חבריי יקיריי, אפתח בהתנצלות. התנצלות על שבפוסט הקודם מן השבוע שעבר הולכתי אתכם שולל. מתוך בחירה אינני עוסק בבוררויות, ואילו הייתי בוחר שכן לעסוק בדבר חשוב זה - לא הייתי מעלה על דעתי להתחלק באחריות עם אחרים. שופטים אמנם מרבים להתייעץ בינם לבין עצמם, אך רק בשאלות משפטיות. מעולם לא נתקלתי במקרה ששופט התייעץ עם עמית בשאלה כיצד לפסוק. עניין זה מסור בלעדית לשופט הדן בתיק שהופקד בידו. הוא ומצפונו ואף אחד אחר.

אומר להגנתי שלא התכוונתי להשתעשע על חשבון זמנכם היקר, אלא ביקשתי למשוך את תשומת לבכם ולהעלות לדיון שאלה רצינית, שהיא אולי שאלת השאלות אשר ניצבת בפני עם ישראל מאז קום המדינה, ומן הסתם תמשיך להעסיקנו עוד שנים רבות.

כאן המקום לשבח את שלוש החברות חדות העין שהעלו בתגובותיהן את החשד שמדובר ב"תרגיל", וביניהן אחת שגם זיהתה את הנמשל שבסיפור. כנראה שאיני חכם כמו שחשבתי שאני....

הסיפור שהבאתי בפניכם, הוא כמובן סיפורו של היהודי הראשון, הוא אברהם אבינו, והשאלה הנדונה היא בנוגע לזכויות צאצאיו על ארץ ישראל.

סיפורו של אברהם מופיע בתנ"ך בספר בראשית, ובהמשך אתייחס אך ורק לכתוב בספר זה, ואתעלם כליל מפרשנויות וממדרשים אין ספור שנכתבו במשך השנים על ידי כל מיני אנשים טובים שחשו אולי מבוכה ואי נוחות למקרא הכתוב בספר בראשית, וניסו לפרש את הכתוב באופן שיתיישב עם השקפת עולמם ונטיות לבם.

כפי שאמרתי, אברהם היה היהודי הראשון, אך הוא כמובן לא ידע שהוא כזה. זה קרה לו בעת שמל את עצמו במצוות הקב"ה.  העם היהודי נקרא על שם יהודה, שהיה נינו של אברהם, ונולד שנים רבות לאחר מות אברהם.

שרה אמנו – אשת אברהם, כנראה שלא היתה יהודיה כלל, כיוון שבעת שאברהם הפך ליהודי בעת שמל את עצמו, הם כבר היו נשואים זמן רב, ואין כל אסמכתא בתנ"ך לכך שהתקיים גם לגביה טקס של גיור. כנראה שזה לא היה כל כך חשוב באותם ימים רחוקים, וזה גם מה שקרה שנים רבות לאחר מכן עם רות המואביה, שדי היה בהצהרתה לנעמי "עמי עמך" כדי שתחשב ליהודיה כשרה למהדרין, ואפילו נבחרה על ידי אלוהים להיות אם השושלת של בית דוד. ולא מיותר להזכיר גם את העובדה שרות היא בת לשבט מואב, שכולם צאצאים של גילוי עריות, על כל המשתמע מכך.....

השאלה שבה אני מבקש לדון כאן, היא כמובן שאלת זכויות הירושה של בני אברהם וצאצאיהם. כדי שנוכל לגבש דעה לכאן או לכאן, מן הראוי לפנות איפוא אל הסיפור המקורי, היינו אל הכתוב בספר בראשית. כל הציטוטים בהמשך הדברים הם מספר בראשית, וע"כ יצויין כל ציטוט רק במספרי הפרק והפסוקים.

בטרם נחלק את עזבונו של אברהם בין יורשיו, וכדי שהתמונה השלמה תהיה לנגד עינינו, מן הראוי לברר תחילה במה מדובר, ואיך הצליח אברהם לצבור רכוש כה רב.

כמסופר בספר בראשית, תרח היה אביו של אברהם, והוא הוליד באור כשדים גם את הרן ואת נחור –   אחיו של אברהם. זו תחילתה של השושלת.

אברהם (או אברם – כשמו המקורי) חי תחילה בארץ מולדתו, ושם נשא לאשה את שרי אשתו, היא שרה אמנו שבאותה עת היתה עקרה ולא הצליחה להתעבר:

"וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים, ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן....  ותהי שרי עקרה אין לה ולד" (יא' 29-30).

הרמז הראשון לכוונותיו של אלוהים בנוגע לעתידו של אברהם, ניתן עוד בעת שאבינו היה מתגורר באור כשדים – כאשר נצטווה לארוז את רכושו ולהגר לארץ כנען:

"ויאמר יהוה אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול..." (יב' 1).

בעת שאברהם החל במסעו לכנען, הוא כבר לא היה צעיר עול ימים:

"ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (יב' 4).

על אף היותו כבר בא בימים ועדיין חשוך בנים, הוא זכה להבטחה אלוקית קוסמת במיוחד – גם צאצאים וגם רכוש:

"וירא יהוה אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת." (יב' 8).

מסיפור הדברים בספר בראשית, עולה כי החיים בארצנו היו קשים בימי קדם לא פחות מכפי שהם קשים כיום. מכל מקום, איש לא קיבל את פניו של אברהם עם סל קליטה, ונראה שעברו עליו חבלי קליטה לא פשוטים. כהיום כן אז, כמות המזון היתה תלויה בכמות הגשמים, ובשנים השחונות סבלו התושבים מרעב. ומה עושים כאשר אין מה לאכול? – מהגרים...

"ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ (יב' 10).

כבודה של ההבטחה האלוקית במקומו מונח, אבל הבן אדם צריך לאכול, ובאותם ימים כנראה שבמצרים ניתן היה להתפרנס ביתר קלות.

כאן עלי לעצור לרגע ולעבור לקטע מעניין במסעו של אברהם מצריימה. כאשר התקרב למחסום הגבול ברפיח, ואולי זה קרה עוד לפני שחצה את מחסום ארז, נמלא לבו של אברהם בחששות:

ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך." (יב 11- 13).

סיפור זה מעורר לא מעט תהיות: שרה היתה צעירה מאברהם בעשר שנים (יז' 17). בעת שהיגרו מאור כשדים, היה אברהם בן שבעים וחמש שנים, כלומר שרה היתה בת ששים וחמש. לא ברור כמה שנים חלפו עד שהחליט אברהם לרדת מצריימה, אך יש להניח שהיא כבר היתה פחות או יותר כבת שבעים שנה – גיל מתקדם לכל הדעות. המחשבה שאשה בגיל כה מתקדם יכולה לגרות את יצרם של המצרים, עד שירצחו למענה את בעלה, יכולה להראות קצת מופרכת בעיניהם של קטני האמונה, אך מן הכתוב עולה, שגם בגילה המתקדם היתה שרה אשה מצודדת לב ועין וכי חששו של אברהם לא היה לשוא: 

"ויראו אותה שרי פרעה, ויהללו אותה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה. ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים."  (יב' 15 - 17).

מן הכתוב עולה כי השקר הלבן של אברהם בדבר קשריו המשפחתיים עם שרה הביא לאברהם ברכה כלכלית גדולה, אך התוצאות היו הרות אסון לגבי פרעה, שאלוהים בחר להעניש דווקא אותו על שהאמין לשקר של אברהם. משהתגלה לפרעה דבר התרמית, הוא מיהר להחזיר את שרה לחיק בעלה (באותם ימים רחוקים אשה שהיתה נבעלת על ידי צד ג', עדיין לא היתה אסורה לבעלה...), ואף שילם לאברהם פיצויים נדיבים מאד:

"ויעל אברם ממצרים, הוא ואשתו וכל אשר לו.... ואברם כבד מאד במקנה, בכסף ובזהב" (יג' 1 - 2). 

