לפני ימים ספורים

אני הולך ברח' מוריה בקרבת האודיטוריום, ולפתע, משב רוח מעיף את הקסקט שלי אל מתחת לאוטובוס תיירים.

אבל לא סתם מתחתיו – אלא לעומק של כשבעים סנטימטרים.

אין ברירה – יורדים לשכיבת סמיכה - ושולחים יד ארוכה עד לקסקט.
הצלחה – הקסקט ביד ועכשיו צריך לקום.

אני קם – אבל תנועה לא מוצלחת מעיפה את הטלפון שלי, על נרתיקו – מן החגורה, אל מתחת לאוטובוס התיירים.

אבל לא סתם מתחתיו – אלא לעומק של כשמונים סנטימטרים.

אין ברירה – יורדים לשכיבת סמיכה – ושולחים יד ארוכה חמושה בקסקט, כדי לדוג את המכשיר.

הצלחה – הטלפון והקסקט ביד אחת – אין עוד מה שיעוף מתחת לאוטובוס.

אני חושב לנצל את הקסקט ולגבות מקהל הסקרנים את דמי ההופעה –

אבל מסתבר שגם בחיפה התרגלו כבר לזקנים השרועים על המדרכה. אף אחד אפילו לא עצר להביט.