א יידישע מידלע
קשה להיות מתבגר רזה. התשוקה מובכת ממחנק , מתבוססת בתוך חלל הגוף הצר, הדחוס, מבקשת לפרוץ לשווא. כך הרגיש הנער בשעה שהעביר את ידו על פלומת שיער שחורה שעיטרה את חזהו ,הבולט אך בקושי מחזית גופו. רזה. צנום. קלוש. כמעט לא קיים. או קיים אך ללא גוף. שמות תואר של עליבות רקדו ריקוד שחוח סביב לתודעתו בשעה שהמשיך ללטף את גופו בנרפות , שכן אף אחת לא תרצה ללטפו בשבילו. הגוף היה לבן להחריד והוא תהה האם הוא בוהק בשמש , שצלתה אותו כמו קבאב. לבטח הרתיחה את דמו, ואת לחייו שכמו בושו במחשבותיו חסרות הביטחון ונצבעו אדום לוהב. הוא נזכר איך הביט רק לפני שבוע מהסלון הגבוה, באמו וחבר מרעיה עושים "על האש", בגריל הסמוך. השמש ליהטה גם את גופם , והם החזירו אור כשמשות מכונית בכבישים מורתחי אספלט.המראה היה מגוחך . עתה על כורחו הוא תהה האם גופו שלו זוכה לאותו טיפול מן השמש והאם אימו ,לו הייתה בבית ,הייתה מביטה בו בלעג כפי שהביט בהם אז, בכרסתנים הללו המלופפים טבעות עשן, שנראו כאילו היו בעצמם חתיכות בשר מתבשלות, שיים לעולה מגוחכים. צעקותיהם, נהמותיהם, גניחותיהם, קפיצות הראש המשפריצות לכל עבר אל הבריכה העמוקה מידיי, הבהירו כי תשוקתם מוצאת בהחלט נתיבי שיט בטוחים ונוחים לשוטט במרחבי גופם והחוצה מהם. הם היו מרוצים מעצמם עד דכא כשהזמינו אותו מלמטה לרדת אליהם , אל העם, ולהשתתף בחינגה. " יש פה נקניקייה עם השם שלך עליה " , אמר אחד. אם כן באותו רגע הם כן ראו אותו ,אף שלא רצה כי יראו אותו, חשב. אז יש בו איזה שריד של קיום פיזי. הוא חייך רפות ,אמר "לא לא אני לא רעב" וסגר את החלון. העדיף לשבת על הכורסא הירוקה ולהתבונן בטבעות האור שציירו מי הבריכה על קיר הבית בשעה שנשברו בזגוגית הגדולה. המראה היה יפה יותר, כי היה אקראי יותר, ביישני יותר, ממראה אותם בבונים המכוונים את תודעתם "להיות שמח" בכל מחיר. אותן בועות - כמו גופו אינן מוצאות להן מקום בתוך עצמן, וודאי שלא עם אותו עדר, ולכן משוטטות מעלה, עדיו. ועתה הוא היה לבד מול הוילה הגדולה. אמו נסעה איתם אחרי ה"על האש" לטיול ג'יפים בסיני מטעם החברה . שבוע גיבוש חברתי זה נקרא. גיבוש מטבעות הכסף זה לתוך זה כך זה נשמע. מכל מקום, יכול היה להתענג על הבריכה בתנאים שלו. אותם מעגלי אור זרחו וצחקו אליו משפתיה הקרירות ובתוך המעגלים קיפצו שפיריות אדומות . החרק הנסבל היחיד. מסביב לו היה דשא מכוסח וריחני, וציפורי גן עדן וורדים לרוב שחרצו לו לשונות וקוצים. כשמבטו פנה מגופו אל הטבע הוא חש בנוח כי הטבע - לעומתו נראה שלם עם עצמו. עיניו היו החלק הרחב היחיד בגופו. הן רצו בעקבות הפרחים, המים, והר הכרמל שמאחוריו. האוויר המהביל הכפיף את העצים עשה אותם שקטים. כמותו – הם נראו חמוצים משהו, כאילו היו מעדיפים מזג אוויר אחר. הוא עצמו, המביט בכול ושב אל תוך כלא גופו היה מונח על כסא נוח מבד צהוב , לבוש בגד ים ואוחז בידו כוס פלסטיק מלאה יין אדום עם קרח. הוא התחיל ב"בפרויקט" באותו יום בו אימו עזבה. הוא ביקש להיות שתוי מעט כל הזמן, ולשחות רוב הזמן. בתוך שבוע היה אמור לפרוץ מגולם גופו פרפר. שרירי יותר, חצוף יותר, חופשי יותר. אבל מסתבר שאלכוהול וספורט לא באמת מתאימים זה לזה, כפי שראה בסרט " המאסטר השיכור" . השתייה לא פתחה את גופו לעבר תנועה קלה וחופשית יותר במרחב כפי שטען ג'קי צ'אן לפני שכיסח את אויביו בשבעה סגנונות קונג פו שונים. לא כי, הוא רק שקע עמוק יותר בתוך נרפותו, וכשנכנס למים לא היה מסוגל אלא להניח גופתו על גבם, לפרוש ידיו לצדדים ולדמיין עצמו חופשי לחלוטין, ללא אוויר וגוף. ללא חיים, ללא שרירים. הוא גיחך לעצמו עתה על השבוע האבוד, והתבונן שוב בפרגולת העץ המסוככת על הגריל המיותם. חבורה מגעילה. אולי להיות מתבגר שמן זה לא פחות נורא מלהיות מתבגר רזה. אבל הפיצוי מגיע אחר כך . בגיל ארבעים השמנים שולטים בעולם. והרזים – עליהם מביטים בחשדנות עד יום מותם. הוא הביט על הווילה הגבוהה המתנשאת עליו . הכסף השמן של אימו. לה – היה אומץ. היא , שאהבה לתפור בילדותה, הפכה למלכת הטקסטיל של ישראל. זה התחיל כשהתחתנה עם תת אלוף אברהם לב. הם הכירו בזמן השירות הצבאי, היא חייכה חיוכים מפתים לרוב, אבל לא נתנה. הוא נכנע. שנים לאחר מכן סידר לה פגישה עם ראש מחלקת הרכש בצבא. ואז החלה לתפור חצאיות לחיילות. מכאן והלאה נכסיה רק גדלו. ככל שהתעשרה , הבינה פחות מדוע היא צריכה את הבעל . ולאחר עשר שנות נישואים ובן התגרשה ממנו, והצליחה לשמור על המפעל שלה בידיה. וטוב שכך. כי שנות התשעים העליזות עמדו בפתח. חוזה השלום עם ירדן אפשר לאם , ענת לב, להעביר את מפעלה "לב" טקסטיל מעבר לנהר. העלויות הזולות של התפירה אפשרו ייצוא לאירופה. הווילה הגיעה משם. בבית הייתה תמונה שלה בשמלה פרחונית , ובחיוכה המשכר, על יד פואד ושר התעשייה הירדני בעת חתימת ההסכם. כן, לאימו היה אומץ. הוא שתה עוד קצת מהיין. זה עשה לו בחילה. מחלל הסלון בקע איזה סולו גיטרה של ג'ימי פייג'. . רוק משנות השבעים היה היחיד האפשרי בשבילו. במוזיקת זמנו , כמו בגופו שלו לא חש בנוח. הוא אהב להיצרב בחמה של מוזיקת העבר. רוק שנות השבעים הלם אותו. גם שירי ארץ ישראל. אלה הזכירו לו את אביו, ששמע את המוזיקה הזו בביתו כשעוד היה ילד. אביו לא בא הביתה יותר. מוזיקת זמנו.... אבל זהו זמני בעצם. מדוע אני זר לעצמי עד כדי כך שאבחר בגוף הזר הזה, השלישי כדיי לדבר על עצמי? הילד הזה הוא אני. הליטוף העצמי הזה, והנבירה בנימי נפשי וביציבתי הקורסת, האם מישהו אחר יכול לעשות זאת בשבילי, מלבדי? למצער התשובה היא שלילית. אם לא הייתה שלילית, לא הייתם מבקשים ממני, חברי ועדה נכבדים לכתוב את הדו"ח הזה על קורותיי , על הסיבות שהביאו אותי לדרוש אותה בשבילי. כי הרי ראשון אני להודות בכך שיש יוהרה מסוימת בדרישה: לבקש מישהי לעצמי. לנכס מישהי משלכן. אני נאלץ לחשוף את עצמי במילים בשבילכם, לפרוס את עצמי לפרוסות מדממות של דיו, לא לשם רחמים, ולא מתוך איזו עזות מצח: אלא משום שאחרת אני מודע לכך שבקשתי היא בבחינת הבלתי האפשרי. זו גם הסיבה שבשלה אני מקווה שמעט הפואזיה בה הפלגתי בתיאוריי ושאליה ודאי עוד אדרדר בהמשך לא תהיה לכם לזרא. דומני כי הנושא דורש טיפול פואטי: אדרבא, איזה עוד נושא ניתן להציג באופן פואטי ולצאת מזה בשלום מלבד אותך עצמך? ויותר מכך: את אהבתך? נדמה כי הפרוזה היבשה אינה מספקת על מנת להציג עצמך בצורה הולמת. ככלות הכול, אינני רק עובדות יבשות! אם כך זהו אני שם בגיל שבע עשרה, ההופך באחר צהריים של אוגוסט אלפיים ואחת לעגבנייה מרוטת עצבים אט אט מדדה במבטי אחרי סנוניות הצוללות אל הבריכה ואז בתנועת וי מרשימה מזנקות מעלה ומקנא בהן על שלמותן הגופנית. מדוע האדם צריך לייצר את גופו מול נתונים ראשוניים? ליתר החיות מזל טוב יותר. מה ששלהן שלהן ומה שלזולתן לעולם לא יהיה שלהן, ולעולם לא יבקשו אותו. וכמו שציינתי ביקשתי לי באותו זמן גוף אחר, תודעה אחרת וכמובן שגם שם אחר. אולי בגלל השם הארור הזה התחלתי כך, להתייחס בזרות אל עצמי. איזה מין שם זה "תום לב?" האם לא היה ברור לאימי כשבחרה בו שאהיה מושא לעג של הילדים ? האם אבי שהסכים לכך באמת חשב ששם זה יוביל אותי לגדולות? לדרגות כדרגותיו? ובכל יום הולדת השם הזה הוזכר, בתחילה כתקווה של הדודים והסבים והסבתות שאהיה לתם וישר, מאוחר יותר בלעג, "שרק לא יהיה תם מידיי" , "שלא ידפקו אותו" ואחר כך ברחמים: "הוא באמת תמים כל כך". לא, לא כל כך ! הכול עמד מול עיניי, הכול שקע אל חדרי ליבי. הצביעות שלכם, הדליחות, הנכלוליות, את הכול ראיתי. אך שתקתי , חייכתי בתום, כי למען האמת, למען תום הלב, זה לא עניין אותי. בגיל שבע עשרה מול הבריכה העמוקה וקירות הבית האינסופי, מה שרציתי זה בנות. כל השאר היה משני. גם השקיעה ההכרחית של מפעל אימי לאחר רצח רבין הייתה מעורפלת בשבילי. אבל ידעתי. כן אימא, ידעתי שזה יקרה. גם כשהתבוננתי בכם מהחלון מנפנפים על השישליק המדמם ידעתי שהסוף שלכם קרב. שאתם חוגגים כמו ברומא לפני נפילתה. אבל זה רק חידד את מה שהיה הכרחי בשבילי: כל עוד הסביבה הזאת קיימת: היפעה הזאת, העושר הזה, האימפריה המזויפת הזו, אני צריך לנצל אותם כדיי להתקרב אליהן, אל הבנות. וזה בדיוק מה שציפיתי לו בשעת ישיבתי דמוית הקריסה. החלטתי לאחר שבוע הכישלון הזה, לעשות מסיבת בריכה. הזמנתי את כל הבנים הנחשבים בשכבה, וקיוויתי שהם יסחפו אחריהם את הבנות. ציפיתי להתרווח לי בכיסא הנוח ולראות אותן משילות את בגדיהן וטובלות בבריכה במיני ביקיני בשלל גוונים. נימפות כחולות ואדומות וירוקות . משוטטות על גב המים כדגי קרב.. זה היה סיום נאות לשנות התיכון המאופקות מידיי. רוח לחה נשאה איתה את ריח הברושים והאלונים מן החורשה , וזיעה יבשה קרמה לה גידים ועור על גבי גופי. הייתי מתוח, חוסר שקט נע מתחת לשלווה אותה ניסיתי לייצר עם היין. אוננתי כדי להקל על הציפייה מורטת העצבים. תנועות קשוחות, עצבניות. דמיינתי את אותן בנות. אתה מפנטז תמיד על הרחוק ביותר או על הקרוב ביותר: שחקניות קולנוע או בנות הכיתה. זה נגמר מהר. הזרע נזל על פנים הירך שלי התערבב בזיעה. מבטי התערפל. מעוינים אדומים הופיעו מול עיניי. הבנות האלה, בנות הצופים. נזכרתי איך נסענו, אני ומשלחת בית ספרית, בחורף 95 לראות את הארון של רבין מול בניין הכנסת. בן שלוש עשרה הייתי. בריסטולים עמוסי ציורים ואמרות כנף, כמו שהן אהבו פשו בכל עבר. " שלום חבר" ,"תשמור על העולם ילד". המיתוס משתלט מהר על המציאות, והאדם הזקן הנרצח הופך למלאך שומר בעל פני ילד. מחוץ לרחבת הכנסת היו פזורים מעגלי תנועות הנוער מדליקים נרות לרוב והבנים ניגנו בגיטרה אקוסטית לבנות את שיריי שנות השישים. THE END היה פופולארי במיוחד, ואחד מאותם נערים עמד במרכז המעגל והקריא את מילות השיר בתרגום חופשי . והבנות, בנות הבריסטולים דמעו. כמה רציתי להיות זה שיגרום להן לבכות, ליילל כך בדמעות תנין. אבל אני ידעתי לנגן רק על פסנתר. ופסנתר אי אפשר לשאת איתך לעצרות המונים. המשכתי להתבונן בכחול הבריכה. כל רגע זה יקרה. הסוף לציפייה רבת השנים. הבנות שכיסו עצמן בתלבושת אחידה, במילים , בהתנהגות מעושה, יחשפו בעדינות גופן, בצעדיהן הדקיקים, במחלפות שיערן הרטוב בצחוק מבולבל. ואז אני אוכל לומר "כי טוב" על כל שנות הייסורים , שנות הנעורים בהן ראיתי אותן עם פרצופיהן האדישים, והן לא ראו אותי. המילים ייעלמו והגוף ייחשף. אבל ראשית באו הבנים. השמש כבר הפסיקה להטיח קרניים עצבניות בגרנוליט הורוד ומכאן הסקתי כי כבר היה חמש. הסביבה נהייתה אפורה מעט. והיה פחות חם. עצלנים. הם מגיעים רק עכשיו והבנות יגיעו אחר כך, כשכבר לא יהיה חם. הן עשויות לוותר על הרחצה. בוגדות. הם היו ארבעה. כולם בקפקפים ומכנסי ברמודה. נראו עייפים ומשועממים כמוני. " מה העניינים תום?" חשבתי לקום וללחוץ את ידם אך גופי עצר בעדי . הרגשתי כי אם אשאר לשבת זה יראה כאילו אני קשוח יותר. מלבד זאת בושתי ברזוני וחשתי כאילו בישיבתי הרזון מתכווץ אל תוך עצמו ולא נראה. הם התאספו סביבי ושבחו את הבריכה, הגינה והבית. " אחלה מקום יש לך פה, איך זה שאף פעם לא עשית פה כלום?" " מוטב מאוחר מאשר אף פעם" עניתי. למעשה לא ממש רציתי לערוך את המסיבה גם הפעם. הסיבה לאי רצוני נעוצה הייתה בהם עצמם: הם נראו לי מיותרים לחלוטין. משעממים ביותר. אילוץ מחויב המציאות בדרך לבנות. הן לא תבאנה בשבילי.. רק בשביל "החבר'ה". אבל האילוץ הזה המשיך להקיף אותי ולהלעיט אותי במידע מיותר . כולם עבדו אצל האבות שלהם בחופש . עורכי דין, ובעלי משרדי תיווך וכיוצ"ב, ואמרו שחבל שצריך להתגייס כי אפשר לעשות כסף ולבלות כל הזמן.עודד חשב אחרת. הוא אמר שעדיף להתגייס כי אחרת יישאר כתם ציבורי ואתה לא יכול לדעת איך זה ידפוק אותך בעתיד. " אתה תלך לתקשורת ותגיד שהחברה שלך צריכה סיוע מהמדינה ואז ישלפו נגדך תיק ויגידו שלא עשית צבא ומה תגיד אז?" " עודד כבר הולך לתקשורת" גיחך ליאור. כולם גיחכו איתו וצלילי הגיחוך שלהם ניסרו את תודעתי. הם נשמעו כמו נייר במגרסה. " מה איתך תום? מה אתה עשית כל הקיץ?" "אממ לא הרבה... ישבתי כאן רוב הזמן. שתיתי יין". " זיינת לפחות?" שאל ליאור. כולם צחקו.ליאור לא זיין. גם עודד והשניים האחרים לא זיינו. אבל הם חשבו שמותר לשקר בקשר לזה. אני חשבתי אחרת. " עוד לא. נראה אולי היום." חייכתי רפות. " פחחח... את מי את אורלי את דפנה? רק ברישיון מאבא אצלן אתה לא יודע?" ידעתי כמובן. לכן גם כינסתי את האירוע. צריך לנקום בהן על הסנוביות רבת השנים, על הריחוק המעושה מאיתנו בני השכבה. והנקמה צריכה להיות בכך שיאלצו לחשוף את עורן בפניי. בינתיים הם המשיכו לדבר על עבודה. זה תסכל אותי. כולם בני עשירים, ואף אחד מהם לא צריך לעבוד למעשה. כולם צעירים ולעבוד אצל אבא שלהם עוד יספיקו. אבל כולם העדיפו לכלות את זמן החופש המלא האחרון בחייהם בעבודה ובמחשבות על כסף ועל להיות כמו אבא. אבי שלי היה רחוק ובקושי זכרתי אותו. אבל ודאי שלא רציתי להיות כמו אימי. היא מעולם לא הייתה מאושרת ללא אנשים בסביבתה. היה בה חוסר שקט פראי. ובשביל להיות עם אנשים בנתה קריירה. אני הייתי מאושר יותר עם עצמי. מוזיקה, הרהורים, ספר, מזג אוויר טוב. זה הספיק לי. בדרך כלל. לא באותו רגע. התשוקה הזו שדימיתי כי היא שגורמת לשידפון גופי מאכלת אותו מבפנים, הביאה לכך שויתרתי על בדידותי המזהירה. הבנות הגיעו לאחר חצי שעה נוספת . הבנים כבר ישבו על שפת הבריכה טובלים רגליהם במים , שתו יין ונגסו במיניי פיצוחים בהם כיבדתי אותם. השמש נעלמה לגמרי ומין ערפל של ספק שקיעה רכן מעל הבריכה. אורלי, דפנה , מורן. שלוש בלבד, למרות שהזמנתי יותר. גם הן בכפכפים ומכנסיים קצרים. גם הן בפרצופים חמוצים. הבנים קפצו לעברן. נשיקות על הלחי "מה שלומך אחותי?" "איך הולך?" ואני שתקתי והתבוננתי מתוך כיסא הנוח שלי בעובדה שהלכה והתבהרה: מתחת לחולצותיהן הצמודות לא נראו סימני בגד ים. הרגשתי את הבגידה מתקרבת, ליבי הלם בי אך עוד לא אמרתי דבר. ביני לבין עצמי רטנתי "אמרתי לכולם שזו מסיבת בריכה, למה באו כל כך מאוחר , ולמה בלי בגדי ים?!" "עבדנו תום עד עכשיו הודעת בהתראה קצרה מידיי ,סורי." הן הפנו לי את גבן שיחקו אחת בשערות השנייה, הביטו נכחן. אל הבריכה כמעט ולא התייחסו. מה חשבתי לעצמי? כל הקיץ שרצו בקנטרי בודאי והפקירו עורן אל השמש . מדוע שיראו בבריכה שלי אטרקציה? במורן הייתי מאוהב חצי שנה . הסיבה? היא חייכה אליי חיוכים שנראו לי שלמים, כנים. אבל אחר כך גם היא יצאה עם חייל. היה לה עור אפור במקצת כי הייתה אנמית. ועתה גם היא שמה רגליה במים. " למה שלא תיכנסי קצת? תשחי". " אין לי בגד ים. " אמרה. כמובן. "ואת דפנה?" "אני במחזור". היא התבוננה בי מתוך עיניה השחורות שנראו כחרכי ירי. תמיד שנאתי אותה. כלבה מתנשאת. היא באה רק כי מורן סחבה אותה. הבנות גם סירבו לשתות יין. "אני לא אוהבת זה חמוץ" אמרה אורלי בעלת הקוקו הגבוה. תמיד מסודרת, תמיד יציבה. "אולי תגביר קצת את המוזיקה? יבש כאן" אמר ליאור, שהיה היחיד עם רוח חיים שם. עליתי לסלון והגברתי. ג'ימי פייג' גלש על גבי סולו רצחני. הבטתי בהם מן החלון וראיתי אותם יציבים , יושבים על כסאות הנוח, לא מעניינים. ההר הירוק שמול הבריכה האפיר והלך. כעסתי. האושר חמק ממני באופן מוחלט. לכסף יש יתרון אמיתי רק כשהוא בא במגע עם חסרי כסף. כאן עם הילדים בני שכבתי, אין לו שום יתרון. הבנות הללו מתרשמות מהפגנת כוח ברוטאלי בלבד . כן, רק זה יכול להוציאן משלוותן המשועממת. רק כוח יוציא מהן את הצורות האמנותיות להן ציפיתי: צלליות חיוך עדינות, ארפג'ו של משיכת יד על שיער לאחור, תנועת ליפוף שפתיים זו בזו, מחול סמוק בתוך המים, כל אלו נועדו לאוחזים בהן בכוח, לא לצופים מן הצד. וכשהבנתי שכישלוני בלתי נמנע חזרתי אל החבורה והשתתפתי כמיטב יכולתי בשיחה הדלוחה, על תאריכי גיוס ומשרות קיץ. המשכתי לשתות יין אדום כל הזמן כדיי לשוות לשיחה תחושה נסבלת. אבל זה לא עבד. ככל שחושיי התערפלו הבנים נראו צעירים יותר והבנות זקנות יותר. היה בהן משהו אימהי ולכן לא מגרה בעליל. עיניהן נזפו בנו. על מה? על כך שלא היינו גברים בסופו של דבר. כי החולשה לא הייתה רק שלי. כולנו התחזנו לגברים מתחנו חזינו ועיבינו קולותינו, אך העוצמה הגברית נבעה מהורינו, מביתנו . ולי אף לא היה אב קרוב. שמתי ראשי בידי הקפוצה ונאנחתי. ליאור הקופצני התפשט לפתע והטיח עצמו בכוח מהמקפצה. הוא השפריץ מים לכל עבר והבנות צעקו "ליאור! באמת! אני נרטבת!" הן נשמעו כמו חתולות שדרסו את רגלן. לפחות השמיעו איזה בדל של רגש, המפגרות. אבל הרגע הדל הזה של הסיפוק נגמר עד מהרה. שכן הרעש של הגיטרות ,והבנות, והספלאש של המים הקפיץ לבסוף את השכנים הזקנים מן הווילה השכנה. " אסור אחרי אחת עשרה בלילה רעש". כן, כבר היה לילה. הוא הגיע מהר מפאת שכרותי וראשי הסחרחר. עד מהרה הנערים והנערות התקפלו אמרו תודה והיה נפלא, ונעלמו במעלה המדרגות העטופות קיסוסים. נותרתי לבד. היה שקט פתאום .את הסנוניות החליפו עטלפים, ואת החרמנות זיכרונות. ראיתי את עצמי בעיני רוחי כילד ההולך בחורשה שממול הבית, מדמיין את עצמי כמלך, אביר, איש מערות . אחר כך הופיע בפניי עץ אקליפטוס מסריח ויבש. זה היה בטיול שנתי בגיל ארבע עשרה . האדמה האדומה של השרון והחום שמסביב החניקו אותי. דיברו איתנו על ייבוש ביצות שהתרחש באזור ואני רק ביקשתי את אותן ביצות או איזו רטיבות אחרת להטביע בה את השיממון. נרדמתי , וכשהתעוררתי, הכיתה כבר עזבה את המקום. כעונש על חוסר זהירותי, הייתי צריך לכתוב סיכום על תולדות ייבוש הביצות בשרון. ושוב חזרתי אל ההווה . הירח, כמתאבק זקן קרע מעליו ענני לחות מפעם לפעם, וזרח בנגה מוגלתי. מיניי חרקים מעופפים צללו אל תוך הבריכה שהוארה בתאורה פנימית לבנה .