כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (6)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      2/5/13 16:56:
    *:)))))))
      2/5/13 08:01:
    אהבתי
      7/4/13 23:23:
    אם הוא בחר בציצים הוא נורמאלי. כל בחירה אחרת הייתה תמוהה את כותבת יפה מאד
      3/4/13 13:40:
    אמן, חרמן....
      29/3/13 14:45:
    הוספת תגובה יפה נעמי,אהבתי . שבת שלום לכם. צביקה
      29/3/13 09:00:
    מסקנה ממה שכתבת שגבר נשאר גבר מעבר לכל קישוטי המעמד
    0

    התִיתָכן אהבה בינינו.. – שיטות שונות להחליט, האם להתאהב?

    6 תגובות   יום שישי , 29/3/13, 08:37

    ''


    29.3.2013


    התִיתָכן אהבה בינינו.. – שיטות שונות להחליט, האם להתאהב?


    ביום אביב שמשי נפגשתי עם האמן מתי גרינברג לפני דלתה הנעולה של גלריה בה הוצגו עבודותיו שהקסימו אותי בביקורי הראשון. האחראי לפתיחת הגלריה אחר קום, וכך השתבשה תכניתו של מתי לבדוק היתכנות של קשר בינינו לאור תגובותיי יצירותיו. זו הייתה אמורה להיות המשוכה הראשונה שאעבור. האינטליגנציה האמנותית. בלעדיה – אין סיכוי. התיישבנו בבית קפה ברחוב בן-יהודה וחיכינו שהגלריה תיפתח. בינתיים שתינו קפה. אני – "בן ז. של קפה שחור", מר, "כמו החיים". מתי - הפוך בלי סוכר. המרירות הנעימה הזכירה לי את חברתי שביקרה אותי אמש בדרכה ל"בליינד דייט". היא הייתה אחרי יום עבודה, שיערה סתור, האיפור עייף, הגרוע מכל – שפתיה היו דהויות. אימי דיברה מגרוני: "את לא מסתרקת ושמה אודם"? לא" ענתה חברתי "אני לא מתאמצת, זה מה שאני, זה המצב הכי גרוע שלי, מתאים – טוב, לא מתאים – לא צריך". נדהמתי מהטקטיקה הזו. גדלתי על ברכי אסכולה שאומרת שאין הזדמנות שנייה. לא השתכנעתי ולפגישה עם מתי התלבשתי נחמד. לא יותר אבל גם לא פחות. 
    הקפה נגמר מהר. למתי גרינברג היו חיים מעניינים אז הוא קנה לי גלידה, וגם לו. גבר ואישה לא צעירים יושבים ומלקלקים גלידה. זרות עמדה בינינו. זרות וסקרנות. מאחורי משקפי השמש שהגנו מהאור האכזר, התאמצו עינינו הפקוחות לראות אחד את השני פנימה. הגלריה עדיין לא נפתחה. במיומנות השחיל מתי סידרת שאלות לתוך השיחה. לא הרגשתי שאני נבדקת, הייתי עסוקה בבחינה שלי – אותו. שאלותיו התבססו על הכישלונות המפוארים בעברו,  ונועדו להבטיח כי בבחירת האישה הבאה יעשה טעות חדשה אותה עדיין לא עשה. לדבריו, המומחיות שלו הייתה - "נשים יפות ונוירוטיות", נשים מסוג זה היו נמשכות אליו, והוא היה מתגייס להצלתן. לדעתי, הוא כלל לא חשב על אהבה, אלא שָקל האם מנת הסבל הצפויה לו איתי שווה את המאמץ להפעיל את הקסם שלו ולהשיג אותי, מה עוד שאני אישה נאה אך וודאי שלא ברמה המתירה לי זכויות יתר של מניירות ונוירוזות. מפעם לפעם הובלעה שאלה אגבית - האם את מעשנת? לא. אני לא מעשנת. תודה לאל (לחש בליבו). האם את פסיכולוגית? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את עורכת דין? לא. תודה לאל (לחש בליבו). האם את דתיה? (גם את זה הוא ניסה. זה לא עבד. בכלל). לא. תודה לאל (לחש בליבו).  וכך דילגתי בקלילות משוכה אחר משוכה. לבסוף נשאלתי – האם את בשלנית? לא. יופי! מושלם! הפעם צהל בקול, אני אוהב לבשל, זה מרגיע אותי.
    כל אותה עת ישבתי מולו, בוחנת את פניו האדמדמות תחת הכובע הלבן המגוחך המצחיק בצורה היסטרית, כפות ידיו העדינות במפתיע לידי פָּסָל, זקנו ושפמו שניכרו בהם עקבות ה"אדום הפראי" של צעירותו וכעת היו לבנים. לא בדקתי עובדות, לא ענינה אותי ההיסטוריה, הקשבתי רק ל"דבר הזה" שריטט באוויר בינינו על המדרכה הסואנת ברעש המכוניות החולפות. שמרתי את גופי סגור אך חיישני ליבי הושיטו זרועות שושני ים מגששות – האם אוכל לאהוב את הגבר הזה? ושמתי לב למילה "נכון" משייטת בקרקעית בטני. וזה הכל. פתאום נדדה השיחה למקום מסוכן עבורי. מתי סיפר על אישה אשר טרפה נפשה בכפה. נדרכתי. גופי ננעל. שושני הים אספו זרועותיהן במהירות וסוככו על קירות ליבי. זה לא יכול להיות מקרי שהוא מעלה סיפור כזה, אמרתי לעצמי, אבל אני עדיין לא מוכנה. נהניתי לשבת שם איתו, כאילו סתם, רק גלידה ושמש תל-אביבית וכוס קפה ריקה שבמשקעה וודאי רשום היה עתידנו אלא שלא בדקנו . "יש סיפור קשה בחיי" אמרתי למתי "אני רוצה שתדע את זה. אבל אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו".

    הגלריה נפתחה. על כניסתי לתוך עולמו כתבתי ברשימה האחרונה שפרסמתי בעבר - "המהות כולה בכף היד" (דה מרקר, 26.4.2010) כשהסתיים הסיור בתערוכה חשתי שפגשתי באדם שעבורי אין לו סוף. עם פרידתנו הטביע מתי נשיקה קלה בלחיי. טעמה של הנשיקה, מגע שפמו, דגדוג לֶחְיוֹ הזִיפָנית, והריח הנכון – הם שקבעו עבורי. ביהירותי חשבתי שהאינטליגנציה האמנותית שלי היא שהרשימה אותו, אלא שלימים התברר לי כי מה שהפיל את הפּוּר לטובתי היו שָדַי שקיפצו בעליצות ובחוצפה גלויה בתוך מִפְתַח המחשוף בכל פעם שצחקתי. הפיתוי היה ברור. כשהבעתי פליאה - אמן גדול והקריטריון הוא השדיים? מתי צחק. "מה הקשר? אני גבר, ככה פועל מוח של גבר. אישה צריכה לדעת את כוחו של הגוף שלה, אחרת זה בזבוז." ואני תהיתי אם הגבר קודם לאמן או להיפך, ואולי זו בכלל לא שאלה. התשובה נמצאה לי בעבודותיו.

     

     מצורף דף מתוך ספר האמן "כותבת לך את חודש אוגוסט 2010" המכיל רישומי צבע של מתי גרינברג שנעשו בלונדון בשנת 1980, ורשימות מתוך יומנה של נומיקן, שנכתבו בעג'מי, יפו בשנת 2010. הספר יצא לאור במהדורה מצומצמת בהוצאת "הדפס אמנותי ירושלים".



     

    דרג את התוכן: