כותרות TheMarker >
    ';

    הנשמה שלי

    הרהורים מהרהורים שונים,
    על אהבה ומשפחה,
    על חברים,
    על המדינה,
    על החברה,
    על החינוך.....
    בקיצור - הכל........

    הסיפור האמיתי על גירוש אדם וחווה מגן העדן

    2 תגובות   יום שני, 14/1/08, 18:04

    אזהרה:

    הקטע הבא לא מומלץ לפמיניסטיות!!!

     

    בספר בראשית פרק ב' מסופר לנו על הציווי האלוהי:

    ויקח יהוה אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

    ואילו בספר בראשית פרק ג' מסופר לנו על סיפור הנחש-חווה-אדם:

    והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים.

    ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים "לא תאכלו מכל עץ הגן"

    ותאמר האשה אל הנחש "מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון"

    ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע

    ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל...

    וההמשך, לצערנו, ידוע..

     

    נראה תמים, נכון?

    אבל האם מישהו שם לב לשוני שבין המקור (הציווי האלוהי - לא תאכל) לבין דברי חווה (לא תאכלו ולא תגעו בו)?

    ולא סתם.

    .

    האגדה מספרת, כי חווה חששה שהטיעון המקורי איננו חזק דיו על מנת לשכנע את הנחש, שהרי נאמר "והנחש ערום מכל חיית השדה" ובודאי ערום מאדם וחווה... "הנחש הרי ימצא בין רגע איזה תחמון ויסובב לי את הראש ויגרום לי לאכול את התפוח".

    מה לעשות, חשבה חווה, ואז הגתה רעיון גאוני.

    כמנהגן בקודש של נשים (לא להיעלב בבקשה), החליטה שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא להגזים....

    ואז סיפרה לו, שאלהים ציווה "לא לאכול ולא לגעת" וחשבה שבזה נסתיים הענין.

    טעות מספר אחת של האישה.

     

    אבל הנחש מיודענו לא פראייר,

    היה מספיק חכם כדי להבין שחווה מנסה לתחמן אותו,

    ואולי הוא הבין שפת גוף ו"קרא" את הלחץ של חווה,

    או אולי פשוט היה עד לשיחה המקורית שבין אלוהים לאדם (מה שחווה לא השכילה לברר מראש...).

    אז מה עשה?

    פשוט, דחף את חווה על העץ - והנה ראה זה פלא, חווה נשארה בחיים!!!

     .

    באותו רגע חווה לא ידעה איפה לקבור את עצמה מרוב בושה, וכבר הצטערה שדבריה לא אמת והיא לא מתה על המקום....

    אבל חווה לא פראיירית, היא הרי אשה ונשים לא מודות בטעות,

    היא שיתפה פעולה עם הנחש, ושניהם ביחד בעצם "הוציאו את אלוהים שקרן".

    טעות מספר שתיים של האישה.

     

    חווה יכלה עדיין לסגת מכל הענין, לומר לנחש "כואבת לי הבטן, לא בא לי עכשיו תפוח", או "לא עכשיו, יקירי, כואב לי הראש", אבל אז אמרה לעצמה "נו, הפרי יפה ונראה טעים, וכבר ממילא שיקרתי, אז שיהיה לבריאות". ואכלה את התפוח.

    טעות מספר שלש של האישה.

     

    לבסוף אדם הגיע הביתה.

    חווה עוד היתה יכולה להודות במעשה שעשתה, לקחת אחריות אישית על כל הבלגן הזה ולהשאיר את אדם מחוץ לסיפור המלוכלך הזה, אבל לא.

    מה פתאום שהיא תיקח אחריות לבד? טובים השניים מן האחד, לא?

    ואז היא שכנעה את אדם וגם הוא, טיפש שכמותו, אכל.

    טעות מספר ארבע של האישה.

     

    טוב, האמת היא שכאן המצב נראה כבר די אבוד, המעשה כבר נעשה והנה אלוהים מחפש את אדם וחווה המתחבאים מפניו.

    התחושה האישית שלי היא, שאם אדם וחווה באותו רגע היו יוצאים ממחבואם, משטחים על הרצפה, מנשקים לאלוהים את כפות הרגליים, מתנצלים ומתחייבים לא לעבור את אותה עבירה בעתיד -

    ייתכן מאוד שהיו יוצאים רק בעונש על תנאי (בבחינת "מודה ועוזב ירוחם"), ואנחנו היינו מבלים עד עצם היום הזה בגן העדן.

    אבל לא.

    שני החכמולוגים האלה החליטו להתחבא ולשקר גם לאלוהים...

    טעות מספר חמש ואחרונה.

     

    כאן לא ברור מי הסית את מי, אבל אין ספק שהאחריות בקטע הזה היא משותפת, שהרי אחרי שאכלו מהתפוח, פתאום נפקחו עיניהם - כלומר הם נהיו חכמים והתחילו להבין כל מיני דברים.

    אבל הנזק נעשה - ואז הגיעו לנקודת האל-חזור....

    ושני החכמולוגים גורשו מגן העדן...

    ומאז ועד עצם היום הזה אתם יודעים בדיוק איפה אנחנו חיים ואיך העולם הזה נראה...

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/1/08 17:11:

       

      צטט: אישמעש 2008-01-14 22:16:58

      מאופן הקריאה שלי, חווה יוצאת וידה על העליונה. דווקא אדם - פאר היצירה - מתגלה כחלש אופי, פחדן וכופר בטובה. אכן, האשה טעתה. אך ברגע שהבינה שטעתה - פעלה בכל המרץ בכדי להגן על עצמה ועל עתידה כבת זוגו של אדם, ללא העלמת המעשה או התעלמות מאחריותה.

      אדם הבין שחווה עלתה עליו בבגרותה ובאופן התמודדותה עם החטא. הפסוק שמסיים את הסיפור מוכיח זאת (פס' כ): "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל-חי". האם זה מה שהיית מצפה מאדם שיעשה מייד לאחר שנענש? לקרוא לאשתו "אם כל חי"?...

      אני דווקא למד מחוה כיצד להתמודד לאחר טעות או שגיאה - ראיה מפוקחת, קבלת אחריות, הגנה על אינטרסים ומבט קדימה.

       

       תרשה לי לחלוק לחלוטין על דעתך המלומדת, ידידי,

       

      אני לא רואה איפה בדיוק חווה לוקחת אחריות ???

      ואיפה ההתמודדות?

      בפסוק י"ג באותו פרק נאמר:

      ויאמר יהוה אלוהים לאישה, מה-זאת עשית; ותאמר, האישה, הנחש השיאני, ואוכל

      האם זה נקרא לקחת אחריות?

      האשה לא אמרה

       "נכון, טעיתי, לא הייתי צריכה לאכול, אני לוקחת אחריות על המעשה שלי(גם על זה שאכלתי וגם על זה שפיתיתי את אדם! חטא כפול!) ומתנצלת"

      (וזה עוד אחרי שאכלה מעץ הדעת ונהייתה "חכמה", גם כן חכמה...)

      אלא מיד, כדרכן של נשים בקודש, הלכה והפילה את התיק על מישהו אחר, במקרה הזה - הנחש....

       

      ולגבי היחס של אדם לחווה:

      בפירוש כן, זה מה שהייתי מצפה מאדם גדול שיעשה מייד לאחר שנענש!

      אדם הבין שהוא היה טיפש וחלש אופי, ודווקא כאן הוא היה זה שהתגלה בגדולתו, בבגרותו ובאופן התמודדותו:

      הוא הבין שהאחריות למעשה היא משותפת ולא רק של האישה,

      הוא הבין (נכון, בסופו של דבר, לא בפסוק י"ב...) שלא משנה שהיתה זו האישה שהסיתה אותו, ההחלטה היתה שלו והוא היה יכול להחליט לסרב - ולא עשה זאת...

      ועל כן הוא לא נטר טינה לאישה, לא האשים רק אותה במעשה, ולא איים להתגרש ממנה,

      אלא מייד סלח לה ואפילו פינק אותה ביחס מיוחד, כי הוא ידע שהיא הולכת לסבול ולכאוב בכל פעם שהיא תעשה לו ילד, והוא באמת רצה לצ'פר אותה ולהקל על סבלה ועל העונש הנורא שקיבלה מאלוהים...

        14/1/08 22:16:

      אני קורא את הטקסט בשונה ממך.

      מאופן הקריאה שלי, חווה יוצאת וידה על העליונה. דווקא אדם - פאר היצירה - מתגלה כחלש אופי, פחדן וכופר בטובה. אכן, האשה טעתה. אך ברגע שהבינה שטעתה - פעלה בכל המרץ בכדי להגן על עצמה ועל עתידה כבת זוגו של אדם, ללא העלמת המעשה או התעלמות מאחריותה.

      אדם הבין שחווה עלתה עליו בבגרותה ובאופן התמודדותה עם החטא. הפסוק שמסיים את הסיפור מוכיח זאת (פס' כ): "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל-חי". האם זה מה שהיית מצפה מאדם שיעשה מייד לאחר שנענש? לקרוא לאשתו "אם כל חי"?...

      אני דווקא למד מחוה כיצד להתמודד לאחר טעות או שגיאה - ראיה מפוקחת, קבלת אחריות, הגנה על אינטרסים ומבט קדימה.

       

      ארכיון

      פרופיל

      ברשיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין