אדם עם לקויות, לעיתים מעוות, אולי רפה שכל אבל ובעיקר חסר יכולת השתכרות,, מקבל מדי חודש דמי מחיה בגובה 2400 ₪ [גמלת נכות]. אם הוא נזקק לעזרה יומיומית, מקבל הוא עוד גמלה [שירותים מיוחדים] המיועדת לכיסוי חלקי ובעבור שירותי המטפל שבדרך כלל גם צמוד. שתי הגמלות אינן מספיקות.
כי למטפל מגיע עפ"י תקנות וחוקים שקבעה המדינה, שכר מינימום. על השכר הנ"ל יש תוספות כגון: דמי כיס מדי שבוע, ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, דמי חופשה שנתית, דמי טיסה לחו"ל [מ"ז], ועדיין לא דיברנו על מזון, חשמל, מים ופינוקים, כדי שהמטפל יהיה נחמד, רגיש ואמפטי..
את התוספות הללו חייב אדם עם לקויות לשלם מדמי המחיה שלו [רבע משכר ממוצע במשק].
אם הוא מצליח לעבוד, גם אי אז, שכרו "המתואם" הינו לעג לרש. ז"א, שאדם עם לקויות ללא תמיכה משפחתית הדוקה, אינו מסוגל להתקיים בכבוד ולמלא את חייו בתכנים והנאות השייכות לאדם ממוצע מן הישוב והקהילה.
הנה סיפור מן החיים: ידידה קרובה, מורה, פסיכולוגית וסופרת. נכת שיתוק מוחין, רתוקה לכיסא גלגלים. במהלך השנים, לאחר מות הוריה ואחיה, נאלצה להיוותר לבדה בביתה בליל הסדר וזאת עכב עלות הובלתה ע"י אמבולנס: 1000 [אלף] ₪. לערב חגיגי ומשפחתי כגון זה... ידידתי, נפטרה ביום הולדתה. מישהי פלטה בחצי פה: "קיבלה מתנה נאה, ליום הולדתה"...
עתה, לפני חג הפסח, ליל הסדר, טלפונים ותיאומים משפחתיים, מה הסיכוי שאדם עם לקויות, רפה שכל, מעוות, מזיל ריר ועני מרוד יוזמן ע"י משפחה אמידה, בית מלון יוקרתי להסב לליל הסדר ? |