצמו כי נצרך לביקור אחד בלבד בשירותים במשך כל הלילה .או שהיו עוד פעמים ושכח? כשעמד להתלבש הבחין כי מבין דפי הספר נפלה לרצפה סימניה. הספר נקנה בחנות לספרים משומשים. הסימנייה הייתה כרטיסיית אוטובוס מנוקבת עד תום. הוא בחן אותה. כרטיסיה מנוילנת לא תכובד. לכל נהג יש טביעת ניקוב שונה. בכל חור יש תוכן צורני. היא נגעה בו. באינטימיות. הוא ראה אותה .לפני שבוע או חודש על הרצפה לרגלי החומה הגבוהה של בית הספר הדתי .היא כרעה על המדרכה. לימינה נפרש מעילה החורפי ,הישן ,הכסוס בשרווליו, ולשמאלה הושלך, ילקוט שרוכסנו נקרע מעומס המחברות והכריכים האכולים למחצה שאסור להחזירם הביתה. על ברכיה ערסלה ספר פתוח. הצצתי במילים והן נראו ישרות וחילוניות. כנראה, ספרות יפה. ואולי גם אסורה. מכוניות ואנשים חלפו על פניה, נטולי קול . תלמידה בת 13 לערך. נקשרתי לתשוקתה לחפור במילים בלי לחוס על עצמה, גם אם תקבר תחת מפולת הידיעה. ולמצוא מה? הראש הכפוף , האדמומית בלחייה, השפתיים הנפערות והשיטוט של עיניה שעבר בין השורות והצית אש באותיות . ד. היה עובר אורח בחייה ,צופה בלתי נראה שראה מה שהוריה כשלו לראות. בית הקפה היה רחוק מטעמו אך קרוב לדירתו. העיקר לדבר ולשמוע דברים. קפה בבקשה., אני לא שומעת, אדוני. נוכח כי הוא מדבר בקול חרישי. זה הכול אדוני? הוא קרא את העיתון בחוסר עניין. שום עניין מענייני היום כבר לא נגע בו. את החדש מצא במודעות האבל. חיפש מוכר או משעשע. בדק את גיל הנפטרים ושמח עם הנגאלים. הרים ראש לרגע כמרחרח וקלט חבורת פנסיונרים עליזה, חבריו לעבודה ,שבאו להתכנסותם השבועית. קם וברח . אתה בחדר מספר 3.אני לוחץ על כפתור. הקפה מטפטף בזרם לא סדיר לכוס נייר. האנשים פורקים מכלים שקופים המכילים קציצות דגים, למשל, לצהריים. יש בהם גשם . המגבים רוקדים על החלון הפנורמי. הנוסעים ממהרים להתכנס. הפאזל גדול מדי והחתיכות משתנות תוך כדי הניסיון למצוא תמונת על. אני מוציא את הטינופת שלי על זה שלידי. הוא מקיש על המקלדת בגנדרנות של פסנתרן .הוא מבקש להתחבב ומספר לי על ילדיו החולים בשפעת. הוא מוחט את אפו וערימה של טישו מועפת לפח. לפניו צלוחית עם עוגיות. הוא נוגס באחת מהן בעדינות . קרעי החיים שאני מסדר להם היגיון לא נתפרים .לי אין בעיה אבל הם רוצים קשר. לדעתם מוכרחה להיות סיבה לסתמיות של האירועים. מי סידר אותם, רציתי לשאול, אלוהים? לפניו תחנת האוטובוס. שעתיים הלוך וחזור תארך הנסיעה לשוק .היא תבדיל בין הבוקר לצהריים. בלילה יזדקק ד. לתחמושת אחרת. בא נעביר את היום אמר לו בן אחיו ,בזמנו ,כשהיה הוא צעיר והתכוון: אל תתאמץ לטבוע חותם . כהרגלו ישב במושב לפני האחרון ליד החלון כדי לחוש את החיים בשפיעתם ,משני עברי השמשה. התיידד עם הכרוז הקורא בשם התחנות ומיקד את מבטו בנערות המרכיבות משקפיים .