בהיסטוריה האנושית לא קיים המושג זכות היסטורית על פיסת אדמה. זו המצאה של התנועה הלאומית של העם היהודי כדי להצדיק את הקמת מדינת ישראל על שטח שעליו לא הייתה שום ריבונות אלא שלטון מנדטורי שהאו"ם נתן לאימפריה הבריטית. מבלי לנבור נבירה ארוכה בהיסטוריה אפשר לשאול היכן הזכות ההיסטורית של האינדיאנים, ילידי השטח שנקרא היום אמריקה. או, היכן הזכות ההיסטורית של האבוריג'ינים ילידי השטח שנקרא היום אוסטרליה. כל מי שמפקפק בכך כדאי לו לקרוא את ספרו של שלמה זנד - "מתי ואיך הומצא העם היהודי". במילים אחרות: לתנועה הציונית היה נוח להמציא את הנרטיב עם בלי ארץ הולך אל ארץ בלי עם מהסיבה שבארץ הזו חי העם היהודי לפני שהוגלה מארצו כך וכך שנים (שלמה זנד ההיסטוריון טען בספרו הממוסמך היטב שהגלות לא הייתה ולא נברעה). לתנועה הלאומית של העם הפלסטיני שהמציא את עצמו בגלל ההתיישבות היהודית בארץ שהחלה באמצע המאה ה-19 היה נרטיב נגדי: "הנכבא" - שמתאר כיצד "בעליה האמתיים" של האדמה שעליה היה מנדט בריטי נכבשו וחלקם הוגלו ממנה על ידי "הציונים". הם הצליחו אפילו להעביר בעצרת הכללית של האומות המאוחדות (שם אין כל תוקף מעשי להחלטות) החלטה שאומרת שהציונות היא גזענות. מי שמתרשם מנאומו של הנשיא אובמה שבו אמר כי מדינת ישראל קמה בגלל הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל יכול להירגע. אובמה אמר זאת כי הבין שביבי עומד לשלוט בישראל עוד ארבע שנים ולאמריקנים דחוף וחשוב לתת מענה לתהפוחות במזרח התיכון כדי שהשליטה תישאר כאן בידי מדינות המערב ולשם כך הם זקוקים לשיתוף פעולה חשאי בין סעודיה, ירדן, טורקיה וישראל. אבל טורקיה וישראל עוינות וקל לאובמה לבקש וויתורים מביבי. על כן אובמה ליטף את האגו של ביבי על ידי הצהרה בנאום - הצהרה שאין לה שום תוקף מעשי - שישראל קמה בגלל "זכותו ההיסטורית של העם היהודי .... ובלה, בלה, בלה וגו' ". 

ואילו העובדות מדברות אחרת. בשנת 1948, אחרי השתלשלות האירועים עקב החלטת וועדת פיל משנת 1947 על חלוקת פלסטינה בין הערבים ליהודים (רוב השטח לערבים...) נוצר רגע קסם היסטורי שהמדינאי דוד בן גוריון בעל התכונה הנדירה של ראיית הנולד, הצליח להבחין בו ראשון וניצל אותו לשם הקמת מדינת ישראל על פיסות אדמה קטנות שהיו גם חצויות - ללא רצף טריטוריאלי. ורגע הקסם הזה היה מורכב מעוד מספר עובדות. המלחמה הקרה בין ברית המועצות וגרורותיה ובין ארה"ב וגרורותיה החלה ממש באותו זמן. זה הביא לכך ששתיהן נענו להפצרות היישוב היהודי בפלסטינה בראשות בן גוריון וחיים וויצמן לקבל את החלטת החלוקה ולהקים מדינה יהודית. בארה"ב שלט אז הנשיא טרומן שהיה מהיר החלטה (הוא זה שקיבל החלטה להטיל שתי פצצות אטום על יפן ולנצח סופית במלחמת העולם השנייה) וגם ראה אתהאינטרס האמריקני בהקמת דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון ששתי מעצמות העל היריבות חיפשו בו השפעה בגלל הנפט. התהלכו אז גם סיפורים שלנשיא טרומן היה בעברו שותף יהודי והם ניהלו יחד עסק. ספרו שחיבתו היתרה לשותפו הביאו לחיבה ליהודים בכלל. ואילו שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו הצליח לשכנע את סטלין שהיהודים בכלל נוטים לקומוניזם וישנה תנועה קומוניסטית חזקה בקרב היישוב היהודי במנדט הבריטי בפלסטינה - על כן לתמוך בהקמת המדינה היהודית שבעתיד תצטרף אל הגוש הסובייטי במלחמה הקרה מול המערב. אבל הדבר החשוב ביותר בעיני, שגרם להיווצרות רגע הקסם ההיסטורי הייתה התודעה הבינלאומית (בצירוף רגשות אשם על שלא נעשה שום ניסיון למנוע את מעשיי היטלר) שהושפעה קשות מהתמונות של מחנות הריכוז שבהם היטלר החל להשמיד את העם היהודי והצליח להשמיד שליש ממנו. נוצר רגע של חמלה בינלאומית נדירה לעם היהודי שקרתה לו שואה בלתי נתפסת על ידי המוח האנושי ועל כן רוב המדינות באו"ם תמכו בהקמת מדינת ישראל. ואילו היישוב היהודי בפלסטינה הסכים (עקב חכמתו המדינית של בן גוריון) לתכנית החלוקה של האו"ם בפלסטינה בין ערבים ליהודים. אבל הערבים לא הסכימו. כך קמה מדינת ישראל בגלל השואה וכך הערבים ממשיכים לסרב לחלוקת הארץ וחלקים מהם ממשיכים להטיף להשמדתה. זו הסיבה שעתיד הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" לוט בערפל עד עצם היום הזה. 

הסרבנות הערבית והחיים על החרב היהודיים יימשכו כנראה עוד זמן רב עד שההיסטוריה תספק עוד רגע של קסם.

או שלא.