שהחיינו קיימנו והגיענו להא לחמא עניא, ותסלחו לי אם בלבלתי כמה אלפ-ים עם עיינ-ים, נפתחה הדלת מאחור ומי נכנס שם אם לא אליהו הנביא. בה בשעה, במקביל ובעת ובעונה אחת המשיח נכנס דרך החלון והחמור שלו שאי אפשי לו היה לקפוץ כל כך גבוה צעד קוממיות דרך השער. אליהו דילג אל הקניידלך, המשיח הסתער על החרוסת ואילו החמור נאלץ להסתפק בגפילטע. אחרי שביצעו את זממם במוצרים האלו, אפשר לחשוב שלא אכלו אלפיים שנות גלות, צדה הביצה את עיניהם. המשיח ואליהו ניתרו לעברה כשהם משאירים את החמור החמור תקוע. או אז התפתח לו קרב גוג ומגוג ביניהם על הביצה המסכנה, כולה ביצה שקניתי בבוקר אצל שושי הלולנית ושמתי בשלמותה במים שהרתחתי בקומקום שקנינו לכבוד החג. זה היה הזמן להתערב. אחזתי בצווארוניהם והשלטתי סדר עולמי חדש. בכפייה, בטח שבכפייה. כי בדיבורים שום דבר לא הולך. לאות פיוס אוניברסלי המשיח הקריב את חמורו על מזבחו של אליהו ומכל ההמולה הזאת יצא שבסוף לא קראנו אף אות מההגדה. האוכל היה לא רע בכלל.