למישל היה שיער שחור מהודק בקוקו. הוא ערבב פסטה במים רותחים, מחה אגלי זיעה קטנים, נאנח בעייפות. כל חמש דקות יצא להפסקת סיגריה, לנשום קצת אוויר, להתאוורר. לפעמים בדק את הרוטב, טעם קצת והוסיף שום.
יאיר הציץ פנימה, שלח זוג עיניים חומות ומבוהלות כמו עכברים. מישל כבר הכיר את המבט הזה, של "קדימה אחי, תקתק את שתי המנות האלו וצא לסיגריה שלך". ככה זה היה בשעות הלחץ במסעדה. אם יאיר הבחין שמישל מתעכב, הספיקה הצצה אחת עם עיני העכברים ודברים התחילו לזוז יותר מהר. לא שמישל פחד ממנו, הוא בישל ממש טוב, רק שלפעמים היה קצת איטי. אבל לא נורא. פה סלחו לו על הכל.
מאז שהגיע למסעדה מעולם לא עשו לו בעיות. גם לא כשביקש חופשה של חודש אחרי שאימא שלו נפטרה. אבל בשתיים עשרה בצהריים התחיל הלחץ והבלאגן חגג. כלים מלוכלכים נערמו ומישל הוציא צלחות עם מנות מהבילות וריחניות, מתובלות ועסיסיות, היישר אל הקיבה הזועקת של הסועדים. טלי ושירי המלצריות פיזזו עם מגשים עמוסים. לפעמים ראה אותן מצחקקות, בהתחלה חשב שזה עליו אבל אחר כך הפסיק להתרגש.
מדי פעם הציץ החוצה לראות שהכל בסדר. שהסועדים אוהבים לאכול את מה שהכין. שהם מחייכים אחרי שגמרו לרדת על פילה אמנון עם עשבי תיבול על מצע אספרגוס בשמן זית. על הכל הסכים להתפשר, רק לא על השם שלו. שם, בצרפת, חי שנים עם חברה ועבד כטבח במסעדה קטנה ליד הסיין. שם הוא היה מישהו. עד שיום אחד החברה עזבה והוא נכנס לדיכאון. רצה לעזוב את הכל ולא ידע לאיפה. עשה כמה טלפונים וגילה שיש לו קרובים רחוקים מצד אבא שגרים באשדוד, ופעם אפילו שמע שיש פה הרבה בחורות יפות וחוף ים כמו שאין באף מקום בעולם.
אז מישל ארז מזוודה ונחת בתל אביב, מצא עבודה בתור סו שף וחי בדירת חדר וחצי ברחוב הירקון, מעל למכולת שפתוחה כל הלילה. זה התאים לו. כשסיים לעבוד ירד לחוף הים עם סיגריה ולף בלונד, ומהשיחות ששמע למד לדבר עברית. אחרי כמה חודשים כתב להורים שהוא מסתדר ואבא שלו ענה שאימא מאוד חולה. אבל מישל לא רצה לנסוע. לא עברו שבועיים והיא מתה.
הדיכאון של צרפת שוב נכנס בו. הוא כעס על עצמו שלא נסע. מאבא שלו כבר לא שמע. לקח חופשה של חודש מהעבודה והסתגר בבית, חוץ מהפעמים שרצה לקנות אוכל או סיגריות. לפעמים יוני השכן מהקומה למטה הביא את המצרכים במשלוח. לא היה אכפת לו משום דבר.
את השיער כבר לא הידק בקוקו. הזיפים צמחו פרא. הוא התקלח פעמיים בשבוע והזניח את הדירה. חשב לחזור לצרפת ולהתחיל שם מחדש, אבל לא היה לו כסף או כוח לעשות משהו מהתוכניות. התעורר כל בוקר באחת עשרה והעביר את הזמן עם חצי קופסת נלסון וארבע כוסות קפה שחור.
בבוקר של יום חם ולח יוני דפק על דלת. הפעמון היה מקולקל ולמרות שבעל הבית הבטיח לתקן, הוא אף פעם לא קיים ולמישל זה לא ממש הפריע. אבל יוני ידע שמישל בבית, וביקש ממנו שישמור לו על איזו חבילה בזמן שהוא יהיה כמה ימים בחו"ל. הוא מסר לו קופסת פח עטופה בבד. מישל אמר שבטח, אין בעיה, הוא ישמור והכל יהיה בסדר. אחרי כמה ימים הרגיש שמשהו בקיץ הזה עושה לו טוב והוא דיבר עם יאיר.
הם סיכמו שהוא יחזור לעבוד במסעדה, לטגן דגים, לבשל פסטה עם רוטב מצוין ולפנק את הלקוחות. יאיר הבטיח להוסיף עוד כמה שקלים למשכורת ומישל הרגיש איך הכוחות שבים אליו. הוא התגלח, שטף את הדירה והוריד אבק מהמדפים. את המצעים החליף בחדשים ואפילו ניקה את המקרר. הרצפה הבריקה, הרהיטים נצצו בשמש של אמצע יולי, והים שלח אליו משבי מלח בחינם.
הוא דמיין לעצמו את המיית הסועדים וכבר התחשק לו להתחיל לעבוד. אחר כך נכנס להתקלח וסיבן את עצמו בקרם רחצה ריחני. הוא פינטז על טלי ושירי מזדיינות איתו על המיטה עם המצעים הנקיים, שתיהן ביחד, וכל אחת לחוד. לשירי היו שדיים קטנים אבל פנים של מלאך. לטלי היה חזה מדהים אבל חיוך יותר חוצפן. הוא אונן במרץ, המים ניתזים עליו מהדוש, כמעט רותחים, וכשגמר חשב לעצמו שמזמן לא נהנה ככה ושצריך לעשות את זה יותר. כשיצא עטוף במגבת הבחין בקופסה שיוני נתן לו לשמור.
מישל ידע שאסור אבל רצה לפתוח, והחליט שאם יוני יחשוד וישאל אותו, כבר ימציא משהו. הוא הגיף את התריסים בסלון ובחדר השינה. שקט מעיק חלחל לדירה. אחר כך הוציא את הקופסה מתיק הבד. המכסה נפתח בקושי.
בפנים חיכה לו אקדח. משהו שלא ראה הרבה שנים, אולי מאז התיכון בצרפת. מישל הרים אותו. הרגיש את המתכת הקרה, את המשקל. הוא ראה פעם אקדח מהסוג הזה. זה היה יריחו. ליאיר היה אחד כזה, תקוע לו בתחת כמו איזה שוטר. פעם הוא סיפר לו שהיה מג"בניק ואחרי שהשתחרר עשה רישיון לאקדח ומאז לא נפרד ממנו. מחכה שיהיה לו על מי לירות.
בקופסה הייתה גם מחסנית כדורים. ריח דק של שמן עטף את הכל. מישל ידע איך להשתמש באקדח. בשכונה הוא למד, כשהיה נער. לגדול כיהודי בצרפת זה לא תענוג, ובתור חבר כנופייה נאלץ לשמור על עצמו מאנטישמים שהיו מכים אותו או דוחפים את הראש שלו לתוך האסלה. כמה שנים אחר כך אף אחד כבר לא התעסק איתו. הוא נזכר באימא שלו ששמעה בפעם הראשונה שהבן שלה נעצר. ובאבא שלו שהכניס לו סטירה כששמע שהפך לפרחח שכונות יהודי.
מישל הזיע. נזכר בצחקוק המעצבן של טלי ושירי ובעיני העכברים של יאיר. ואז חשב שיאיר סתם שיחק בו ושלא התכוון לתת לו עוד כסף, כי מה פתאום עוד כסף, תקופה לא טובה עכשיו ובטח הוא סתם רצה למשוך אותו. חתיכת רמאי. זה הרגיז אותו. הוא הביט בדירה ושנא אותה. שנא את תל אביב. את הבחורות. את זה שהוא אונן במקלחת. הוא התגעגע לאימא. מישל ניגש לטלפון והתקשר לאבא בצרפת. אבל כל מה שאבא שלו שמע היה את מישל בוכה. זו הפעם האחרונה שהם דיברו.
 צילום: אלעד אקרמן
© כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן |