כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    קוֹל בַּאִשָּׁה עֵר בָּהּ

    14 תגובות   יום ראשון, 24/3/13, 01:26

    קוֹל בַּאִשָּׁה עֵר בָּהּ

     

     

    ''

    'קול באשה ער בה' - מתוך התערוכה 'אמנים נגד אלימות' - נורית צדרבוים 2013


    "אני יוזמת פרויקט יחד עם עריית נהרייה 'אמנים נגד אלימות'. ישתתפו כארבעים אמנים רובם אמנים מהגליל המערבי, בואי". כך שמעתי מהעבר השני של קו הטלפון.


    האמנית מרים שטרן הרימה אלי טלפון, חברתי עוד מזמן שלמדנו אמנות באוניברסיטת חיפה. קשר שנמשך שלושים שנה ויותר, גם אם לפעמים לא דברנו ולא נפגשנו שלוש שנים.


    מרים קוראת לי, ואני כבר יודעת שאני לא יכולה להגיד לא. באותו זמן, אני כבר יודעת שמערכת הלבטים מתחילה להטען אצלי. עוד תערוכה קבוצתית? יש לי זמן בכלל? מי האמנים שמציגים שם? איפה זה יוצג? והאם בכלל יש לי עבודה בנושא זה? ועוד שאלות מאד ספקניות.


    השאלות כבר כאן, ואני מניחה להן וחוזרת לעיסוקי. אבל הן כבר נטמעו בי, הן עובדות בתוכי לבד, מעכלות ומתעכלות, יגיע רגע שהתשובה תגיע. אין לי מה לטרוח בעניין. מרגע שנשלחה השאלה אל תודעתי היא הופכת להיות מחויבת. התשובה תגיע. אני יודעת. השאלה כבר עובדת, אני לא מפריעה לה , היא לא מפריעה לי. אני ממשיכה בעיסוקי, השאלה בעיסוקיה.


    והתשובה הגיעה, כשהיא לא מוחלטת, אלא כשהיא נזרקת אלי בצורת שאלות נוספות. קשים, קשים הם חיי האמן. כלום לא פשוט, כלום לא מובן מאליו. לעתים זאת מלחמה - פנימית גוג ומגוג נפשי ושכלי.


    אבל, התשובה הממזרית הגיעה. איך היא הגיעה? היא עקפה את השאלות ששאלתי. פשוט עקפה. היא הגיעה בצורת רעיון לעבודה. יודע צדיק התת מודע שלי את נפש בהמתו המודעת. שהרי אני כבר אמרתי ואחזור על כך שוב ושוב, שאני עבד נרצע של הרעיונות שלי. מה שמכריע אותי הוא רעיון טוב שהתגלגל לפתחי. יש לי רעיון, ואז אני מרגישה צורך בלתי נשלט לבצע אותו, ואז כל השאלות האחרות נופלות שדודות לרגלי.


    ואני כבר ראיתי את העבודה שלי. ראיתי בעיני רוחי את העבודה שמקומה בתערוכה 'אמנים נגד אלימות'. ומרגע שראיתי את העבודה כבר לא עניין אותי יותר כלום. לא עניין אותי מי האמנים שיציגו אתי (בבחינת אמנים טובים או חשובים, הרי כולם חשובים). לא עניין אותי המקום, לא עניין אותי שאין לי זמן לעוד תערוכה. עניין אותי דבר אחד בלבד והוא שהעבודה הזאת צריכה לקרום עור וגידים, והיא חייבת להיות מוצגת.


    והרי כבר אמרתי לא אחת, ותמיד אחזור על זה. אם יש תערוכה קבוצתית כל שהיא ואם יש לי עבודה מתאימה, אני אשתתף, כי זה מה שהיצירות שלי תובעות ממני, ולהן אני מחויבת. אבל זו צריכה להיות עבודה באמת מתאימה ובאמת ראוייה, ובעניין הזה אני לא נותנת לעצמי שום הנחות.


    אז מה הצגתי שם? ואיך התבשל הרעיון?


    נזכרתי שיש לי ציור דיוקן שאותו ציירתי באקריליק על בד בשנת 2004. ציור שמביע צעקה וכאב. מעולם לא הצגתי אותו. לא אדבר עליו, מספיק שהוא מוצג כאן והוא מדבר בעד עצמו. הנה.

     

    ''

    דיוקן - נורית צדרבוים 2004

     

     

    התבוננתי בו וידעתי שזה ציור שמתאים להיות בתערוכה שהנושא שלה הוא 'אמנים נגד אלימות'.


    באותו זמן כאשר ציירתי אותו לא נתתי לו שם - הוא ציור דיוקן. משום מה עמדתי אז מול המראה פערתי פה התבוננתי בעצמי וציירתי. לא התכוונתי לצעוק, לא התכוונתי ביודעין לבטא כאב, סתם 'עשיתי לי פרצוף' והחלטתי לצייר אותו. אבל כולנו כבר יודעים (מי שיודע) שלא תמיד יש חפיפה בין הכוונה המודעת של הצייר ובין הכוונה הלא מודעת שלו. ואלה גם יודעים שהכוונה הלא מודעת היא זו המושלת בכיפה והיא היא המנצחת. ובכן זה היה הציור שצויר בשנת 2004, והוא חלק מסדרה גדולה שעסקה בדיוקן ( ועל כך לא אפרט כאן).


    התבוננתי בו וידעתי היטב שעל אף שהכי פשוט למסגר אותו ולשלוח אות לתערוכה  לא מתכוונת להציג אותו עצמו כך כפי שהוא.


    למה, מישהו יאמר לי שהוא לא מתאים לתערוכה? ברור שלא, כי ברור שהוא מתאים. הנה, אמרו תערוכה 'אמנים נגד אלימות', יש לי ציור מתאים. ממסגרים, שולחים לתערוכה ורושמים ברזומה עוד תערוכה שהשתתפתי בה.


    אני ידעתי, שגם אם זה מה שאפשר לעשות, ועל אף שזו הדרך הפשוטה – את זה אני לא עושה. אם זה מה שאעשה אז לכל השאלות שהצגתי למעלה יש משמעות, ומבחינתי , לי עצמי אין לי עניין בעוד תערוכה, ולו על מנת ששמי יירשם בה כמשתתפת, או העיקר להגיד שהשתתפתי. בשיח הפנימי שלי עם עצמי אני רואה עצמי מחוייבת. והמחוייבות שלי לאמנות, לתערוכות ולעבודה שלי היא חוזה בלתי כתוב שנכתב ביני לביני.


    אני ידעתי שככה את הציור הזה אני לא שולחת לתערוכה. נאמנה למה שאמרתי לעצמי, וכמו שציינתי  כאן למעלה בראש דבריי, אם אין לי אמירה חשובה, אז אני והעבודה נשארים בבית. לא יוצאים. עוד ציור בתערוכה, לא נראה לי. לא מעניין, לא חשוב, יש המונים כאלה.


    אבל לי , כמו שאמרתי, כבר היה רעיון.השאלות שנזרקו אלי ממני, כבר עשו את העבודה שלהם והגישו לי רעיון. לכן, ידעתי שיש לי אמירה. ואמירה היא קול. והקול הזה(שלי) צריך להישמע. זו המחוייבות שלי לעצמי, לאמנות, ובמקרה הזה גם לנושא שבו מדובר.


    ובכן, אני הולכת ליצור מיצב. מיצב שיתבסס על הציור הזה. כן הציור הזה יהיה נקודת מוצא, בסיס.  לא אותו  גופו עצמו אציג, אלא את מה שהוא יהיה. הוא "הסקיצה" ,הוא יהיה הבסיס למיצב ממנו אצא לעבודה מורכבת, והיא היא אמורה לבטא בכל דרך שהיא את הקריאה והצעקה שלי נגד אלימות.


    כבר התנסיתי בעבר ביצירת מיצב שהיה מבוסס על ציורים שלי 'אהל שרה', ועכשיו אמשיך בדרך זו.


    כאשר תיארתי את עבודתי 'העור והצל' הסברתי מהי אמנות קונספטואלית. זוהי אמנות שבה היצירה מתארת ומציגה רעיון ומחשבה באמצעות אמצעים חזותיים. גם עבודה זו היא אמנות קונספטואלית (מושגית) משום שהיא עוסקת ברעיון. אז איך, ומה עשיתי?

     

    וכאשר ראיתי את העבודה בעיני רוחי, הכנתי בשלב ראשון סקיצה. עמלתי מספר שעות על הרעיון, על הסקיצה עד אשר התקבלה העבודה הרצוייה. המיצב כבר היה עכשיו נותר רק לבצע אותו ( ובעיני זה השלב הקל. השלב הקשה יותר הוא ללטש את המחשבה, לגבש את הרעיון, להבין איך הוא עונה עול מה הוא עונה).

     

    לקחתי את הציור המקורי, הדמות בצבעי אש אשר פיה פעור כמו לוע. ידעתי שאני הולכת להרבות אותה להכפיל, לפרק, להפוך, ולהשתמש בה. כמו שאמרתי היא הבסיס, והיא החומר שישמש אותי ליצירת המיצב.

     

    הנה הסקיצה שהכנתי לי - הסקיצה למיצב

     

    ''
    שלחתי את הסקיצה לאוצרת, שהחזירה לי תשובה נרגשת ונלהבת ואמרה לי " מספיק רק ציור הדיוקן בשביל להצטמרר וככה זו קריאה וצעקה נרגשת מאין כמוה". כן האוצרת אהבה.


    מה עשיתי?


    את הציור המקורי הדפסתי על בדי קנבס מספר פעמים ובכמה צורות וזוויות. בנוסף הוצאתי ממנו חלקים נבחרים (פה, עין) וגם אותם הדפסתי מספר פעמים. מכל החלקים בניתי מבנה אחד שלם.

    התמונה המצורפת כאן מציגה את המיצב כפי שהוצג בתערוכה. מסקיצה לביצוע ממשי. גודל המיצב - 210X160

     


    ''
      

    וכמו שקורה לא אחת, תוך כדי עבודה ותכנון גם עלו לי מילות השיר ואלה הצטרפו למיצב.

     

     

     

    ''


    ומה, ולמה עשיתי כל זאת?


    הציור המקורי ששימש לי בסיס לעבודה אכן נושא עמו את עניין הכאב, הצעקה, הקריאה. הוא כאמור הבסיס בלעדיו לא היה מיצב. הרעיון שלי היה לתת יותר משמעות, יותר נוכחות, ויותר תוקף לצעקה. מבחינתי הציור במקרה הזה היה חומר, חומר ליצירה. בו השתמשתי וממנו הפקתי את הרכיבים להרכבת המיצב.


    על ידי זה שהדפסתי אותו ארבע פעמים והצבתי אותם בריבוע כמו משתקפים זה לזה, הגדלתי והרחבתי את הצעקה, רוצה לומר צעקה פי ארבע. צעקה שחוזרת על עצמה. צעקה שמשתקפת. בנוסף, חתכתי את הציור ופירקתי אותו לגורמים. חתכתי את אזור הפה והצבתי אותו כמסגרת סביב הדמות. הפה שמופיע מסביב הופך להיות מוטיב ויזואלי שחוזר על עצמו, ובכך הוא למעשה מגדיל את הצעקה. החיתוך של הדמות ופירוק האיברים גם מצביע על השבר ועל הכאב, על ההתפרקות. העין שמופיעה כמסגרת למעלה ולמטה יכולה לבטא את העין הצופה, העין הכואבת, העין הסובלת ואולי גם אפילו רמז לעונש של 'עין תחת עין'.


    הפירוק של העבודה לחלקים שונים, השכפול והאופן שבו היא מוצגת בחלקים  מתארת שבר, כאב וקריאה שחוזרים על עצמם.


    בצדדים מונח טקסט שנראה כמו שתי מגילות. על "המגילות מודפס השיר שכתבתי 'תקיעת כף בשברים תרועה " .

     

     

    תְּקִיעַת כַּף בַּשְּׁבָרִים – תְּרוּעָה / נורית צדרבוים

     

    תְּקִיעַת כַּף

     

    שְׁבָרִים תְּרוּעָה

     

    קָרְאָה בְּאֵלֶם קוֹל

     

    קְרִיעָה גְּדוֹלָה

     

    הוֹמָה שִׁירַתָהּ

     

    מִקּוֹלוֹת מֵי מְרִיבָה

     

    מְחֲלֶלֶת

     

    וּמַכָּה בְּתֻפַּהּ

     

    עַל חֵטְא שֶׁהַכֹּל

     

    עֵר בָּהּ.


    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים 

     

     

     

    השיר מודפס על רקע של נייר מקומט.

     

    ''


     

     

     

    גם השיר חוזר על עצמו שש פעמים למרות שהוא ניתן לקריאה רק פעמיים. בשאר הפעמים הוא מופיע בכתב הפוך וזאת כדי לתת לו מעמד לא רק של שיר ומילים שאוחזות תוכן, אלא גם כדי להדגיש את הצורניות של האותיות, אותיות כצורה. כמו כן, ברגע שהשיר מופיע כך הוא כאילו מכריז על עצמו, שהוא סוג של דבר שיש לפענח אותו.


    כך הצגתי את העבודה, שמטרתה ותפקידה היה לצעוק נגד אלימות, ולבסוף היא גם קיבלה את השם הפרטי שלה 'קול באשה ער בה'.


    כמובן שאני מרמזת כאן על הפסוק הידוע "קול באשה ערווה", נושא שעלה לדיון בשנה שעברה וזכה לכותרת 'הדרת נשים'. נושא שעסקתי בו רבות בשיריי. כאן אני רוצה לומר שדווקא קולה של האישה הוא זה שער בה, הוא קול הקריאה, האמירה, ואם צריך גם הצעקה. ולא, אני לא מדברת על הצעקה של האישה שנהגו בה באלימות, למרות שגם זה יכל להתפרש, אלא על קולה הער של האישה שצועקת נגד האלימות. שהרי זו הצעקה שהתכוונו האמנים לצעוק בתערוכה זו שנקראת 'אמנים נגד אלימות'. והקול הזה, ושום קול של אשה אינו ערווה, אלא הוא קולה שלה הער בה.


    עבודה זו, עוסקת בכאב, היא צועקת את הצעקה בכל דרך, גם באמצעות הפה הפעור, גם דרך הצבעים החמים, גם בהבעת העינים, וגם באמצעות הפירוק, השכפול וההרכבה. ויחד עם זאת עם מוקפדת מאד. המיצב ערוך וסדור עם מקצב משלו, עם סדר קבוע ומקפיד על ערכים אסתטיים. בדרך זו יצרתי סוג של מתח בין הסדר המופתי של המיצב לבין הכאוס הרגשי שהעבודה משדרת.


    זה היה הרעיון שלי, שתבע ממני את ממימושו.

    לפיכך השתתפתי בתערוכה זו, ויותר ממה שחשוב שהשתתפתי בתערוכה חשוב היה לי שיצרתי את העבודה.


    התערוכה מוצגת בימים אלה בגלריית המגדל בנהרייה. התערוכה היא בחסות עריית נהרייה שהכריזה על עצמה להיות 'עיר ללא אלימות'. הרבה גופים בעיר תמכו בתערוכה זו, אמנים מתל אביב ביקשו להצטרף, ויש כוונה לנייד אותה במקומות שונים בארץ.

     

    להלן כמה תמונות מתוך ערב הפתיחה.

    את התמונות צילם ידידי אריה יאס מנהל קול המוסיקה שהוא למעשה לפני הכל במאי עם היסטוריה מוערכת מאד של עבודות בימוי . הוא היה אתי בפתיחה והחליט לביים באופן ספונטני את הצילומים. הוא פשוט צילם את התנועה הטבעית בתערוכה כאשר אינך יודע מי משמש רקע למי, המיצב שלי לאנשים בתערוכה או האנשים למיצב....

     

    ''

    בתערוכה 'אמנים נגד אלימות' - נהרייה 2013

     

     

     

    ''
      

     

     

    ''
      

     

    ''

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/4/13 00:42:

      צטט: rachely111 2013-04-02 23:01:32

      נורית יקרה לנו הרואים מהצד, הציור כל כך מתאים ואפרט מה חשתי, בעתה בעיניים להט בפנים והפה יש לו פירוש תרתי משמע, ממש. נפלא נורית! והכל ביחד יש לו עוצמה אדירה.

      תודה רחלי. אני מאד שמחה על תגובתך ועל הקריאה הנכונה. קראת את הקריאה ואת הזעקה. ואכן על זה מדבר הציור. המון תודה לך.

        2/4/13 23:01:
      נורית יקרה לנו הרואים מהצד, הציור כל כך מתאים ואפרט מה חשתי, בעתה בעיניים להט בפנים והפה יש לו פירוש תרתי משמע, ממש. נפלא נורית! והכל ביחד יש לו עוצמה אדירה.
        2/4/13 18:28:

      צטט: תמרה ק 2013-04-02 17:15:46

      הציור כשלעצמו מלא עוצמה וכאב, כפי שכתבו פה לפני.

      בתור אדם שאינו אמן, אדם רגיל מן השורה, נהנתי לקרוא את התהליך שתיארת והדרך בה נולדה העבודה.

      תודה לך.

      תודה לך תמרה. שמחתי במיוחד לראות שאדם שמעיד על עצמו שאינו אמן מצא עניין וקרא את הרשומה. שמחתי שפתחתי בפנייך פתח לעולם הזה, ותודה רבה על תגובתך.

        2/4/13 17:15:

      הציור כשלעצמו מלא עוצמה וכאב, כפי שכתבו פה לפני.

      בתור אדם שאינו אמן, אדם רגיל מן השורה, נהנתי לקרוא את התהליך שתיארת והדרך בה נולדה העבודה.

      תודה לך.

        2/4/13 16:30:

      צטט: ג.ע. 2 2013-03-26 01:09:23

      נורית יקרה,



      אני יודעת שאני מכירה את הציור הזה, שכבר הצגת אותו כאן באתר, ואני זוכרת שכתבתי על הדיוקן הזה פעם שהוא נראה כמו צעקה, וכמובן התייחסתי לכל הצבעים  שמייצגים גם אש בוערת (אבל לא הצלחתי למצוא איפה זה).

      הפעם אני קצת "כועסת" עלייך, כי לא השארת לי הרבה מקום לפרש בעצמי - כתבת ופירשת הכל.

      לכן, אתייחס עכשיו למייצב עצמו: ראשית, גם לולא היית כותבת מדוע הכפלת את הדמויות ואת החלקים, זה בוודאי מה שהייתי מנחשת, שזה כדי לתת עוצמה חזקה יותר לצעקה, וגם שאישה אחת שמעזה לצעוק, בעצם מייצגת הרבה מאוד נשים אחרות, שפוחדות. יש הרבה מאוד כאב בציור הזה, החל מהעיניים, שסביבין יש גם דמעות וגם שטפי דם, כמובן כל צבעי האש הבוערים בפניה (פנייך), והפה הפעור שצועק, אבל אולי לא מספיק חזק, כי הוא פעור קמעה, ולא לגמרי פעור, ואפילו לדגש של תווי הפנים יש משמעות, מצביע על חדות מסוימת.

      בין ארבע הדמויות המלאות במיצב יש למעשה מעין פה פעור נוסף, צעקה נוספת שנשקפת מכל הדמויות יחד. "פה" משותף זה דווקא פעור חזק - ניתן לראות בו את הלוע, כמו רוצה לומר שבכוח משותף, ביחד, לנשים יש יותר עוצמה לצעוק מול האלימות או הפחד והכאב, מאשר לכל אחת לבד.

       

       

       

      מכאן אעבור לשיר:



       

       

      תְּקִיעַת כַּף בַּשְּׁבָרִים – תְּרוּעָה / נורית צדרבוים


      תְּקִיעַת כַּף

       

      שְׁבָרִים תְּרוּעָה

       

      קָרְאָה בְּאֵלֶם קוֹל

       

      קְרִיעָה גְּדוֹלָה

       


      אחרי השבר הגדול, המכה, ואחרי השברים, התחוללה בה גם הקריעה, הקריעה שלה ממנו, בוודאי באופן הקשר ביניהם, קריעה  מהשייכות הרגשית אליו, ובהמשך, בהרבה פעמים גם קריעה פיזית מההשתייכות אליו - גירושין.



      הוֹמָה שִׁירַתָהּ

       

      מִקּוֹלוֹת מֵי מְרִיבָה

       

      מְחֲלֶלֶת

       

      וּמַכָּה בְּתֻפַּהּ

       

      עַל חֵטְא שֶׁהַכֹּל

       

      עֵר בָּהּ.

       

      את השורות לעיל אפשר לפרש במספר אופנים:



      הוֹמָה שִׁירַתָהּ

       

      מִקּוֹלוֹת מֵי מְרִיבָה

      מצד אחד - כפשוטו - השירה הומה בה בפנים, וגוברת על הקולות המשתיקים מבחוץ. מצד שני,

      'אומרת שירה' ,יכולה להתפרש גם כאומרת רק דברים יפים, אינה מלהיטה בדבריה למריבה.

      מְחֲלֶלֶת

       

      וּמַכָּה בְּתֻפַּהּ



      "מחללת" - מצד אחד מחללת בחליל (במקום לשיר) ומכה בתופה, כאילו מנגנת, אבל מצד שני "מחללת" יכול להפרש גם כ"מחללת" את הפרשנות והציווי הנלווה של "קול באישה ערווה" - פרשנות שמשתיקה את האישה ומדירה אותה מכל יכולת הבעה - מילולית וזמרתית, ואז -  "ומכה בתופה" - יכול להתפרש כהודעה ב"תופים ובמחולות" על הפרתה את הציווי הזה, וגם "מחללת"  - כרוקדת, שגם על זה יש איסור על פי הפרשנות, בוודאי מול גברים.

      אבל אצלה כל השירה והניגון והמחולות, הם בפנים - הם לא מתבצעים בפועל, הכל רק במחשבות שלה, ולכן היא  מְחֲלֶלֶת/ וּמַכָּה בְּתֻפַּהּ/ עַל חֵטְא שֶׁהַכֹּל/ עֵר בָּהּ.

       


      שיר יפה ורב משמעויות - אך כולן אומרות - דיי לשתיקה!!! די לשתיקה על אלימות - אלימות פיזית, אלימות מילולית, ואלימות שמקורה בהדרת נשים - מלדבר בציבור, לשיר, לרקוד ולנגן בציבור.





      אוהבת מאוד את התמונה המקורית (ואת הצבעים העזים שבה), ואוהבת מאוד גם את המייצב וכל מה שהוא מייצג.

      גימל יקרה, נכון שכבר התייחסת פעם לציור. ואת כדרכך זוכרת הכל, וזכרת מה אמרת בהקשר אליו בפעם קודמת. אפילו נדמה לי שזה עסק בשיר ובנושא של האש. כמובן כמו תמיד אהבתי את האופן בו פירשת את השיר ואת המיצב. אין ספק שאת מצליחה לרדת לחקר המילים והצורות ולפענח את מה שאני אומרת בשפת הסמל והסוד. סוד שהוא לא סוד, כי עובדה שהוא מתפרסם והוא קריא. קריא למי שבאמת מתעניין ומעמיק. אני מודה לך על העמקות בקריאה ובהתבוננות, ועל ההתמדה לעקוב אחר כל מה שאני מפרסמת. האמת, תענוג לקרוא את הפרשנות שלך, ונדמה לי שגם את נהנית מהתהליך. אז שוב תודה ואנחנו נמשיך להפגש כאן.

       

        2/4/13 16:23:

      צטט: יאיר חיים. 2013-04-01 23:42:46

      נפלא נורית. הקיר בו מוצגת יצירתך צריך שיהיה על בסיס קבוע. למצוא לה את קיר בו תהיה מוצגת לתמיד. איך שראיתי הבנתי שלמעשה הפירוק והחיבור הוא בכדי לשים דגש על זוויות שונות של התבוננות ובמיוחד לסמן למתבונן שיש כאן מכלול שלם בכל הבעה ועליו להפעיל את הדמיון כדי למצוא את החיבור האישי שלו. הכותרת של קול באשה ער בה מעצים ומעורר את הפרשנות הכללית.

      תודה יאיר. כבר אמרתי לך במקום אחר ואומר גם כאן. אהבתי את הקריאה שלך, ואני טוענת שיצירה טובה צריכה לפגוש את הקורא הטוב, זה שבאמת יודע לעמוד מולה, לקרוא אותה ולסייע לה להמשיך ולהרחיב את השיח. שמחה שידעת לרדת לדקויות, לא שאני מתפלאה, שהרי אתה יודע. ושוב תודה על דבריך.

        1/4/13 23:42:

      נפלא נורית. הקיר בו מוצגת יצירתך צריך שיהיה על בסיס קבוע. למצוא לה את קיר בו תהיה מוצגת לתמיד. איך שראיתי הבנתי שלמעשה הפירוק והחיבור הוא בכדי לשים דגש על זוויות שונות של התבוננות ובמיוחד לסמן למתבונן שיש כאן מכלול שלם בכל הבעה ועליו להפעיל את הדמיון כדי למצוא את החיבור האישי שלו. הכותרת של קול באשה ער בה מעצים ומעורר את הפרשנות הכללית.

        26/3/13 01:09:

      נורית יקרה,



      אני יודעת שאני מכירה את הציור הזה, שכבר הצגת אותו כאן באתר, ואני זוכרת שכתבתי על הדיוקן הזה פעם שהוא נראה כמו צעקה, וכמובן התייחסתי לכל הצבעים  שמייצגים גם אש בוערת (אבל לא הצלחתי למצוא איפה זה).

      הפעם אני קצת "כועסת" עלייך, כי לא השארת לי הרבה מקום לפרש בעצמי - כתבת ופירשת הכל.

      לכן, אתייחס עכשיו למייצב עצמו: ראשית, גם לולא היית כותבת מדוע הכפלת את הדמויות ואת החלקים, זה בוודאי מה שהייתי מנחשת, שזה כדי לתת עוצמה חזקה יותר לצעקה, וגם שאישה אחת שמעזה לצעוק, בעצם מייצגת הרבה מאוד נשים אחרות, שפוחדות. יש הרבה מאוד כאב בציור הזה, החל מהעיניים, שסביבין יש גם דמעות וגם שטפי דם, כמובן כל צבעי האש הבוערים בפניה (פנייך), והפה הפעור שצועק, אבל אולי לא מספיק חזק, כי הוא פעור קמעה, ולא לגמרי פעור, ואפילו לדגש של תווי הפנים יש משמעות, מצביע על חדות מסוימת.

      בין ארבע הדמויות המלאות במיצב יש למעשה מעין פה פעור נוסף, צעקה נוספת שנשקפת מכל הדמויות יחד. "פה" משותף זה דווקא פעור חזק - ניתן לראות בו את הלוע, כמו רוצה לומר שבכוח משותף, ביחד, לנשים יש יותר עוצמה לצעוק מול האלימות או הפחד והכאב, מאשר לכל אחת לבד.

       

       

       

      מכאן אעבור לשיר:



       

       

      תְּקִיעַת כַּף בַּשְּׁבָרִים – תְּרוּעָה / נורית צדרבוים


      תְּקִיעַת כַּף

       

      שְׁבָרִים תְּרוּעָה

       

      קָרְאָה בְּאֵלֶם קוֹל

       

      קְרִיעָה גְּדוֹלָה

       


      אחרי השבר הגדול, המכה, ואחרי השברים, התחוללה בה גם הקריעה, הקריעה שלה ממנו, בוודאי באופן הקשר ביניהם, קריעה  מהשייכות הרגשית אליו, ובהמשך, בהרבה פעמים גם קריעה פיזית מההשתייכות אליו - גירושין.



      הוֹמָה שִׁירַתָהּ

       

      מִקּוֹלוֹת מֵי מְרִיבָה

       

      מְחֲלֶלֶת

       

      וּמַכָּה בְּתֻפַּהּ

       

      עַל חֵטְא שֶׁהַכֹּל

       

      עֵר בָּהּ.

       

      את השורות לעיל אפשר לפרש במספר אופנים:



      הוֹמָה שִׁירַתָהּ

       

      מִקּוֹלוֹת מֵי מְרִיבָה

      מצד אחד - כפשוטו - השירה הומה בה בפנים, וגוברת על הקולות המשתיקים מבחוץ. מצד שני,

      'אומרת שירה' ,יכולה להתפרש גם כאומרת רק דברים יפים, אינה מלהיטה בדבריה למריבה.

      מְחֲלֶלֶת

       

      וּמַכָּה בְּתֻפַּהּ



      "מחללת" - מצד אחד מחללת בחליל (במקום לשיר) ומכה בתופה, כאילו מנגנת, אבל מצד שני "מחללת" יכול להפרש גם כ"מחללת" את הפרשנות והציווי הנלווה של "קול באישה ערווה" - פרשנות שמשתיקה את האישה ומדירה אותה מכל יכולת הבעה - מילולית וזמרתית, ואז -  "ומכה בתופה" - יכול להתפרש כהודעה ב"תופים ובמחולות" על הפרתה את הציווי הזה, וגם "מחללת"  - כרוקדת, שגם על זה יש איסור על פי הפרשנות, בוודאי מול גברים.

      אבל אצלה כל השירה והניגון והמחולות, הם בפנים - הם לא מתבצעים בפועל, הכל רק במחשבות שלה, ולכן היא  מְחֲלֶלֶת/ וּמַכָּה בְּתֻפַּהּ/ עַל חֵטְא שֶׁהַכֹּל/ עֵר בָּהּ.

       


      שיר יפה ורב משמעויות - אך כולן אומרות - דיי לשתיקה!!! די לשתיקה על אלימות - אלימות פיזית, אלימות מילולית, ואלימות שמקורה בהדרת נשים - מלדבר בציבור, לשיר, לרקוד ולנגן בציבור.





      אוהבת מאוד את התמונה המקורית (ואת הצבעים העזים שבה), ואוהבת מאוד גם את המייצב וכל מה שהוא מייצג.

        25/3/13 09:40:

      צטט: face 2013-03-24 19:26:21

      את יודעת נורית,

      ראיתי כבר את הפורטרט הזה. אולי בסטודיו. אולי לא. והפעם. מה ששמתי לב בעיקר, היה לחלקים. לעיניים. לפה, שכשרואים אותם בנפרד מהשלם נראים אחרת. ורק כששמת את הציור ביחד, בסידור יכולתי לראות עוד דבר. שהתחבר לי לגמרי לשיר.

       

      ''

       

      לא יודעת מתי זה התעורר בדיוק. אבל את החיבור של ארבעת הפרצופים. את החלק שמחבר. יחד עם מה שלא,

      הכל ביחד. עשה לי לפחות רצף. נהדר!

       

      ''

       

      פייס התגובה שלך מרתקת. העין שלך חדה מאד ( אכן אני התכוונתי לזה, אבל לא כל אחד רואה). ואת כמובן מאד יצירתית. מאד ( מה שמזכיר לי את המורה של הידועה לשמצה). תודה על תגובה נהדרת, חכמה ומושקעת.

      קְרִיעָה גְּדוֹלָה

       

       

      שאפו גדול!

       

       

        25/3/13 09:39:

      צטט: ~בועז22~ 2013-03-24 18:58:10

      אני לא יודע למה..., אבל מייד מתנגן לי השיר ההוא של שלום חנוך: א-לי-מות..., מתנגן ברקע של הצעקה כפול ארבע, שלך..., מאוד חזק. בועט. נוגע. צועק!

      תודה בועז הגעת , קראת והגבת. כמו תמיד. ואני בעיקר שמחה ( למרות שבהקשר זה המלה שמחה לא ממש מתאימה) שהקריאה באמת נגעה וצעקה.

        24/3/13 19:26:

      את יודעת נורית,

      ראיתי כבר את הפורטרט הזה. אולי בסטודיו. אולי לא. והפעם. מה ששמתי לב בעיקר, היה לחלקים. לעיניים. לפה, שכשרואים אותם בנפרד מהשלם נראים אחרת. ורק כששמת את הציור ביחד, בסידור יכולתי לראות עוד דבר. שהתחבר לי לגמרי לשיר.

       

      ''

       

      לא יודעת מתי זה התעורר בדיוק. אבל את החיבור של ארבעת הפרצופים. את החלק שמחבר. יחד עם מה שלא,

      הכל ביחד. עשה לי לפחות רצף. נהדר!

       

      ''

       

      קְרִיעָה גְּדוֹלָה

       

       

      שאפו גדול!

       

       

        24/3/13 18:58:
      אני לא יודע למה..., אבל מייד מתנגן לי השיר ההוא של שלום חנוך: א-לי-מות..., מתנגן ברקע של הצעקה כפול ארבע, שלך..., מאוד חזק. בועט. נוגע. צועק!
        24/3/13 08:52:

      צטט: נעה אל-יגון 2013-03-24 08:14:37

      בלי הרבה מילים

      חשוב להשתתף בארועים

      המתנגדים לאלימות

      http://cafe.themarker.com/image/2788847/

      תודה נועה. ותודה  על מה שצירפת לכאן. ואת צודקת כמובן.

        24/3/13 08:14:

      בלי הרבה מילים

      חשוב להשתתף בארועים

      המתנגדים לאלימות

      http://cafe.themarker.com/image/2788847/

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין