כמו שהיו הלוויים

מצחצחים את בית המקדש

ומכינים אותו

לקראת העולים לרגל,

כך טיהרה

את המקדש הפרטי שלהם

שהיה מושלם,

בלעדי מכולם,

אבסולוטיות שבזכותה

הפכו שזורים

עוד מזמנים מלאי משמעות

וממקומות אחרים.

כמו כוהנת הטקסים

הכינה הכל

בהקפדה יתרה.

הנרות ניצבים בשורה,

בדיוק במקום הנכון,

לא מתפשרת בבחירה,

משנה תאורה,

הזהב המנצנץ מהשלהבות

מסמן על הקיר

ציורי לבבות.

בושם קטורת וחום אבוקות,

אדומות וכתומות,

נגיעות של ורוד

בסינרגיה של מיסה קדומה

שנטלו בה חלק

בזמנים שלא מדברים בהם עוד.

הכינה עצמה טהורה לכבודו.

היו פעמים

שהרגישה

כי מפריד ביניהם

אוקיינוס שלם.

מסרבת לקולות,

מנסה להתעלם.

מתפתלת ברוך

בין סדינים של כותנה,

משמנת עצמה בליטוף,

ממתינה.

מקפידה להסיר סימנים או שריטות,

מלטשת כמו בשיש 

את כל החריטות.

ערוכה

שירכיב אותה מחדש.

מריחה אותו

רעב ונרגש.

העוגן והתקווה,

הסערה והשלווה.

משוועת

להוריקן החושים

בו הוא מלביש אותה

כשהיא נותרת עירומה.

מלא עוצמה.

מצייתת.

מקסימה.

מריחה אותו מתקרב

מרטיט לה את הגוף,

את הנשמה

ואת הלב.

מקדישה לו 

את כל נוזלי תשוקתה,

מתמכרת אליו ללא חרטה.

מבטיח לה שלא תהיה לבד,

שהזימון הזה 

הוא חיבור מיוחד

וכשהיא עפה איתו

מעל לעננים,

מנצחת כל שד, כל כישוף וכל שבר,

הוא יודע 

שתמיד תשמור ותגן עליו,

עד האין סוף

ומעבר.