כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הנה אני באה!

    רשימות של ירושלמית בגוש דן

    ארכיון

    בטן מלאה

    5 תגובות   יום ראשון, 24/3/13, 22:11

    בואי לא נדבר על זה.
    כמובן שאני לא אומרת. זה לא במקום, זה לא הגיוני, וככה לא מתנהגים. את אומרת לי: "את לא ממש זורמת עם הדיבורים האלה על ההריון, אה?". אני מושכת גבה ואומרת לך: "אין לי כל-כך מה להגיד על זה".
    כמובן שזה לא נכון. יש לי מה להגיד על זה. למשל, על זה שאת מסרבת לקחת תרופות נגד דיכאון בגלל ההריון. דיכאון שהחל עוד לפני ההריון, ולא שהכמיהה הלא ממומשת להריון היוותה את הסיבה העיקרית לדיכאון, והנה לנו הוכחה בדיעבד – יש הריון, והדיכאון רק מהדק אחיזתו. מקווה בשבילך שזה יהיה בִּמְקום ההוא שלאחר הלידה. מקווה – אך לא סבורה. יש לי גם מה להגיד על מה שכן היווה טריגר לדיכאון, דהיינו, היעדר עבודה, ועל זה ששתינו יודעות שהריון לא ממש יתן פוש בחיפושי עבודה ומזור. כמובן שגם את זה אני לא אומרת.

    כי זה לא העניין. העניין הוא שדיבורי ההריון האלה גורמים לי לחוש אי נוחות ומבוכה. בכל סיטואציה אחרת התגובות מתגלגלות על לבי ועל לשוני בקלות, לכל היותר אני צריכה לסנן אותן. וכאן...אה... אני לא... אני לא... אני לא.
    אני יכולה לגלות אמפטיה כלפי הדיכאון שלך, כלפי הסיפורים על המשפחה שלך; אני יכולה לשמוע פרטים גרפיים מפורטים על המצבים הפיזיולוגיים השונים והמשונים שאת מתנסה בהם, אני יכולה להבין את הקושי בתקיעות בקריירה, את הקנאה בבן הזוג, את השמחה בבן הזוג. לכל זה אני יכולה לפרגן או לתמוך או להמהם או לחוות את דעתי לפי הנדרש. זה נכון גם לגבי הסיפורים על האחיינים החמודים של בן הזוג, על הכמיהה לתינוק, על ההפלה. אבל הדיבורים על ההריון, על זה שפתאום את מעדיפה ביצה קשה, על זה שבשבוע השביעי יש סימפטומים כאלה, ובשבוע התשיעי אחרים - מול כל זה אני לא  מצליחה למסך את מבטי ה- WTF שלי. בואו נקרא לילד בשמו: הדיבורים על ההריון מעוררים בי רתיעה. כל הבייבי-מייסעס האלה, והטַרֶפֶת שבדרך, על שלל האיסורים והייסורים הכרוכים בכך, לא מדברים אלי, בלשון המעטה. ועדיין, לא ברור למה אני לא יכולה להתייחס לזה כאל כל פרוייקט אחר שלך, שאולי היה נשמע לי לא מלהיב. הרי אפילו סיפורים של חברות על החוויות אצל המתַקְשר שלהן לא מעוררים בי כזו תחושת רתיעה, והנושאים האלה לא מאיינים את מיומנויות התקשורת שלי.

    אולי זה אישי. אולי קו נמתח מהשיחה שניהלנו לפני החתונה שלך, כשסירבתי לארגן את מסיבת הרווקות שלך, ואת נעלבת. גם זה עורר בי רתיעה, אבל את זה לא היתה לי בעיה להגיד. ובסופו של דבר גם הבעתי את החשש שכמו במקרים קודמים אך חשובים פחות – החתונה תהיה מסיבת הפרידה לחברוּת.

     אולי.

    את מבחן החתונה צלחנו בינתיים. ולגבי השאר אני סקפטית.

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: ינצ'ו 2013-04-09 09:29:51

      ירושלמית, בקרוב אצלך

      רק בפרשנות מאד רחבה ומאד יחסית של המושג "קרוב". וקרוב לוודאי שגם אז לא.

        9/4/13 09:29:
      ירושלמית, בקרוב אצלך
        30/3/13 02:23:
      וואלה
        26/3/13 22:39:
      וואו. הכי עושה חשק לשתות ולעשן, גם אם את לא שותה ומעשנת.
        24/3/13 22:58:
      הממ... בעייתי. טוב שכתבת. זה בד"כ עוזר להתנקות. הריון, במיוחד ראשון, זו אחת החוויות הגופניות הכי גדולות, מאג'וריות, שיש. קשה לא להפסיק לדבר על זה. הדבר הכי בסיסי/ראשוני, - הגוף שלך, משתנה למולך ואין לך מה לעשות אלא רק לשמוח בשינוי ולדבר עליו, בלי סוף. כשיש בסביבה אנשים שקשה להם לשמוע, במיוחד חברות טובות, זה עלול להיות בעייתי.