כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    לכל בלוג יש שם?

    קורטוב מפה ומעט משם. קצת טיפים על שיטוטים בארץ וקצת על אמסטרדם. על המצלמה שלי ואולי גם קצת עלי. בלוג בלתי מוגדר ולא מכופתר

    0

    פסל גבס

    0 תגובות   יום ראשון, 24/3/13, 12:27

     

    ''

     

    פסל גבס בן חמישים.

    כשאני מורידה אותו מהקיר אוחזת אותו בידי, על מנת לנקות ממנו את האבק, הן רועדות.

    היום החזקתי אותו בידי הסתכלתי בו מכל הכיוונים. פסל גבס, שבלונה שאולי נעשו המונים כמותה. והוא כל כך יקר לליבי. כל כך מיוחד. ניקיתי בתנועות ליטוף שכאלה, פסל גבס בן חמישים.

    הייתי בת כמעט שלוש. בבית היה לנו תנור חימום על נפט "פיירסייד" , ובחלקו העליון היו פסי אוורור. מסיבות השמורות איתי (כל כך עמוק הן שמורות, שעד היום אין אני יודעת טיבן) ראיתי לנכון לבדוק את עובי פס האוורור. האגודל נחבלה ונאלצים היו לעקור את הציפורן.

    חוויה לא נעימה לבוגר, חוויה מטלטלת לילדה קטנה.

    הייתי אומללה ובוכייה ואימי, בניסיון לנחם אותי, הבטיחה שמיד כשנצא מקופת החולים, ניגש לחנות והיא תקנה לי כל מה שאבקש – כפיצוי. זה לא שהיו המעות מצויות בשפע בבית. אבל אנחנו כילדים, לא ידענו ולא הרגשנו כלום. לנו לא חסר דבר. ידענו שלא כל מה שמבקשים תמיד אפשר לקבל, ומצד שני תמיד ישתדלו למלא את מבוקשינו בגדר ההיגיון והאפשרי. גם אם לא באופן המיידי.

    הייתה באשדוד של אז, חנות שאין אני זוכרת את שמה. זו הייתה חנות ספרים  שפה ושם גם היו בה תקשיטים לבית, כלי כתיבה ועוד. ידעתי שלשם נלך.

    כשהגענו לחנות, ועודי דומעת ואומללה לתפארת, הצבעתי על פסל יפהפה של אישה כושית ואמרתי "זה, לאמא שלי".. ו"זה  לי". אמא שלי אמנם לא תכננה לרכוש דבר לעצמה, אבל הבטיחה שכל שאבקש יקנה ועמדה בהבטחתה.

    ה"זה" שהיה מיועד לי היה פסל של איילה ועופר. פסל גבס צבוע בגוון צהבהב כתמתם. הורידו את שני הפסלים הגישו לי את הפסל של הבמבי ובאותו רגע הכרזתי שכשאני אהיה גדולה, יהיה לי בן ויקראו לו עופר. בת שלוש.

    חלפו להן השנים. פסל הגבס ליווה אותי ותמיד תלוי היה על קירות חדרי. זכרתי את היום בו קבלתי אותו.  הייתי קשורה אליו.  שמרתי עליו מכל משמר.

    כשהריתי את בכורתי, ביקש מחמד נפשי לקרא לה "איילת". כל שם שהעליתי, כל שם שהצעתי – נדחו על ידו. הוא בחר לה את השם וזה השם שניתן לה. בכורתנו  איילת.

    חמש שנים וחצי אח"כ נולד לאיילת אח. כשנודע לנו שעתיד להיוולד לנו בן, אמא שלי מיידית הכריזה שהיא גם יודעת איך יקראו לו. כתבה שם על פתק, שמה במעטפה והצפינה בתיקה.

    התקרב זמן הלידה ואני ביקשתי מאהוב נפשי שלילד נקרא עופר. הוא מיידית הסכים לשם. לא ניסה להציע שמות אחרים , לא שאל אם יש לי רעיון לשם אחר. השם היפה כל כך היה מיידית מקובל עליו.

    יום הברית. אנחנו מכריזים של שם הילוד, אמא שלי שולפת מתיקה את המעטפה החתומה. השם עופר היה רשום שם. ואז היא גם אומרת לי "עכשיו יש לך את צמד העופרים" ואני, כמו טמבל בלתי מצוי בעליל, שאלתי "למה?"...עד אותו רגע ממש, לא שמתי לב לקשר הנפלא בין שני השמות שניתנו לילדינו.

    יום הברית. ניגשת אלי חמותי ואומרת "נכון שאוריאל בחר את השם גם הפעם"? וכשאני מספרת לה שאני היא זו שתמיד רצתה את השם, היא מספרת לי שכשמחמד נפשי היה בן 8 ונולד לו אח, הוא ביקש שיקראו לו "עופר". בקשתו נדחתה. מחמדי אומר שהוא לא זכר את זה בכלל.

    פסל הגבס שתלוי היה תמיד על קירות חדרי, עבר להיות תלוי מול חדרה של בכורתנו. משנולד בנינו הקט, עבר הפסל להיות תלוי לפתח חדר השינה שלנו כשהוא צופה, תמידית, לעבר החדרים של הילדים שלנו.

    פסל גבס, של איילה ועופר שמלווה אותי חמישים שנים. שכשאני מנקה אותו ידי רועדות. ואולי מי שרואה אותו מהצד חושב שזה "סתם פסל גבס" אבל בשבילי הוא סמל מיוחד של נחמה, אהבה ואושר גדול.

    פסל השלמות

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      mipkin1
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין