מזה כמה עשורים עוסקים חוקרי מדעי החברה בהבנת הקשר שבין החברה לטכנולוגיה. בהכללה ניתן לומר כי חוקרים אלו משתייכים לאחת משתי גישות. הגישה החברתית אשר קובעת כי החברה מפתחת ומעצבת טכנולוגיות בכדי לענות על צרכיה ולהגשים את יעדיה והגישה הטכנולוגית הקובעת כי הטכנולוגיה היא שמשפיעה על החברה ואף מעצבת אותה. בשוליים הקיצוניים של הגישה הטכנולוגית פועלים הוגים אשר דוגלים בהשקפה של הדטרמיניזם הטכנולוגי, השקפה המיוחסת לחוקרים כגון מרשל מקלוהן שפעלו בשנות ה-50 של המאה הקודמת.
הדטרמיניזם הטכנולוגי גורס כי המצאות טכנולוגיות נוצרות מחוץ לספרה החברתית. אולם, מרגע היווצרותן השפעתן של הטכנולוגיות החדשות על החברה הינה מוחלטת. פיתוחים טכנולוגיים מובילים לארגון מחדש של החברה, לשינוי במוקדי הכוח שלה, לניסוח מחודש של הנחות היסוד שלה ואף לשינוי בדפוסי החשיבה והפעולה של החברה. בנוסף להשפעות אדירות אלו, הדטרמיניזם מייחס לטכנולוגיה את הכוח לעצב ולהשפיע על כלל האירועים והמהלכים הקשורים לחברה שמאמצת טכנולוגיות חדשות.
על אף הקיצוניות של התיאוריה הדטרמיניסטית נדמה שהיא עומדת במבחן הזמן וגם כעת, בראשית המאה ה-21, ישנם חוקרים המאמצים השקפה זו. חולשתה העיקרית של תיאוריה זו נעוץ דווקא בתחום האתיקה שכן הדטרמיניזם שולל את חופש הבחירה של האדם ופוטר אותו מאחריותו לפיתוח של טכנולוגיות הרסניות ואף לשימוש בטכנולוגיות אלו. כך, פצצת האטום נוצרה מחוץ לחברה האמריקאית, אי שם במדבר של לוס אלמוס, ומרגע לידתה שינתה את דפוסי החשיבה של המנהיגים האמריקאיים מה שאפשר את הפצצה של הירושימה ונגסאקי במלחמת העולם השנייה.
המעניין הוא שרבים בחברה הישראלית אימצו את הגישה הדטרמיניסטית ביחס לכיבוש של הגדה המערבית והשליטה על העם הפלשתינאי. הישראלים רואים את הכיבוש כמשהו שנוצר ומתקיים מחוץ לכותלי החברה הישראלית, אי שם בגבעות המוריקות של יהודה ושומרון. בעיניהם זהו מאורע היסטורי שמרגע התרחשותו השפיע על מוקדי הכוח של החברה הישראלית, דפוסי החשיבה שלה והנחות היסוד המוסריות שלה ובעוד שהם אינם תומכים בכיבוש הם רואים בו כוח רב עוצמה שאין להם היכולת להתנגד לו.
הדטרמיניזם הכיבושי הנו המקבילה הישראלית לדטרמיניזם הטכנולוגי שכן הוא שולל מן הישראלים את חופש הבחירה, היכולת להתנגד לכיבוש, ואף פוטר אותם מן האחריות לדיכוי האלים של עם אחר. ייתכן והאימוץ של ההשקפה הדטרמיניסטית ביחס לכיבוש קשור גם להיותו מנגנון הגנה הפוטר את הישראלים מתחושת האשמה ביחס לתוצאות הכיבוש בין אם מדובר בהתנכלויות האלימות של המתנחלים לפלשתינאים ובין אם מדובר בהרג של חפים מפשע.
כנגד התפיסה הדטרמיניסטית הזו יצא הנשיא ברק אובמה בנאומו בירושלים בשבוע שעבר. נאומו של הנשיא האמריקאי לא היווה קריאה חד משמעית לחזרה לשלחן המשא ומתן או הטפת מוסר של הדוד מאמריקה וגם לא שרטוט של העקרונות לסיום הסכסוך הישראלי פלשתינאי. מטרת הנאום הייתה להזכיר לחברה הישראלית שהכיבוש לא נכפה עליה ע"י גורם חיצוני ושהוא איננו פועל מכוח האינרציה. כיבושו של העם הפלשתינאי הנו תוצאה של בחירה מודעת של החברה הישראלית, חברה שאף בוחרת להעמיק כיבוש זה על ידי הרחבת מפעל ההתנחלויות. אובמה ביקש להזכיר לישראלים כי הכיבוש איננו דטרמיניסטי וכי בכוחה של החברה הישראלית לסיימו בכל עת. בכך ששלל את הדטרמיניזם הכיבושי הבהיר הנשיא האמריקאי כי הישראלים אינם פטורים מן האחריות לתוצאות הכיבוש או לביטוי האלים והיום היומי שלו.
(כל הזכויות שמורות ל"הארץ")
רבים טענו כי אובמה שאף לדבר אל הישראלים מעל לראשם של מנהיגיהם הפוליטיים. פרשנות זו מפחיתה מחשיבותו של נאום בנייני האומה. הנשיא האמריקאי דיבר אל החברה הישראלית כולה, החל מפוקדי בתי הקפה של תל אביב וכלה ביושבי המאחזים הבלתי חוקיים של הגדה המערבית. אובמה פנה אל דור המייסדים, דור המנהיגים ודור העתיד וקרא להם לקחת אחריות על מפעל הכיבוש ולהודות כי קיומו של מפעל זה לא היה מתאפשר ללא התמיכה של רוב החברה הישראלית. תמיכה שבאה לידי ביטוי באותו השבוע של נאום בנייני האומה עם הקמת ממשלת נתניהו השלישית.
נשיאה של ארצות הברית בחר לסיים את דבריו עם קביעה לפיה על השלום בין הישראלים לפלשתינאים להיות שלום צודק, כזה שמבוסס על זכותו של כל אדם לחיות את חייו בצורה חופשית הרחק מנחת זרועו של כיבוש אלים. בכך הזכיר לנו אובמה שהמניע לסיום הכיבוש איננו אסטרטגי או צבאי אלא מוסרי, שכן הכיבוש הזה משחית אותנו עד מאוד. |
