כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    תגובות (7)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      2/5/13 08:25:
    פשוט נהדר. קראתי כמה פעמים. מאוד מרגש ... אני גם מהשכונה, הייתי עובר ברחוב יותם בדרך לבריכת "מכבי" ואז הייתה ירידה, עלייה ( עירוני ה') ועוד ירידה לבריכה
      2/4/13 11:32:
    אין גמו נוסטאלגיה טובה והגעגועים להורים הם ללא גבול של זמן
      30/3/13 10:53:
    גרמת לי חמימות בלב. אצלי חיפה ורח הילל מתקשרים לילדות לתמימות לחופשה עם הסבתא והסבא ..בבית דומה לשלך עם מבט לים ולאוניות שחולפות...
      28/3/13 20:58:
    מטמוני שוקולדים בבית הילדות. זיכרון שלא ייעלם..
      28/3/13 15:26:
    געגועים להורים הם דבר כה טבעי, כה חשוב לנו. בזכרונות של ההורים טמון מטמון אמיתי של זכרונות מאושרים.
    לחנה אקרמן את מרבה לכתוב בבלוג שלך בדה מרקר-קפה על נושאי טבע ונוף וכמושבניק חובב טבע ונוף המטייל לא מעט בארץ נהנה אני לקרא את התכנים בו.את משלבת הרבה מסר והגיגי מחשבות בתכנים אלה אלי אלון-מושבניק
      27/3/13 14:13:

    נוסטלגיה . . .חיוך

    ומי החביא את המטמון? אימא?

    והאם היה מותר לקחת חופשי?

    או ש . . . "רק בהסכמה"?

    0

    בית ילדותי ברחוב יותם בכרמל ומטמון השוקולדים ...:-)

    7 תגובות   יום רביעי, 27/3/13, 12:32

     

    נכון שברגע הראשון זה נראה סתם בנין ישן ומוזנח ?... נכון...

    אבל זהו בית ילדותי ברחוב יותם בכרמל בחיפה, אליו הגעתי בגיל 4 וחצי .

    היום, עברתי שם לרגע קט, בין לבין. ממגרש החניה האחורי יכולתי לראות את החלון של החדר שלי... ומשמאלו את חלון המרפסת הקטנה שהיתה צמודה למטבח וממנה היינו תולים כביסה, ושם היתה האדנית שאמא היתה מעמידה בה צנצנות של מלפפונים בתהליך הכבישה שלהם, ושם היה הארון ובו כל מיני" אוצרות" -שוקולדים מוחבאים ועוד כל מיני כאלה :-) ועל אדן החלון הזה אבא היה מעמיד במסדר של ממש את נעליו המצוחצחות היטב עם האימומים מעץ, בשבת בשמונה בבוקר :-)

    את חזית הבית היה קשה לצלם כי הדיירים הנוכחיים יצרו גדר חיה של צמחיה סבוכה המפרידה בין הפרטיות שלהם לבין הרחוב שהפך להיות סואן. אבל, מהזוית הצלחתי לצלם את החלון של חדר השינה של אמא ואבא לשם היינו מתגנבים בשבת בצהריים כדי לישון איתם במיטה.
    והמרפסת "הגדולה" אליה "עברתי דירה" מחדרי בגיל 5 וחצי כשהחלטתי שאני כבר עוזבת את הבית, ארזתי את הצעצועים, הבגדים ושאר החפצים והעברתי אותם למרפסת...אות וסימן לבאות - לעזיבתי בגיל צעיר. הבית כבר לא שלנו מזה שנים רבות.

    אמא ואבא כבר לא בחיים 24 שנים. אבל זה עדיין הבית של ההורים, עבורי. מעבר לדלת, וליד תיבות המכתבים שנותרו כמו שהיו מאז שנות ה-60, השתעשעתי ברעיון להציץ לרגע אחד לחדר שלי ולראות מי גר בו עכשיו. אבל, העדפתי להישאר בחלום שהנה עוד מעט אפקח את העיניים ואמא תציץ מהמטבח ותקרא לי לאכול, ואבא יכנס הביתה מהעבודה.
    כנראה שגם בגיל 50 פלוס אנחנו ממשיכים להיות הילדים של ההורים שלנו. גם כשהם כבר הרחק מכאן בגוף, אבל עמוק פנימה בלב .

    ''

     חלון החדר שלי ...

    ''
    המרפסת ה"גדולה" וחלון חדר ההורים

    ''
    חלון חדרי וחלון המרפסת הקטנה הצמודה למטבח...כאן בארון הסודי היה מטמון של 
    שוקולדים ... :-)
    דרג את התוכן:

      פיד RSS

      פרופיל