ראיתי את הרחובות הרבים בהם הלכתי בכרמל. קרית ספר, סיני, ויתקין. תמיד מוצלים על ידי אורנים וברושים מהשמש והלחות. הילדות עומדת להסתיים. בית הספר נגמר. ולא הצלחתי להיות מספיק ילד, ולא מספיק נער. זה נגמר מהר מידיי, ודומה שזה הפריע רק לי. כולם מיהרו למלט נפשם מהחירות הזו לעבר השגרה שתאפיר את ימיהם לנצח. לי, עולם המבוגרים נראה לא טבעי. בכיתה ג אספו אותנו, ילדים והורים באולם המרכזי לכנס בהשתתפות סטף רוטווילר או מישהו כזה. הוא אמר שם שחשוב שכולנו נהיה תעשיינים כשנגדל. "ואם יש לילד שלך כשרון לנגינה בכינור, תלמד אותו איך לבנות מפעל לכינורות לא איך לנגן". אם זהו עולם המבוגרים, עולם בו חונקים את היצירה כדיי לתמוך במטרה עמומה של קידמה, מה לי ולזה? איך אותה קידמה תקדם אותי? לי טוב במקום בו אני נמצא עכשיו, לא במקום אליו הרוטווילר שואף להגיע. מה גם שאני... באמת ניגנתי בכינור. הצבעים החלו להשתנות. בבריכה שטו צפרדעים קרפדות דילגו על רצפת הגרנוליט, והמים הוריקו. הביצה בה ביקשתי לתבוע בשרון אפפה אותי כאן ועכשיו. מימין בוילת השכנים דלק אור כתמתם. אל הגזוזטרה יצאו שני קצינים במדים מרשימים, מגוהצים למשעי. מתחתיהם נפרס דגל המפלגה, אדום עם כוכב לבן במרכזו. הם לחשו זה לזה אבל היה ניתן לשמוע כי העצים והשיחים והרוח כולם דממו לכבודם. " נתחיל במהפכה מחר גנרליסימו?" אמר אחד, משופם. עשן הסיגריות הסגול התעופף מעל פדחתו הבוהקת של השני. " בשם כל הקדושים כן גילרמו! ניקח את העשירים ונרוקן אותם. ניתן צדק לעם!" " ומה עם בני הבית הזה שבו אנו מתארחים? בכל זאת הם מאמינים בנו ." " קומוניסטים של כורסא , שבוגדים במעמדם יבגדו גם בנו. נתלה אותם מהמרפסת הזאת למען יראו וייראו". לפתע הם התבוננו בי שני הגנרלים . הבחינו בי. חורי עיניהם היו חלולות ומתוכם זינקו שתי להבות אש במקום אישונים. התעוררתי. שוב בועות אור אדום אפפו אותי. רוח לחה הניעה קרעי ירח ועננים שחורים לחליפין. צרצרים עקצצו באוזניי. הבריכה נהרה מן התאורה המשוקעת בה, וסביבה חרקי מים עפו בכמיהה לאור. הרגשתי מיותר לחלוטין בתוך הלילה הזה. והתכוונתי לקום ולכבות את הפנסים, לעלות על משכבי ולסיים את שבוע החופש המסכן שלי. ואז זה קרה. עד היום אינני יודע לבטח האם היה זה חלום או מציאות. לו הייתה זו המציאות ,ודאי שלא הייתי מאמין לה אך מכל מקום החלום הזה הפך לעתידי ולמציאותי הפנימית היחידה. הופיעה... אנה. מדרגה אחר מדרה היא ירדה, ולבסוף ניצבה ברחבת הבריכה בחלוק רחצה לבן. כולה סמוקה , וחייכנית. "קצת איחרתי לא? מצטערת. אפשר לשחות קצת לפני שאלך הביתה?" אנה הייתה בחורה רוסיה תמירה ונאה. אך מעולם לא הבחנתי בה מכיוון שהייתה ביישנית, שקועה בלימודים ומסוגרת מפנינו חבורת הישראלים הילידים. ובגיל שבע עשרה אנחנו מפנטזים רק על הקרוב ביותר או על הרחוק ביותר. מה שאינו בחוג החברתי שלנו חומק מן העין. לא עוד. עתה הבריכה כולה והירח, וציפורי גן העדן זרחו סביבה והעמידו אותה כבמרכז במה. והיא עצמה, כאילו באה לשחרר עצמה מעול השהות רבת השנים של על ידינו הישראלים ,הצנונים הציניים שהיינו: היא השילה מעליה את החלוק הלבן ועמדה מולי בבגד ים ורוד ובוהק. רגליה הארוכות והלבנות זרמו מעלה , נפתחו אל אגן מפואר, שחייך קלות , כמו שפתיה, וצחקק לעבר החזה המפואר, שהצטמק מצידו אל צווארה והסתיים בשפתיים המחייכות רפות, ובעיניים חומות, רכות. אנה טבלה בזהירות כף רגל אחת ,התיישבה על שפת הבריכה, ושכשכה במים רגל אחר רגל. גווה הסתמר מהקרירות, והיא הגביהה מעט זוג שכמות מפוארות כחתול מפוחד. עד מהרה היא גלשה מטה אל המצולות. נעמדה במים ואמרה "אוי"! השורוק הזה, הרוסי כל כך, היה הדבר החושני ששמעתי מעודי "זה בסדר שאין לי כובע מים פה?" שאלה. פלטתי משהו, בקושי יכולתי לענות. היא ניערה שערה ברוח וכלביאת ים צללה עם ראשה, כשרגליה מפכפכות אחריה. כך שחתה קצת חזה וקצת חתירה, מידיי פעם הופכת גופה ומשיטה אצבעותיה הדקיקות לאחור כך שידיה יוצאות מן המים ומציירות קשתות דמויות מעוף סנונית. פעם זאת ופעם השנייה. לאחר חצי שעה כזו יצאה מדרגה אחר מדרגה מן הברכה, כשרסיסי מים, כנטיפים, זולפים ממנה מטה, בלתי ראויים לגופה. היא עטפה עצמה שוב בחלוק ונעלמה כלא הייתה. כן. אינני יודע אם היה זה חלום או מציאות. יודע אני זאת חברי ועדה יקרים: מאז היא ושכמותה הפכו לחלום בשבילי. חיי חייבים להיות קשורים בנשים כאלה. חצופות, בעלות גוף ואברים אמיצים, ישירות כמו השמש, נוצצות כמו זיקוקין די-נור. לא דודות יהודיות בגוף נערי. לא "תפסיק כבר תום!" "תהיה רציני!" "נראה לך שאני עושה דבר כזה?" "אני לא מכירה אותך מספיק" וכיוצא באלו אמרות של האשמה . אכן: כל אותן בנות, על תנועותיהן המגושמות, צלילי קולן המאנפפים והמצקצקים, ומראה פניהן האדישות גילמו בתוכן את הרעיון לפיו אנו הבנים אשמים בפניהן , חוטאים תמידית. ובאחת, לא נראו לי נשים עוד. נוכחותן הייתה קפואה , כממתק מלאכותי תעשייתי מול פרי בשל. הן התלבשו בפשטות, באפרוריות, וללא תמרוקים, הן הילכו כילדות, וחשבו כזקנות. הן היו בקצרה: יידישע מיידלעס . ואני רציתי נשים! וכל שעשיתי מאז, שהביא אותי בדרך לא דרך לפתחכם, לפנות אליכם כאן , חברי ועדה נכבדים, הוא לתור אחר אותן נשים שגילמו את אותו ספק חלום ספק חיזיון שנגלה לעיניי בליל חופשת הקיץ האחרון שלי . נשמע עלוב? הלוא אמרתי כבר שמאז ומעולם חשתי עלוב. אך זכרו נא כשאתם מצחקים לי: עליבות זו שלי היא שהעניקה אותה לכם.
|