קבע את הגבות כגבול גזרה עליון ואת גשר האף –גבול תחתון. שם מצא שני מסכים כמעט זהים וחיפש את ההבדלים. חזר להכרה בגלל דיבור קולני בפלאפון האונס עליו תפלות של אחרים. מזקנים הסיט מבט. ראה צעירה שחומה מלכסנת מבט לרחוב . נטלי פורטמן. היא בדרך לאקדמיה. ירדה במרכז העיר ונספגה בהמון המצעים היו מבולגנים ותכולים וריחם כזיעת נעורים. היא לא הייתה דקת בשר אבל כל גרם מיותר בה היה כה לבן ועסיסי. העיניים צחקו לעולם בלי אפליה. גם בחושך הן הכחילו בחום. הלכה בצעדים איתנים של איכר. בגדים גדולים מדי התנפנפו ממנה. ראשה היה טמון בניירות. הכול הביטו בה בהיחבא כי הפיתוי לקפוץ עליה בהישירה מבט היה כפחד גבהים. בערב בלעה אותי כנחש המעביר את העכבר דרך גופו בלי מאמץ . תאוותה הייתה מנומסת כתינוק מאובק בטלק. בשוק עבר ד. בין הדוכנים לראות את פריחת ההדרים. ולבזבז זמן. בחלוף השנים השיניים לא הניחו להכחשה לחיות בשקט וקרקרו בחומתה עד שנפלה. בחנויות התבלינים היה נעמד לפני השפע ומתפלא כבראשונה. ורוניקה לבנה וגעדה מפושקת תענוג רוחני. לא הבין איך אפשר לטרוח לקצוות עולם בשביל גיוון הטעם. רק אוכל ! גם בגן הבוטני הלך בין עצים ופרחים ששמם יותר יפה ממראם :נץ חלב. הטלפון הנייד צלצל. רק אחד מחפש אותו. מה נשמע יגיד בנו הגר בארץ אחרת ויכעיסו שוב והוא יגיד –די. אתה יודע שאין חדש. לא בא לך לראות את רועי? הוא כבר לא ילד ,נזף בו שוב. רק אני בראש שלו עכשיו. בחנתי את עיניו, לראות את מידת זעפו של הכחול, ראיתי מים שקטים ובתוכם סערת צחוק בהיוולדה, וידעתי שהחזיר את הנשק לכיסו ,והוא מת להתגושש בפראות, להכאיב ולברוח כדי להיתפס ולהיענש בחומרה בגירוד חזק בכף הרגל, ובנשיקות פה ואסור למחות את הרוק, מותר לעלות עלי, ולהתעלות ולחוג סביבי בעצימת עיניים כאילו הייתי זבח אלילים, ולפלוט שברי מילים שעוד לא הומצאו, עד שצעק די, וכשפסקתי שב והרביץ במפתח הלב ונדהם על שהתקפלתי וחיפש אותות של חיים שכדאי לחיות אותם, וכשמחיתי דמעה, קרב אלי, נגע בנטף החם והוליך אותו בכרית אצבעו, במורד הלחי, והשתומם כי נעלם וניצלתי את הפסקת האש והצמדתי לבו לליבי עד שצעק איחס. צחקתי כמו שצוחקים מהשימפנזה שהיא ,הלוא, או הלו, ממש כמונו, וביקש סיפור לפני השינה, ואמרתי טוב, רק אחד, וקראתי אחד, ואמר עוד אחד אבל בעל-פה מתוך הספר. אחרי השוק מצא עצמו ד. עם שקית ובתוכה שלוש קלמנטינות ושב לתחנה למסע הביתה. נצרך להשתין בדחיפות וצריך רק שניים -לנשום ולהשתין. כך אמר הנביא הרופא . הוא לא יחזיק מעמד בנסיעה של שעה. מצא מגרש חנייה ובודד עצמו בלי בושה בקצה בין מכונית לקיר שלפנים ראה עליו גרפיטי: מקום קדוש אסור להשתין. גלגל את המילה צריך ומצא מצרך ונצרך ומי צריך אותו. באוטובוס הוכיח את עצמו כי אינו מקפיד לאכול גם בלי תיאבון. קנה מיכל חומוס ולחם ומלפפון אחד ופלפל אחד. הניח את הארוחה על השרפרף הירוק ואכל מול הטלוויזיה. בולשיט. כשהפירורים נשרו לספה ולרצפה עקב אחריהם .הוא רצה לעבור מצמחונות לטבעונות אחרי ששמע ושוב לא יכול שלא לדעת כי מוציאים את החלב מהפרה בעינוי לא פחות מההרג .תמיד הסתגף. תחילה מכורח ואר כך מהבנה עמוקה שצמחה ושגשגה על הכורח .גדל עם אב שלא ידע לבשל. מחשש לעצמו שיישאר לבד הציץ בניירותיו הרפואיים ובאחד מהם מצא כי אביו התלונן על דופק מואץ ונמצא בריא. האיש בעל הזקן הלבן שכב במיטה אין אונים. החזה עלה וירד והשמיע צליל רפה של מפוחית כשדוחקים ממנה את הרוק. אני הילד בן השלוש עשרה מביט בהרים שנשקפו מהחלון. הילד שאומן לא להרגיש.בערב שבת עזבה המשפחה הדתית את בית החולים המרוחק מהעיר ושבה לביתה. הוא נשלח בשבת בבקר, ברגל, לשמור על החולה ,זה השוכב לפניו בין ארבע קירות לבנים ותמונה.הריש המתגלגלת של האחות עוררה את צחוקו.אני מברזיל,אמרה.הוא נמשך אל המדים המעומלנים והעיניים הבטוחות . היא רכסה לחולה כפתור בפיג'מה. יעקב,יעקב , אתה שומע אותי?. מה עושה סבא שלך,שאלה, נוקטת לשון הווה ברגישות יתרה. כשקם בבקר לעבודה לבש ציצית וחגורה מבד סביב הגב, ונאנח .הוא חורר את אוזנו שלא יגייסו אותו לצבא ועל כך נטר לו הילד .כשחזר לצהריים מעבודתו פתח את הדלת בדחיפה ממושכת עד שנתקעה בקיר.הוא קרא עיתון בעברית.בניו עברו מדרכה כשדיבר אידיש.הוא קפץ דרך חלון אוטובוס בנסיעה כי דמיין שהרכב עולה באש. לא דיבר על הארץ שעלה ממנה. שני בניו גיחכו , לא לפניו ,כי מיהר לתפוש את עמדת החזן בימי חול. הילד לא זז מהחדר אבל בחולה לא הביט. ההרים בחלון נדלקו באור ניאון והשתקפה סירה נאנקת בין משברים. קפיצי המיטה צווחו.האחות פרצה פנימה ואותתה לו לצאת.בזווית העין ראה כי הגוף מפרפר.אתה יכול לחזור הביתה,אמרה האחות.למחרת הצטרף להצטופפות ליד הבית. הוא הביט באביו וראה דמעות על לחיו. הוא התפלא -למה הוא בוכה .האבא הסב את ראשו וכשפנה אליו אמר "גמרת את השיעורים". הילד הביט בגופה המכוסה בטלית שהכיר מתפילות הבוקר. הוא נצמד קצת לאביו ונדחה מיד. לך לבית ספר ותפקח אוזניים, אמר לו האבא בחומרה. והוא השתמש בעיניו להביט במורה המודרנית הצעירה, הגרובה בגרבי ניילון דקים ,הסובבת בעקביה הגבוהים בין תלמידיה ומתעכבת לידו. ריח אישה עטף אותו בחום. חיטטתי בין שיניי בקיסם וקפצו שיירי אותיות והתפזרו על השולחן במבוכה .כמעט גירשתי אותם לפח בעוון אניגמטיות וסיבוך מיותר אלא שלפתע עלתה בדמיוני מכונית פתוחה שעליה מיטלטל שלט "זה עתה נישאו". אוושת הצמיגים בגשם וחיוך רטוב הזכירו לי חלום מתוק שנטעם ונעלם בלילה אחד שבסופו צלצל שעון .עיניי היו באישה ליד הנהג, פיה פתוח ראשה שמוט לאחור. פיהקה או צעקה. ריסיה סללו נתיבים בשמשה ,זנב של קופסאות התפתל בראי, צליל צהלתן הפחית נאטם: כפרפרים באלבום נכנעו. הפרחים נפלו על משמרתם , בכותרתם טיפות דלק, עליהן רעדו באור אחרון, שיער שחור התפזר על ירח חיוור, סרט גומי נאנק . אצבעות נפרשו כנוצות ברוח. כן לא משנה. סע כבר בן זונה. באותו לילה שיבשו העיניים נבל גם המחר. הוא היה בן יומו עד יום מותו והיא לא רצתה להיאנח עד יומה האחרון וחתכה.
