רכבת החלה דרכה בהרים, מסוף כמעט לא נראה, אתם עומדים בציפייה, זרועותיכם קמוצות, אגרופיכם שלובים. בעיניים זבות נוגסים פנכה, ורודה ודביקה, לעוסה ותפלה. השמש טרם באמצע השמיים נקברה, נשימותיכם הולכות וגוברות בתסיסה, זיעת אחרים על הידיים, קרומי קיץ מבושש להכירנו, דם זר מבושש להקיצנו, כמה חלמתם על כך.
במלוא הדרת המתכת, מסוף לא נראה, תרועת קטר אימתנית ונועזת, לא תתגבר על שאון צהלות עוללים, או על שאגות החיות המתפעלות, גוש מתכת עז צופר! וכולם מוחאים כפיים, כיצד הונחו המסילות זו בגבב זו, כיצד נערמה העבודה, זו בגבב זו, מה מבריקות הן כשמיים, מה צלולים הם הקרונות המתכנסים לאין.
אך בתוכה אללי, בתוכה, לא חלום עוטה קרום של מוות, לא אוכל לומר דבר יותר, אסון נמחא ממשמש הוא בתוכה, כמה אפופה הדממה היא בתוכה.
|