דברים שאתם צריכים לדעת כשאתם מבקשים ממנהיג ארה"ב ללחוץ על מנהיג ישראל לקדם הסכם שלום עם הפלסטינים:
ארה"ב היא המדינה עם הצבא הגדול ביותר בעולם
הוא גדול יותר מ-13 המדינות שאחריה ביחד, שזה בין השאר, סין, הודו, צפון קוריאה, דרום קוריאה, רוסיה, אנגליה וצרפת.
ישראל היא המדינה עם הצבא השלישי בגודלו בעולם, ביחס שבין אזרחים למשרתים פעילים בצבא. לפני ישראל נמצאות רק צפון קוריאה במקום השני ואריתריאה במקום הראשון.
התקציב של צבא ארה"ב הוא הגדול ביותר בעולם.
ארה"ב מתקצבת את הצבא שלה ב-690 ביליון דולר בשנה.
זה שווה לתקציב הצבאי של 32 המדינות שאחריה.
התקציב של כל צבאות העולם הוא בערך 1621 ביליון דולר לשנה.
התקציב הצבאי של ארה"ב לבד, הוא 43% מהתקציב הצבאי של כל העולם. ארה"ב מוציאה על הצבא שלה ברוב השנים, כמחצית מהכסף שכל העולם כולו מוציא על כל צבאותיו. ארה"ב משקפת 4% מאוכלוסית העולם.
התקציב של צבא ישראל הוא החמישי בגודלו לפי אחוז מהתוצר הגולמי (במקום הראשון שוב אריתריאה) והשלישי בגודלו בעולם, פר אזרח.
התקציב הצבאי של ישראל שווה לתקציב של איראן, מצרים, סוריה ולבנון ביחד. לישראל 0.4% מהאוכלוסיה של אותן המדינות. איראן מוקפת לחלוטין בבסיסים אמריקאים, מצרים חתומה על הסכם שלום איתנו וסוריה מתפוררת במלחמת אזרחים. אה ו... רק לישראל יש נשק גרעיני וגם אם מישהו ישיג נשק גרעיני, יקח לו עוד עשרות שנים להשוות את הארסנל שלו לזה שנמצא בישראל (ולא... לא "על פי מקורות זרים". הצנזור הצבאי מוזמן לעכב אותי שוב על "חשיפת סודות צבאיים").
פואנטה:
עיתונאים יוצאים להפגנות כשמנסים לקצץ בשכר שלהם. הבנקים מפעילים לוביסטים בכדי למנוע רפורמות שיפגעו בהכנסות. החברות הגדולות, כמו כיל אינטל וטבע, פועלות מאחורי הקלעים להשיג הסכמים עם המדינה שיבטלו את המיסוי מולן. עובדים במפעלים שנסגרים שורפים צמיגים ונועלים עצמם בתוך המפעל בניסיון להגן על עבודתם.
להאמין כי הצבא והעובדים בצבא הם שונים באופן מהותי, זו תמימות גרוטסקית.
דווייט אייזנהאואר, נשיאה ה-34 של ארה"ב, נשא בכניסה וביציאה מתפקידו שני נאומים שעברו (יחסית) מתחת לרדאר בזמנו וככל שהשנים חולפות כך נעשה נהיר יותר לאנשים, ממה ניסה להזהיר אותם הנשיא שלהם. שני הנאומים הללו - "סיכוי לשלום" ו"הקומפלקס הצבאי-תעשייתי" - ניסו לומר לאמריקאים, מפיו של אחד מאנשי הצבא הגדולים שלהם, שהרכבת ירדה מהפסים. עוד ב-1953 ניסה אייזנהאואר לומר לאזרחיו, שהסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה היא לא מתקפה ישירה עליה, אלא הפחד הבלתי רציונלי ממתקפה שכזאת והתהליכים שמתלווים לפחד הזה (תירגמתי, דגמתי וחיברתי בין שני הנאומים):
"אמריקה היום היא האומה החזקה ביותר, המשפיעה ביותר והיצרנית ביותר בעולם. הצבא שלנו היום נושא מעט מאוד דימיון לזה אשר היה ידוע לכל קודמי בתפקיד, בעיתות שלום או אפילו ללוחמים של מלחמת העולם השניה. עד לקונפליקטים העולמיים שחלפו אותנו לאחרונה, לארה"ב לא הייתה תעשית חימוש. הוכרחנו ליצור תעשיית חימוש עצומת מימדים. בנוסף לכך, 3.5 מיליון גברים ונשים מעורבים ישירות במוסד ההגנה.
כל רובה שמיוצר, כל ספינת מלחמה שהושקה, כל טיל שנורה מסמלים, במובן הסופי ביותר, גנבה מפיותיהם של הרעבים אשר אינם מואכלים והרועדים אשר אינם מולבשים. זהו המחיר של מפציץ אחד:
בית ספר מודרני ביותר מ-30 ערים. שתי תחנות כח, המספקות אנרגיה ל-120 אלף איש. שני בתי חולים איכותיים ומצויידים. כ-80 קילומטר של דרך בטון. אנו משלמים על מטוס תקיפה אחד חיטה בנפח של 17,500,000 ליטר. אנו משלמים על משחתת אחת עם הבתים החדשים שיכלו לאכלס יותר מ-8,000 בני אדם.
עתה, בצומת המפגש שבין הצבא הענקי ותעשיית הנשק הענקית, אנו עומדים במקום חדש בחוויה האמריקאית. סך כל ההשפעה - הכלכלית, הפוליטית, אפילו הרוחנית - מורגשת בכל עיר, בכל בית נבחרים, בכל משרד של הממשל הפדרלי. אנו מכירים בהכרח של ההתפתחות הזאת. למרות שכך, אל לנו לחטוא בהבנת המשמעויות הרות האסון המשתמעות מכך. כל עמלנו, משאבינו ומחייתנו, מעורבות בכך. כמו גם מבנה החברה שלנו עצמה.
במועצות הממשל עלינו להישמר מפני הרכישה של יכולת השפעה בלתי מוצדקת, אם באופן יזום ואם שלא, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. הפוטנציאל לעליתו של כוח הרסני שהונח בידיים אסורות, קיים ויתמיד בניסיונותיו. אסור שאי פעם ניתן למשקל של מיזוג הכוחות הזה לסכן את החירויות שלנו של תהליך דמוקרטי תקין. אסור לנו לקחת דבר כמובן מאליו. רק אזרחים ערניים ומיודעים יוכלו לאלץ את החיבור הנכון שבין התעשייה הענקית והמכונה הצבאית של ההגנה, ביחד עם שיטות ומטרות השלום, כך שביטחון וחופש יוכלו לשגשג יחדיו."
------------------------------------------------
עברה חצי מאה מאז דבריו של אייזנהאואר. אלו אזהרות העבר, אבל היום צריך להיות נאיבי לחלוטין בכדי לא להבין שאותן סכנות, כבר התממשו.
10,000 מזל"טים אמריקאים מסתובבים בשמי העולם והורגים 4 אנשים כל יום ללא משפט. אף אחד מהטרוריסטים שפעלו ב-9.11 לא הגיעו מהמדינות אליהן פלשה ארה"ב בעקבות אותם אירועים. לפחות מיליון בני אדם כבר נהרגו באותן פלישות.
לבקש מארה"ב לקדם אג'נדה של שלום במזרח התיכון, זה כמו לבקש מערב הסעודית לעזור לנו בקידום אג'נדה פמניסטית, לבקש מיגאל עמיר לנהל את המשא ומתן עם הפלסטינים, או לבקש מאריה אלדד לנסח חוקה שיוויונית לישראל.
אל תסתכלו על פרצופו של הנשיא המגניב, השחור והדמוקרטי, אלא על קרסולו עטוף השרשרת הפיננסית, הלוביסטית, הקפיטליסטית, האינטרסנטית והפוליטית, אשר היא אולי בלתי נראית, אך אינה שונה באופן מהותי מזאת שהחזיקה את אחיו לצבע העור, בעודם קוטפים כותנה למען אדונים גדולים מהם, לפני שנים רבות.
הדרך לשלום אינה עוברת יותר דרך הבית הלבן. שנות ה-90 חלפו ונעלמו. רבין וקלינטון לא הצליחו וביבי ואובמה כן?
כמו כל חלום גדול, תהליך השלום דורש שיחלמו אותו עם עיניים פקוחות. לא הייתם מבקשים את עזרת הבנקים בהקמת בנק חברתי נטול ריבית; לא הייתם מבקשים את עזרת מועצת יש"ע בפינוי התנחלויות; לא הייתם מבקשים מחברות הסיגריות, לפרסם על חבילותיהן נתונים על סרטן הריאות.
האנשים שחולמים להפוך את המדינה הזאת לסיוט, אינם ישנים. הגיע הזמן שגם האנשים שחולמים להפוך אותה לשפויה, יתעוררו גם הם.
במקום לחשוב פונקציונלית על העתיד, אנו נתלים באנשים שעמדו מסביב לאותו מנהיג שנרצח. במקום לחשוב על המקום בו ניצח והוכרע תהליך השלום - אי שם בקלפיות ברחבי הארץ ב-1992 - אנו מתעקשים לחזור אל המקום בו הוא הוכנע - בכיכר השלום לשלום, 1995.
יגאל עמיר לקח מאיתנו עתיד אפשרי באותו הערב ב-4.11.1995. אבל מאותו הערב ועד היום, זה אנחנו עם הנוסטלגיה הקלישאתית, שמתעקשים להביא את המאבק למצבה של מנהיגו האחרון; להשתטח על הקבר של הרב יצחק רבין שאומרים שאם מדליקים נרות במקום בו נפל ומדביקים את קמע-הסטיקר שלו על המכונית, הוא מעלה מן המתים הסכמי שלום. עושה שלום בקבריו, הוא יעשה שלום עלינו.
אז אל תשירו שיר לשלום ואל תבקשו מאובמה שישיר אחד. הסתכלו אל המקומות בהם נולד השלום, אל הדרך בה צלח רבין את ישראל ואת הפסימיות ועמד אל מול אומה שקראה לו נאצי ובוגד. הגיע הזמן להתחיל ללמוד מסיפור ההצלחה של רבין ולהפסיק ליחס סגולות של שלום, למקום אותו בחר המרצח שלו. כיכר רבין האמיתית איננה בתל אביב. כיכר מלכי ישראל, היא בעצם כיכר יגאל עמיר.
כיכר רבין האמיתית, היא בכל הקלפיות של 1992. היא לא בדור הנרות, אלא בדור הרחובות שיצא וקרע את התחת להביא אנשים לקלפי (77% הצבעה לעומת 67.8% באחרונות). זה לא היה הנוער שבכה בכיכר, אלא נוער מרצ והעבודה שלא ויתרו על שום עיר בישראל. אי אפשר להמשיך לחכות 3 חודשים לפני הבחירות ואז להתעלם מהערבים והרוסים והמזרחים ולשסות את מרצ בעבודה ולקוות שמשם תבוא הישועה.
הסכם השלום איננו במקום בו הוא מת והסיבה שהוא איננו עד היום, היא שעד 1992 ומ-1995, ישראל (עדיין) מחכה לרבין.
כל העוולות אחת הן והמחשבה שלא כך הדבר היא מקור כל העוולות