באחת אחר הצהריים חזר .תקיעת המפתח הפעילה תגובה אוטומטית של צורך להשתין. על מדף החלון הקטן בשירותים ,מעבר לשמשה ולפני הסורג , ברווח הזה עמד בקבוק זכוכית מרובע עם פייה עגולה רחבה. יום אחד נפרש עליה גשר ובו ארבעה זרדים דקים באורך של אצבע. בפעם הבאה שהשתנתי ראיתי יונה יושבת על מיכל הזכוכית. לקן היתוספו מחטי אורן ועלי גפן .משהי ציירה לה עתיד .היא הביטה בי בעין אחת לא נבהלת. כיביתי את האור ויצאתי כהולך על ביצים. הנחתי למחזה לעלות ושיארך כמה שבא לו. יום פנה והלך לפני עוד לילה .מתי היא אוכלת? ד. עמד בתור במכון סי טי בין אנשים שקטים, מצומקים המשוועים לגזר דין מתחשב. קבלתי מכתב חתום במעטפה והלכתי לרופא. הוא גלגל את תמונת במחשב ,בהה במה שנראה לי כעובר בן חודשיים, הוא השתהה עוד מעט ואמר-אל תתרגש. הכול בסדר. אמרתי לו: לא הייתי מתרגש גם אם הכול לא היה בסדר. היונה דחקה עצמה לזכוכית ואלי כדי שהאויב לא יזמום עליה. אחר שהתקרבה התרגלתי אליה היא נקבעה בידיעתי. ביום הכיפורים טייל ד. בכביש לא מוכר. ראיתי ילד מוצג יחידי מול שער ורגליו תקועות באספלט המדרכה. היה פטור מחובת הצום . הקטן החרד שפאותיו קופצניות לבש חליפה . מתחת לכנפי המעיל הלבינו הציציות כשלג . בין לוחות העץ ראה מרפסת ואנשים בה יושבים ומעשנים בתאווה. עשן לבן עלה לשמיים ביום הדין. ראיתי שהם לבושי פיג'מה, שפיהם מלעלע ,שעיניהם ריקות. הילד לא יכול לזוז והשטן רוקד כסכין בין אצבעותיו והן שלוחות אל חור ההצצה. זה הוסטל -רציתי להגיד לו. לא מבחינים בין טוב לרע. עירומים בגן עדן. הבטתי ברוך פניו. בעיניו נאבקו הסקרנות והיראה נוכח מעשה הבריאה. עוד יונה, אולי גברית באה לשעה ונעלמה . השכנים בבית הכנסת לידי התחננו על חייהם לעת סגירת השער. אין לי מושג מהו זמן הדגירה של היונה. בקר אחד היא נעלמה ולא שבה מאז. אולי העורב טרפה. עליתי על מכסה האסלה גוף קטן פלומתי רגש בקן. ציפיתי למעוף של הגוזל. אחרי שבוע הוא היה על אדן החלון ליד הקן. בדקתי בראייה האם יש פרפור. הייתה תזוזה. הגוזל למד לעוף או נפל. חיכיתי לנס. ביום הבא הוא לא זז. עליתי על האסלה פתחתי את החלון, הסטתי מבט וביד עירומה גיששתי עד שאחזתי ברגליו הזעירות ושלחתי אותו לאוויר. הוא עף אל מותו. ד. עמד בין הימים , מתאמץ לצוף וחגורת הנחישות הולכת ונקרעת ממנו.
*קטעי הפלש-בק לקוחים מפוסטים שכתבתי בשנתיים האחרונות |