יש לו יום הולדת 40 בעוד שבועיים. חתיכת גיל הוא אומר לעצמו, לא פשוט בכלל.

מזל טלה, יליד אפריל 73'. דור אחר, חופשי יותר. נער סבנטיז' טיפוסי, ערכי ומרדן גם יחד.

הוא אף פעם לא האמין במזלות למרות שהוא עונה על כל הקריטריונים. הרציונאל תמיד הוליך אותו קדימה, סירב בכל תוקף להיאחז במזל ובגורל, האמין רק בעצמו.

כמו לפני עשר שנים, כך גם היום. הוא מביט אחורה בתחנות חייו ומבין, מבין איך הכל הוביל עד לכאן, מבין את אשר יצר בעזרת כוח רצון לא מרוסן. גאה, מסופק. הגיל כנראה עושה את שלו. הוא בוגר יותר, שליו יותר, שלם יותר.

אבי רוזן, שועל תקשורת ותיק, איש קריירה, איש העולם הגדול, ובנוסף איש משפחה למופת.

הוא גר בגבעתיים, אוהב את השקט שם, אחרי שנים בתל אביב הוא מצא את מקומו.

בעל לדניאל חורש-רוזן ואבא למאיה בת החמש.

הוא גר בלב העיר, ברדיצ'בסקי 3/11 , דירה שקטה, נעימה, חמה ומלטפת. דניאל אשתו עובדת בתל-אביב, מעצבת גרפית, מוכשרת, אומנית בכל רמ"ח איבריה. פעמיים בשבוע היא עובדת עד שמונה, ראשון ורביעי. יש ישיבת צוות, נוכחותה הכרחית.

היום זה היום שלו, יום ראשון. מאיה צריכה לסיים את הגן, הוא צריך לאסוף אותה.

הוא מגיע לגן, מאיה יודעת שזה היום של אבא. היא ילדה יפה וחכמה, בעלת תושיה שלא הייתה מביישת ילדות בוגרות ממנה. היא בלונדינית, שיערה החלק גולש כשמיכת משי על כתפיה הקטנות. עיניה הכחולות נראות למרחוק ושובות לבבות. את היופי ירשה מאמה.

היא הילדה של אבא, היא יודעת את זה. היא רואה אותו וחיוך רחב עולה על שפתיה. היא רצה אליו בשמחה, הוא מחבק אותה, שואל לשלומה ומיד מתכופך לנשקה על לחיה.

הם נכנסים לאוטו, שמים שירים ושרים יחד. זה היום האהוב עליו בשבוע, יום בו הקריירה הופכת שולית ומפנה את מקומה המכובד למשפחה.

הם מגיעים הביתה, הוא ממהר לקלח אותה, הם בונים דמויות מן הקצף, חדר האמבטיה הופך קרקס לרגע.

הוא מכין לה סנדוויץ', קצת גבינה צהובה ועגבניות. הוא יודע מה היא אוהבת.

הם צופים יחד בטלויזיה, אחר הצהריים מושלם של אב ובתו.

הדקות חולפות, טלויזיה, משחקים והמון כיף.

הערב יורד, הוא משכיב את הילדה במיטה שלה, מספר לה סיפור. היא נרדמה, הוא נותן לה נשיקת לילה טוב, יומה הגיע אל סופו. הוא בוחן את פניה, רק כך הוא יודע שהגיע אל השלווה והנחלה, הוא כל כך אוהב אותה.

השקט והשלווה ממלאים את הבית, ממלאים את חייו.

שמונה וארבעים כבר, דניאל צריכה לחזור.

בעוד כשבוע וחצי הם יחגגו את יום נישואיהם החמישי, החגיגה תהיה כפולה ומכופלת. הם הכירו דרך חבר משותף, מיד ידע שזו אשת חייו ואם ילדיו. מאותו היום הם לא עזבו זו את זה. לאחר שמונה חודשים הם כבר עמדו תחת החופה. 'כשזה זה, זה זה' נוהגים לומר.

דניאל מגיעה, הוא מריח אותה מרחוק, הריח שמשלים אותו, אהבת חייו, פסגת שאיפותיו.

הוא מעריץ אותה, ליבו מחסיר פעימה בכל פעם שהוא מסתכל עליה, כך גם היא.

הם יושבים חבוקים, צופים בחדשות, מנהלים שיחת חולין, מדברים על היום שחלף. ערב שגרתי ונפלא.

הם המשפחה המושלמת, הוא חלם אותה תמיד, ידע שיגיע אליה. והיום הוא שם, מברך על כל מהלכי חייו, טובים כרעים.

אז מה אומר ומה אגיד...

מה עוד אפשר לאחל לאדם כמוך?

שתזכה לעוד הרבה שנים של אהבה ועשייה, אתה איש מיוחד ללא ספק. תמשיך להיות נאמן לעצמך, ערכי בדרכך.  רק אושר.

תמשיך להיות חבר יקר ואהוב, ותמיד תזכור את מה שלימדת אותי פעם, הבלתי אפשרי הוא רק פיקציה'. מעריך ומעריץ אותך, אריק רוזנבלום. מזל טוב :-)

יהודה פוליקר - אם יש עוד חלום