עד כאן המבוא, ועתה לענייני הירושה.

חיבתו של האל כלפי אברהם לא פחתה, אלא אף העצימה עם הזמן, והגיעה לשיאה בטקס הברית בין הבתרים. במעמד זה הביע אברהם באזני אלוהים את צערו על היותו חשוך בנים,  ואלוהים חזר באותו מעמד על הבטחותיו לאברהם – גם צאצאים וגם עושר רב בנדל"ן:

"והנה דבר יהוה אליו לאמור: לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשיך. ויוצא אותו החוצה ויאמר: 'הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם' ויאמר לו: כה יהיה זרעך'... ויאמר אליו: 'אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". (טו' 4 - 8).

אלוהים חזר על הבטחתו לאברהם פעמים נוספות, אך לא פרט כיצד תתחלק הירושה בין יורשיו של אברהם, ודווקא עניין חשוב זה נותר סתום. כך לדוגמה:

"והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו, והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם....  ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים." (יז' 6 - 8).

ובעוד אברהם זוכה לקבל מן האל הבטחות, ממשיכה שרה להתענות בסבלה על עקרותה, ובמר לבה היא מציעה לאברהם הצעה שאי אפשר לסרב לה:

"ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה" (טז' 3).  מעניין לציין שמן הכתוב עולה בבירור שאברהם נשא את הגר לאשה כדת וכדין כמנהג אותם הימים (גם אם בלי תזמורת מחרישת אזניים וללא מכונית מקושטת בבלונים ובסרטים).

הגר ילדה לאברהם את ישמעאל, וברבות הימים ילדה גם שרה את יצחק, והיום יש ריב גדול בין צאצאיהם של השנים בדבר זכויות הירושה.

טענותיהם של שני הצדדים כאחד בנוגע לזכויותיהם בירושה אינן מבוססות בתקופתנו על מצב חוקי והגיון או על רצון להביא קץ מכובד לסכסוך של דורות, אלא על שנאה הדדית ואמוציות. להלן אתייחס אך ורק לזכויות כפי שהן עולות מן הכתוב בספר בראשית, וללא כל אשלייה שיהיה בדברים כדי לשנות את דעתו של מי מן הקוראים. כמובן שלא אכנס לויכוח העקר באם אלוהים באמת אמר מה שמיוחס לו בסיפור המעשה, ואם הארועים המתוארים בו אכן התרחשו במציאות, או אם הדמויות המופיעות בספר אכן היו קיימות במציאות. אין לכך כל חשיבות בעיניי לצורך העניין הנדון, גם אם הייתי שמח מאד לקבל תשובה מבוססת לשאלות מסקרנות אלו.

טענותיהם של צאצאי יצחק בדבר זכויותיהם הבלעדיות בנוגע לירושת אברהם, מסתמכות מן הסתם על הפסוקים הבאים:

"ויאמר אלוהים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו, ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד.... ונתתיו לגוי גדול ואת בריתי אקים את יצחק..." (יז' 19 -21). ובהמשך: "ויתן אברהם את כל אשר לו – ליצחק" (כה' 5).

טענה אפשרית של צאצאי ישמעאל היא שאין בדברי אלוהים לגבי יצחק – "והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" כדי לפגוע בזכויותיו של ישמעאל, שאף לגביו נתן אלוהים הבטחה מפורשת: "....ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד.... ונתתיו לגוי גדול...".

ובהמשך הדברים חזר אלוהים על התחייבותו כלפי ישמעאל, באמירתו לאברהם:

"וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא." (כא' 13), ועוד קודם לכן גם להגר: "קומי שאי את הנער והחזיקי את ידך בו כי לגוי גדול אשימנו." (יז' 18).

מן הכתוב אכן עולה השאלה: מה טעם ראה אלוהים צורך לציין במפורש את שמותיהם של בני אברהם ואת חלקו של כל אחד מהם בירושה, אם התכוון לכך שכל אחד מהם יקבל חלק זהה לזה של אחיו?

כדי להשיב לשאלה זו יש לפנות אל דיני הירושה שהיו תקפים באותם ימים רחוקים. בתקופת המקרא הבן הבכור היה היורש היחיד של האב. לפי החוק הקדום התקף, יצחק לא היה אמור לרשת את אברהם, אלא אך ורק ישמעאל. האב היה יכול להדיר את בנו הבכור מן הירושה, רק בנסיבות חמורות ויוצאות דופן. כך למשל ביטל יעקב את זכות היתר של בנו הבכור ראובן משום שזה שכב עם אחת מנשותיו של אביו: "ראובן בכורי אתה וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר, כי עלית יצועי אביך אז חיללת יצועי עלה" (מט' 3 – 4). יצויין, שחרף חטאו הכבד של ראובן בחר יעקב שלא להדירו כליל מהן הירושה, אלא רק להשוותו אל שאר אחיו. וכאן המקום לשאול: האם יעלה על הדעת שראובן יאבד חלקית את זכויותיו חרף חטא כבד שחטא, ואילו ישמעאל שלא חטא כלל, יאבד כליל את מעמדו?! גם לאלוהים לא היתה ביקורת על התנהגותו של ישמעאל, ועובדה היא שהבטיח (וגם קיים) להפוך אותו לגוי גדול.

ואם ביעקב עסקינן, לא מיותר להזכיר כי יעקב קנה את זכות הירושה מעשו תוך ניצול מצוקתו של עשו, ובתמורה לצלחת של נזיד עדשים עם לחם. היום מגדירים התנהגות כזו מצדו של יעקב כעושק, וחשוב להדגיש שעשו לא היה אדם רע, אלא בנו האהוב של יצחק. יותר מאוחר נוסף לעושק מעשה של מרמה, כאשר רבקה ניצלה את הקטרקט שבו לקה יצחק בערוב ימיו, כדי להציג בפניו את יעקב כעשו, ובדרך זו לגנוב מעשו גם את ברכת הפרדה של אביו.

בעניין זכויותיו של ישמעאל, קשה לקבל טענה שהצדק האלוקי מאפשר לברך מצד אחד, אך במקביל לשלול את זכות הירושה.

נכון שאלוהים אמר לאברהם כי יצחק הוא זה שנבחר על ידו להמשיך את הברית עם אברהם, אך מה לזכות להיות עם בחירה ולירושה? האם המשמעות של היות בני העם היהודי בני עם הבחירה היא שיש להם זכות יתר בנדל"ן שאברהם הותיר אחריו?!

אמנם הכתוב אומר: "ויתן אברהם את כל אשר לו – ליצחק" (כה' 5), אך ניתן לפרש פסוק זה בשתי דרכים:

א.     שהמלה "לו" מתייחסת לאברהם, היינו שאברהם נתן את כל רכושו ליצחק.

ב.      שהמלה "לו" מתייחסת ליצחק, היינו שיצחק קיבל עוד בחייו את החלק שיגיע לו מן הירושה, שזה אולי מה שירש בזמנו מאמו שרה כאשר הלכה לעולמה.

שני הפרושים הגיוניים באותה מדה, ויש לבחור בפרוש הנכון על פי כללי הפרשנות המקובלים.  לעניות דעתי יש שלוש סיבות טובות לבחור דווקא בפירוש המיטיב גם עם ישמעאל:

א.     לפי כללי הפרשנות יש לבחור במקרה של משמעות כפולה, בזו שאינה מקפחת, ושלילת הירושה מישמעאל היא מעשה ברור של קיפוח.

ב.     ברור שעל פי החוק התקף באותם ימים קדומים הבן הבכור היה היורש הבלעדי.

ג.       ישמעאל לא עשה דבר שיצדיק את נישולו מחלקו בירושה.

ומדוע הזדרז אברהם לתת ליצחק את חלקו בעודו חי בעוד שאת חלקו של ישמעאל בחר להשאיר לפי שעה בידיו?: זה ברור. כיוון שעל פי החוק התקף הבן הבכור הוא היורש, נראה שאברהם ביקש לעקוף את הכלל המיטיב רק עם ישמעאל, על ידי כך שנתן ליצחק עוד בחייו את חלקו בירושה העתידה להתממש רק לאחר מותו. בשלב זה זו אינה ירושה אלא מתנה מן החי, ואילו ישמעאל נאלץ להמתין עד שרכושו של אברהם יהפוך להיות עזבונו של אברהם.

ואם תשאלו מדוע לא נתן אברהם גם לישמעאל את חלקו כאשר עשה כן ליצחק? הרי התשובה המתבקשת היא שלא יהיה זה מעשה נבון מצדו של אברהם לחלק את כל רכושו עוד בחייו, ולהשאר חסר כל ותלוי בחסדי בניו. הרי כבר למדנו לדעת שאברהם לא היה פראייר...   לכן בחר להשאיר לעצמו את השליטה בחלקו של ישמעאל, עד שתגיע שעתו של זה לרשת את אביו.

בשולי הדברים ראוי לציין שאם בבני ברית עסקינן, ישמעאל עבר מילה ביחד עם אברהם אביו, שזו זכות גדולה ביותר: "בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו. וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו." (יז' 26 - 27). ואם אברהם הוא היהודי הראשון, ישמעאל הוא השני. מאיש אשר כזה אין שוללים את הירושה אם לא חטא חטא שאין עליו כפרה. אברהם אבינו חטא חטא כבד, כאשר הציג את שרה אשתו כאחותו

ואלוהים לא מצא לנכון להענישו כלל, אז דווקא על ישמעאל שכל חטאו הוא שהוא בן האמה יצא הקצף?!

ועוד שני דברים קצרים לסיום:

א. חשוב לציין לזכותו של אברהם, שחרף היותו בעל רכוש עצום, הוא לא ביקש לממש את זכותו על הארץ, וחי באחווה ובידידות עם שכניו הגויים, וכך למשל לא דרש מעפרון החתי זכויות במערת המכפלה, למרות שכל הארץ כבר היתה שייכת לו. הלוואי שגם צאצאיו של אברהם היו נוהגים כך כיום כלפי הגויים המתגוררים בארצנו הקדושה.

הלוואי ותושבי הארץ, יהודים ומי שאינם יהודים היו לומדים דרכי שלום גם מיצחק ומישמעאל, אשר ידעו לכבד את מורשת אביהם, ושיתפו פעולה ונהגו בכבוד בו ואיש כלפי אחיו: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה." (כה' 9). 

ב. ועוד דבר קטן לסיום: אנו נוטים לשכוח, שאברהם נשא לאחר מות שרה אישה נוספת, וקטורה שמה, וזו ילדה לו ילדים רבים: "ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין ואת ישבק ואת שוח." (כה' 1 - 2).

אכן  מרשים מאד, שבגילו המתקדם (במות שרה הוא היה בן 137) חזרו אליו כוחותיו שתשו מעט בימי שרה. אומרים שזה יכול לקרות לעתים, כאשר מחליפים את האשה....  מי יודע?

לא מתוך שכחה נמנעתי מלקיים דיון בזכויות הירושה האבודות של קטורה ובניה....

עד כאן. כמובן שאינני משלה את עצמי שמישהו מן הקוראים ישנה בעקבות הדברים את דעתו בנוגע לזכויותינו ולזכויות שאר תושבי הארץ על אדמתה הקדושה של ארצנו, אך אם יהיה בכתוב כדי לגרום למישהו לשוב ולהרהר על הסיבות למצבנו העגום – גם זו לטובה.

חג שמח,

עודד אל-יגון